והלבנת פני זקן מאת אריה דיין ספר חדש טוען כי מערכת המשפט הישראלית מפלה לרעה זקנים והופכת אותם לאחת הקבוצות המקופחות בחברה איור: גטי אימג'ס תושבת מרכז הארץ בת 83 אושפזה לפני כמה שנים לבדיקות במחלקה הפנימית של אחד מבתי החולים הממשלתיים. האישה הערירית, שהתאלמנה משני בעליה ולא הולידה ילדים, חיה עד אז חיים עצמאיים לחלוטין. היא התגוררה בדירה משלה ודאגה בעצמה לכל צרכיה. בבדיקות בבית החולים איבחנו הרופאים סרטן בקיבתה של האישה וקבעו כי היא תשוחרר לביתה, שם תקבל טיפול לשיכוך כאביה. אולם, משהתברר לרופאים כי האשה מתגוררת בגפה - שינו את דעתם והורו לאשפזה במחלקה סיעודית. האישה דרשה שיורשה לה לשוב לדירתה והסבירה שחברתה הקרובה, שביקרה אותה מדי יום במהלך תקופת האשפוז, תסייע לה בקבלת הטיפול. הרופאים לא השתכנעו, האשה עמדה בסירובה להתאשפז במחלקה הסיעודית, ומנהלי בית החולים החליטו לפנות למסלול המשפטי. באמצעות היועץ המשפטי לממשלה, וללא ידיעתה, הם פנו לבית המשפט בבקשה שימנה לה אפוטרופוס. בהסתמך על חוות הדעת הקצרות שהגישו לו עובדת סוציאלית ורופאה במחלקה הפנימית, ומבלי ליידע את האשה על קיומו של ההליך המשפטי, ולכן גם מבלי לשמוע את עמדתה או להתרשם באופן בלתי אמצעי ממצבה, החליט בית המשפט לענייני משפחה למנות גוף ציבורי לאפוטרופוס על גופה ורכושה. האפוטרופוס החדש הסכים מיד להעברת האשה למחלקה הסיעודית. כעבור כמה ימים, התברר לאשה כי האפוטרופוס מתכוון להשכיר את דירתה, כדי לממן את אשפוזה. לבקשתה, הגישה חברתה הקרובה ערעור על מינויו של האפוטרופוס. הדיון בערעור התעכב, כי המדינה טענה שלחברה, שאיננה קרובת משפחה, אין "זכות עמידה בעניין". בינתיים, שקעה האשה בדיכאון ועוד בטרם הסתיים הדיון בערעור, הלכה לעולמה. הסיפור הקפקאי הזה מובא בפתחו של ספר חדש, "משפט, צדק וזקנה" (הוצאת אשל), שעוסק ביחסה הבעייתי של מערכת המשפט בישראל לזקנים ולזיקנה, ומשמש את מחברו, ד"ר ישראל דורון, לביסוס הטיעון המרכזי שלו: יחסה של מערכת המשפט הישראלית לזקנים חדור ב"תערובת של פטרנליזם, הדרה והשתקה". יחס זה הופך אותם לאחת הקבוצות המקופחות בחברה ומעמיד אותם בשורה אחת עם קבוצות מוחלשות אחרות, כמו נשים, ילדים, ערבים, חולי נפש ואנשים עם מוגבלויות. כוח פוליטי כשדורון מדבר על מערכת המשפט, כך הוא מבקש להבהיר, הוא מתכוון גם לפסיקת בתי המשפט וגם לחקיקת הכנסת. לטענתו, בניגוד לקבוצות מוחלשות אחרות, הבעיה העיקרית של הזקנים היא שאין מי שיגן עליהם. שיח הזכויות שהתפתח בישראל בשנות ה-90, פסח על הזקנים. "בכנסת לא התייחסו אליהם", מסביר דורון. "לפחות עד להופעת מפלגת הגמלאים בבחירות האחרונות, כאל כוח פוליטי משמעותי, ופסיקת בית המשפט העליון עדיין לא הכירה בהם כקבוצה ייחודית ובעלת אינטרסים מיוחדים". התעסקותו של דורון בנושא זכויות הזקנים החלה ב-1993, כשבמסגרת לימודי התואר השני בלימודי זכויות אזרח שעשה בבוסטון בארה"ב, נשלח עורך הדין הצעיר להתמחות במחלקה המשפטית של ארגון הפנסיונרים האמריקאים. הדוקטורט שלו במשפטים, עסק באפוטרופסות על זקנים בהיבט בינלאומי ומאז שנת 2000 הוא מרצה וחוקר את היחסים שבין המשפט והזיקנה בפקולטה למדעי הרווחה והבריאות באוניברסיטת חיפה. ב-2002 הקים דורון עמותה בשם "המשפט בשירות הזיקנה", ששמה לה למטרה לקדם את זכויות הזקנים ומעמדם בעזרת כלים משפטיים - עתירות לבג"ץ, ייעוץ משפטי והשפעה על החקיקה. הישגיה עד כה צנועים למדי. בשלב הזה, אמר דורון בשיחה עם "הארץ", "הזקנים ממשיכים להיות הקבוצה המוחלשת היחידה שלא הצליחה לפתח מוקדי כוח שיחוללו שינוי חברתי באמצעים משפטיים". היחס השלילי כלפי אוכלוסיית הזקנים נטוע, לשיטתו של דורון, במה שהוא מכנה "גילנות" - התייחסות לאדם הנובעת אך ורק מגילו הכרונולוגי, המתייגת אותו באופן שלילי ומקנה לו אפיונים שליליים שאין להם כל קשר לתכונותיו האמיתיות. תופעת הגילנות, הוא מוסיף, דומה לגזענות ולסקסיזם ובשנים האחרונות היא הולכת ומתחזקת, במקביל לתהליך הזדקנותה של החברה בישראל. על