עדכון אחרון - 14:38 24/08/07 לא יהיה שיר ולא ציור עד שנשוב לחיות בלי דיכוי ופחד מאת עודד אסף מי יפיק שוב את "מכתב" - שירה של מאיה בז'רנו שהלחין יוסי מר-חיים באינתיפאדה הראשונה - דוגמה נדירה, עדיין אקטואלית, של "מוסיקה פוליטית"? "תרבות וספרות", 25.3.1988. שיר-תצהיר מאת מאיה בז'רנו בהיסטוריה הכמעט-אזוטרית של מוסיקה ישראלית "פוליטית" (כלומר: זאת שהשיח הלא-פוליטי כביכול מסווג אותה כך) קנו יצירות מסוימות את עולמן ואיבדו אותו בשעה אחת. את ה"מכתב" של יוסי מר-חיים ומאיה בז'רנו קנה העולם בימי האינתיפאדה הראשונה לשעה קלה, ומיהר לגנוז אותו, אף שתוקפו לא פג. היצירה בוצעה בפעם הראשונה בנובמבר 1988 במוזיאון תל-אביב; אחר כך בגרסאות שונות, ב"מקלט 209" (מרכז פרינג' פופולרי בימים ההם) ובחצר מגדל דוד בירושלים, כחלק מפסטיבל ישראל. היא הושמעה בפעם האחרונה בפסטיבל הקולנוע בחיפה, ב-1990, תועדה רק בהקלטה פרטית ומאז היא פריט ארכיוני. היצירה המיוחדת הזאת ראויה לחיים חדשים ולדיון ביקורתי, שמעולם לא זכתה לו, דווקא עכשיו: ארבעים שנה למלחמת 1967; 25 שנים למלחמת לבנון הראשונה; ובקרוב - עשרים שנה לאינתיפאדה ההיא ול"מכתב". הטקסט של מאיה בז'רנו התחיל כ"תצהיר". הוא נשלח לעורכי ספרות בעיתונים, שציפו לתגובת המשוררים על מה שמתרחש בגדה המערבית ובעזה. מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" פירסם את הטקסט כשיר לכל דבר ב-25 במארס 1988. מי שמדפדף בגיליונות המצהיבים של העיתון מאותה תקופה כדי לקלוט את הרקע עלול להסתחרר ב"טבעת זמן". בסוף 1987 עדיין מכריז שמואל גורן, "הממונה על השטחים": "גל של הפרות-סדר נובע משורה של מקרים שתימרצו את האירועים, אך לא מדובר במרי אזרחי". באחד בינואר 1988 מדווח אורי ניר: "המראות בבתי תושבים במחנה (מחנה הפליטים בלאטה) היו קשים מאוד: רכוש שבור... אנשים, נשים וילדים שבגופם חבלות וחבורות רבות". כעבור שלושה ימים: "ערבייה בת 25 נהרגה מיריות חייל צה"ל מצפון לירושלים", ולכן - "חשש מהתלקחות מחודשת". למחרת מספר העיתון שהחייל היורה נעצר, אך כעבור יומיים מבהיר הרמטכ"ל, דן שומרון: הוא "נעצר לא מפני שירה, אלא מפני שחרג מההוראות ונטש את הכוח שהשתייך אליו". ח"כ מיכאל איתן מציע: "צריך חלילן מהמלין שיוביל את מאות המסיתים אל מעבר לירדן" (5.1.88). האם התכוון שצריך להטביע את כולם בנהר, כמו באגדה העתיקה? כשלושה שבועות לפני פרסומו של ה"מכתב" מצולמים ארבעה חיילי צה"ל כשהם מכים אזרחים פלשתינאים, וקיבוץ גינוסר ממהר להתייצב מאחורי אחד מהם: אסיפת חברים קובעת ש"האירוע אינו עולה עם המסרים ההומניים (כך במקור) המוקנים לבני הקיבוץ", אך "אין להטיל את האשמה על החיילים הצעירים, החשופים תקופה ארוכה למשימה בלתי אפשרית ומסוכנת". באותו היום מודיע ראש הממשלה, יצחק שמיר: "אני דוחה את ההצעה ללוח זמנים מזורז לתהליך השלום". שר החוץ ומ"מ ראש