בעלי מסעדה או כל אדם המחזיק במקום ציבורי מחויב למנוע מעובדיו, לקוחותיו ואורחיו לעשן, ולנקוט לשם כך אמצעים סבירים, גם אם הדבר יגרום לו נזק כלכלי - כך קבע לאחרונה בית משפט השלום בתל אביב. השופט קבע כי בעלי מסעדה חייב לגרש לקוחות המסרבים להפסיק לעשן, ולהבהיר לעובדיו שיפוטרו אם ייעשנו. הימנעות מנקיטת אמצעים אלו הופכת את בעל המקום לשותף לדבר עוולה החייב בפיצויים.
בנוסף קבע השופט כי עישון במסעדה הפוגע בסועדים האחרים הוא תקיפה ומעשה רשלנות מבחינת החוק האזרחי. פסיקה זו היא החמרה משמעותית בגישת בתי המשפט להפרת חוק העישון. עד כה, תביעות נגד בתי עסק שלא מנעו מלקוחות לעשן התבססו על עוולה חמורה פחות, "הפרת חובה חקוקה". הפסיקה החדשה עשויה להביא להעלאת רף הפיצויים שייפסקו בעתיד לנפגעי עישון.
הפסיקה ניתנה בתביעה של גיא אופיר, שתבע פיצויים מהחברה המפעילה את מסעדת "מרתה" בתל אביב. אופיר סעד במסעדה לפני כחודשיים וחצי, נחשף לעישון פסיווי - ובפסיקה שניתנה ביום חמישי שעבר נפסקו לו פיצויים של 3,000 שקל, בתוספת 500 שקל הוצאות משפט.
לפני כשלושה שבועות דחה בית משפט לתביעות קטנות תביעה נגד מסעדת אוונגרד בתל אביב, שלא מנעה עישון באזור המיועד ללא-מעשנים, והשופטת קבעה כי כאשר לקוח מתבקש להפסיק לעשן ומסרב, "ידי המסעדה כבולות". בדיון הנוכחי ניסתה מסעדת מרתה להשתמש בקביעה זו. בתגובה ביקש התובע אופיר מהשופט, כי לא יסתפק בקביעת פיצויים, וינח את ציבור מפעילי המקומות הציבוריים בנוגע לחובתם.
בפסק הדין קבע פרידלנדר כי "על המחזיקים במקומות ציבוריים להתגבר על אי הנעימות, להיות נכונים לספוג הפסד כלכלי ולפעול בנחישות ובתקיפות למניעת העישון הפוגעני והאסור בתחומם". כך נקבע, כי בעלי עסק שלקוחותיו מעשנים "ידרשו מאורחיהם שלא לעשן במקום האסור לכך, ויתרו בהם כי יידרשו לעזוב את המקום אם יפרו את האיסור. על המחזיקים לדעת כי השתדלות נמרצת פחות לא תיחשב לקיום החובה החוקית לפקח ולעשות כל שניתן כדי למנוע עבירות, עוולות ופגיעה בבריאות הציבור". בנוסף קבע השופט, כי "המעסיקים יבהירו לעובדיהם כי לא יסבלו עישון אסור של עובד, וכי עובד שיפר את האיסור יהיה צפוי לעיצומים עד כדי פיטורין".
אופיר סיפר כי במסעדה לא היו שלטים האוסרים על עישון כנדרש בחוק, על הבאר ובמקומות נוספים הוצבו מאפרות, ושתי לקוחות עישנו לידו. בתביעה נטען כי אופיר מחה באוזני המלצרית, אך זו לא ביקשה מהלקוחות לחדול מעישון. לאחר שאופיר עצמו פנה אליהן, עברו השתיים לשבת במקום אחר, שעדיין היה סמוך אליו. בנוסף, עובדת המקום עצמה עישנה על הבאר. אחראי המשמרת, כך נטען, השיב למחאותיו כי אלו נוהלי המקום. אופיר פנה למנהל המקום, וזה הבטיח לקיים את החוק, אך סירב לתת על כך התחייבות מפורטת בכתב.
מפעילת המסעדה טענה בדיון, כי בעקבות התלונה הציבה שלטים, סילקה את המאפרות והנהיגה מדיניות ברורה להעיר למעשנים ולבקש כי יחדלו מכך, אך זאת מבלי להתעמת עמם ומבלי לפגוע באתוס השירותי של המסעדה. המסעדה טענה כי החוק אינו נותן לה כלים יעילים להתמודד עם לקוחות סרבנים.
ואולם השופט פרידלנדר קבע, כי אין לקבל את טענת מנהל המסעדה לחוסר אונים. "הוא יכול לעשות דברים רבים", קבע השופט, "לרבות דברים העלולים לגרום לו אי נעימות ואף נזק כלכלי. הוא חייב לעשות כל מעשה סביר בנסיבות העניין, כדי להימנע מדבר עבירה ועוולה (...) לא בחוסר אונים מדובר, אלא בחוסר נחישות".
השופט ציין אמנם כי ייתכן שהנזק הבריאותי שנגרם לאופיר בביקורו הקצר במסעדה היה זעיר, ושאי הנוחות שנגרמה לו היתה קטנה, ואולם לנוכח ריבוי הפרות החוק שפגיעתן בציבור "רעה ורבה", יש לפסוק פיצויים גבוהים ללא הוכחת נזק, כדי להגביר את ההרתעה ולהשריש בציבור את הנורמות החוקיות שטרם הושרשו. על כן נפסקו לאופיר פיצויים בסכום כולל של 3,500 שקל.