פי הנתונים המובאים בספרו של דורון, האגודה לתכנון ולפיתוח שירותים למען הזקן בישראל, בני ה-65 ומעלה, שב-1955 היו 5% מאוכלוסיית ישראל, מהווים היום 10% ממנה. עד 2025 חלקם באוכלוסייה יעלה, על פי ההערכות, ל-14%. היהודי החדש "הזדקנות האוכלוסייה היא לא תופעה ישראלית ייחודית", מבהיר דורון. "דווקא בישראל היא בולטת פחות מאשר באירופה, כי שיעורי הילודה הגבוהים של החרדים והערבים קצת מאזנים אותה". אך לתופעה הזאת יש, בכל זאת, היבט ישראלי ייחודי. "האתוס הציוני, זה ששאף לבנות יהודי חדש, היה מאוד קשור לצעירים", מסביר דורון. "עובד האדמה והלוחם היו דמויות צעירות והזיקנה לא היתה חלק מתמונת העולם הציונית, כי היא זוהתה עם היהודי הגלותי, זה שהציונות ביקשה להחליפו ביהודי החדש". דורון טוען שהחלטות השופטים, וכמוהן גם רבות מחוות הדעת שרופאים ועובדים סוציאליים מגישים לבתי המשפט, נגועות בגילנות ויוצרות "כשל לוגי ברור" במערכת המשפט. המערכת, כתב דורון בספרו, מניחה כי אם בתעודות המומחים, הרפואיים והסוציאליים, נקבע שהאדם אינו מסוגל להביע את דעתו בעניין מינוי האפוטרופוס - אין צורך להזמינו לדיון. "אולם אם האדם אינו מוזמן" הוא כותב, "כיצד יוכל להפריך את הטענה ולהתגונן? וכיצד יוכל בית המשפט לאמת את האמור בתעודת הרופא, או להעמידה למבחן אובייקטיווי ונייטרלי, בטרם ישלול מהיחיד את זכויותיו הבסיסיות?" לדברי דורון, מחקרים שנעשו במקומות שונים בעולם, וגם בישראל, הוכיחו כי רופאים מרשים לעצמם לחתום על חוות דעת בלי לערוך בדיקה מעמיקה של הזקן. בעקבות הממצא הזה, כבר החלו מדינות בארה"ב לשנות את חוקיהן. "בכמה מדינות", מדווח דורון, "קבעו שאסור לשופטים למנות אפוטרופוס בלי שראו את הזקן. במדינות אחרות קבעו שאסור למנות אפוטרופוס אם הזקן אינו מיוצג על ידי עורך הדין. אצלנו, לעומת זאת, בתי המשפט מסתפקים גם בתעודה רפואית שמוגשת על ידי ילדיו של הזקן". כמו עצירים לא רק בתחום מינוי אפוטרופוסים נפגעות זכויות הזקנים. אחד מפרקי ספרו של דורון מוקדש לניתוח מדוקדק של "תקנות הפיקוח על המעונות", שמטרתן להסדיר את מערכת זכויותיהם של זקנים המתגוררים בבתי אבות, שאושרו ב-2001 ביוזמת משרד הרווחה. דורון כותב שרשימת הזכויות של דיירי בתי האבות, שמפורטת בתקנות החדשות, ושכוללת, בין השאר, את הזכות לקבל דברי דואר, הזכות לביקורים והזכות להחזיק במכשיר טלפון, "מזכירה במקצת רשימת זכויות עצירים בבית מעצר". גם ההצעות המועלות מפעם לפעם כדי לתקן את המציאות נגועות לדעת דורון בפטרנליזם. בשנים האחרונות גדלה המודעות לעובדה שיש זקנים אמידים המנוצלים כלכלית על ידי אלה מבין בני משפחותיהם שקיבלו מהם ייפויי כוח לנהל את חשבונותיהם. "על פי המצב החוקי הקיים היום", מסביר דורון, "מנהל בנק לא מחויב לנקוט פעולה כלשהי, אפילו אם הוא מבחין בכך שסכומי כסף גדולים, עשרות או מאות אלפי שקלים, נמשכים יום אחרי יום מחשבונו של זקן. אחת ההצעות המועלות עכשיו כדי להתמודד עם תופעת הניצול הכלכלי היא לחייב את מנהל הבנק לדווח על כך למשטרה או לרשויות הרווחה". דורון אינו מבין את הריצה המיידית לרשויות. "למה לא לחייב את מנהל הבנק לפנות קודם כל לזקן עצמו? למה לחזק את הדימוי של הזקן כאדם חסר ישע?", הוא שואל. מצב הזקנים ישתפר, לדעת דורון, רק אם הם יקימו ארגונים ומוסדות שיאפשרו להם להפגין את כוחם הפוליטי ולהשפיע על מקבלי ההחלטות ועל המערכת המשפטית. שבעת חברי הכנסת של סיעת הגמלאים, "שהיו אמורים למלא את התפקיד הזה", כבר הספיקו לאכזב אותו. "במקום ליזום שינויים מבניים ותפיסתיים, הם מסתפקים, אם בכלל, בפעולות נקודתיות", אומר דורון. הישועה תבוא, לכן, רק דרך הקמת ארגון להגנה על זכויות הזקנים, שינסה לגייס את כוחם הפוליטי כדי להשפיע, בפעולות כמו אלה של האגודה לזכויות האזרח, שדולת הנשים או המועצה לשלום הילד, גם על קבלת ההחלטות במשרדי הממשלה ובכנסת וגם על פסיקת בתי המשפט. "החלום שלי", אומר ד"ר ישראל דורון, "הוא להפוך את עמותת המשפט בשירות הזיקנה לעדאלה של הזקנים".