הממשלה, שמעון פרס, מופיע בבית ספר תיכון באילת, ושומע את חוות דעתם של התלמידים: הכל בגלל התקשורת. הוא מוסיף תובנה משלו: אכן, "בגלל מצלמות הטלוויזיה הפסידה ארצות הברית במלחמת וייטנאם". העיתונים הולכים ומתמלאים מספרים מבהילים של פלשתינאים הרוגים, פצועים ומושפלים. הכותרת היא "מהומות", או "התפרעויות" ("העולם הזה" מרשה לעצמו להשתמש במונח "התקוממות"). ב-4 במארס מופיעה מודעה ראשונה בשמה של התארגנות חדשה: "השנה העשרים ואחת". חתומים עליה עשרות אמנים, אנשי אקדמיה, פעילי שלום ומלחין מוכר אחד - יוסי מר-חיים. "יותר ממחצית שנותיה כמדינה עצמאית", כך נכתב במודעה, "ישראל היא מדינה כובשת... דפוסי המחאה המקובלים... נתונים בסד הקונצנזוס... הישראלי היפה יורה, בוכה, מוחה ומוסיף לשתף פעולה". את הדפוס הזה, שהתגלה בעצם הציפייה ל"אמנות - כרגיל (גם אמנות מחאה - כרגיל)", ניסתה מאיה בז'רנו לטלטל. בהערות שרשמה אז לעצמה, ולא צירפה ל"תצהיר", כתבה: "זה קרה לאחר פגישה בגלריה היפה והתרבותית של שרה לוי בתל-אביב - נינוחות קלושה, שברירית ומבעבעת חוסר-אונים, מבוכה ופחד לצד כאב של אנשים משכילים ויפים שנפלו לתוך מעטה-גרב-רוצחים שחור... מצב של גועל...". ה"תצהיר" עצמו, שקיבל בעיתון את הכותרת "ברוגז", פותח במלים: "אני מאיה בז'רנו / מכריזה על מותי. / לא יהיה שיר ולא ציור / לא סרט ולא סיפור / לא קונצרט ולא מסיבה... עד שנשוב לחיות / במקום ובמדינה / שאין בה כיבוש ודיכוי ופחד; שיש בה אהבה ויופי וחופש". כצפוי, לא עורר הפרסום תגובות רבות מאוד, וכשעורר - היו אלה בעיקר הסתייגויות. היה ב"תצהיר" פרדוקס ששום אמן פעיל - גם המשוררת עצמה, שהוסיפה כמובן לכתוב ולפרסם - אינו יכול לפתור בקלות. נתן זך, בטורו הקבוע ב"העולם הזה", הגיב באהדה ובתהייה. בז'רנו, במכתב תשובה לזך (שלא פורסם), הסבירה: במצב שבו מצפים לאמנות "מחתרתית", או "מסוגרת באסתטיקה מנותקת ומרוחקת", או לאמנות-מחאה "גסה, המונית ובוטה... כלומר, גרועה" - היא בוחרת בשירה אנטי-שירה; ובכל זאת, ועל כך מעיד ה"תצהיר", רק לשון השיר "מאפשרת לי לומר בצורה חופשית מה שהוא בלתי אפשרי במציאות". יוסי מר-חיים בחר בטקסט של מאיה בז'רנו ובקולה כחומר ליצירה לא פשוטה. רק יוזמה חדשה של המלחין רון ויידברג ו"אנסמבל מוסיקה נובה" בשם "מוסיקה עכשיו" איפשרה את ההפקה הראשונה שלה. על הבימה ניצבה קבוצה של שש זמרות (בהזדמנויות אחרות ליווה אותן גם נבל, שתפקידו כתוב בפרטיטורה). צלילים שהוקלטו בסטודיו אלקטרוני נשמעו משני צדי הבימה, ובתווך אילתר סקסופוניסט לפי הנחיות מסוימות, אף הן כתובות - והוסיף נופך ג'אזי. הג'אז ביצירה אינו גחמה. הוא מייצג בין השאר - וכך מנסח זאת המלחין - סוג של "מחאה שחורה". אבל התמרון בין ז'אנרים וסגנונות שונים, מקצתם מן התחום האמנותי הגבוה ומקצתם "נמוכים" יותר, הוא אחד מסימני ההיכר של מר-חיים: בוגר אקדמיה שמתמיד בסירובו להיכנס ל"נישה" אקדמית כלשהי, שמרנית או מודרניסטית. הקטלוג שלו מכיל מוסיקה קונצרטנטית למהדרין (לא תמיד קונוונציונלית), מוסיקה לתיאטרון, לקולנוע ולמיצגים, גיחות לג'אז ולרוק (בין השאר באופרת הרוק "מאמי") ומולטי-מדיה שבהן מעורבים מרכיבים מכאן ומכאן. על מפת המוסיקה בישראל מר-חיים הוא אסכולה של איש אחד. מי שמסמן את השתלשלותה של המוסיקה האמנותית בארץ לפי דורות מגלה שהחוליה של "ילדי שנות השישים" רופפת מאוד, ומר-חיים מחזיק אותה כמעט לבדו. לא רק הגיל קובע (הוא נולד ב-1940), אלא גם זיקתו המוצהרת ל"רוח הסיקסטיז": "הפנינג", פרפורמנס-ארט, ג'אז חופשי ואימפרוביזציה, רוק אמנותי, אמנות קונספטואלית. מר-חיים הביא אתו את הרוח הזאת מניו יורק לירושלים כבר ב-1968. רוב שותפיו אז, וגם אחר כך, היו משוררים וציירים (כמה מהם התאגדו בקבוצת "משקוף", עד 1972) ואנשי ג'אז - לאו דווקא קומפוזיטורים. כל זה עשוי להסביר את עצם הולדתו של ה"מכתב" כשיתוף פעולה רעיוני ומעשי של משוררת ומלחין; את עירוב החומרים ואמצעי הביצוע ביצירה; את מקומם הבעייתי של היצירה, של המלחין ושל יצירותיו האחרות ביחס לקאנון המוסיקלי-אמנותי בארץ. אבל להבנת המשמעות - ליתר דיוק: הרב-משמעות - של היצירה דרושה בדיקה נוספת. החומרים המוסיקליים של ה"מכתב" הם טונאליים וגם לא טונאליים (בחלקים שונים של היצירה וגם בו בזמן). מקצביה הבסיסיים סדירים, פשוטים ומזוהים היטב, או מורכבים, מרובדים ולא מוגדרים (שוב: בחלקים שונים של היצירה או בו בזמן). על הטקסט מופקדים קולות אנוש שמקורם נוכח על הבמה (הזמרות) אך קול אחד - דווקא זה של המשוררת, שמעמדו מרכזי - מוקלט ומושמע רק ברמקולים, לעתים מעוות, מוכפל ומפורק. כלי הנגינה - מקצתם אמיתיים (סקסופון, נבל), רובם סינתטיים אלקטרוניים; יש בהם יותר משמץ של "ניכור". המלים מזוהות לרגעים, וברגעים רבים אחרים הן מתפוררות ונבלעות בין שכבות צליל רבות. הסגנון "מתוק" מדי פעם, רומז לא רק לג'אז אלא ל"מוסיקה קלה", אך ככל שהיצירה מתקרבת לסיומה משתלטים עליו מרכיבים דיסוננטיים, מאיימים. המבנה הכולל דו-משמעי: על פני השטח - תחושה של זרם צלילים שכיוונו משתנה מדי פעם במפתיע, כמעט באופן שרירותי. מתחת לפני השטח מתגלים סכימה מלומדת של מרכזי צליל ושל הרמוניות, ושיווי משקל בין חלקי היצירה. את המסר - כמו ב"תצהיר" המקורי - יש לפענח באופן דיאלקטי: יש יופי מחוספס, מרשים, אך משרה אי-נחת, לא מושלם כ"אמנות יפה", טהורה, מתריס נגד ההסתגרות באמנות כזאת, וחותר לקיום מוסרי יותר, שבו יהיה היופי אמיתי יותר. כאמור, אין הרבה "מוסיקה פוליטית" בישראל; ודאי שאין מסגרות כאלה שעודדו אותה אי פעם. מי יפיק שוב את "מכתב" - דוגמה נדירה, עדיין אקטואלית, מקבילה לתיאטרון פוליטי אמיתי כפי שפיטר ברוק איפיין אותו: לא כזה שמצלם את המציאות וטורח להסביר עד כמה היא רעה, אלא זה שחושף את הסתירות בה. וגם ביצירה עצמה.