אדמיאל קוסמן פונה אל האלוהים בתפילת שחרית שלו, זו הפותחת את ה"סידור" הזה בתחינה:
אל תקח את זה מהעולם. תשאיר לי את זה בעולם. תשאיר לי בחלון הזה את התנועה העדינה הזאת שלה, מניעה עם אור ראשון של שחרית בהן אחת, נעוצה בכרית. (...) תשאיר את קרן הזהר הזאת, הנופלת כבר אלפי שנים אל תוך אותה אלפית. בין שני פלחי שדיה, אחת ולתמיד. תשאיר לי ככה את הכל, יפה. תצמיד, הכל אל תוך האור. כמו העכשו הזה שלה. בבקר הטהור.
כך, בגילוי לב גמור מדבר אדם בשיריו של קוסמן עם אלוהים; בקשה רצינית ביותר מן האל היהודי של היום - שישאיר את חיי האדם על מלואם בתוך עולמו. שלא יוקטן ויבוטל המגע הארצי והחי מתוך הדתיות. שתיראה בו יפעתו האלוהית של הבשר ודם הרואה ושמקומה יהיה בתפילת שחרית. כי היא הראשונה, הקודמת לכל. בשיר "את התורה שעל הפה שלך אני יונק" בונה קוסמן זהות בין נשיקות האהבה החושניות לבין מגע בתורה עצמה:
את התורה שעל הפה שלך אני יונק במציצות קטנות. את התורה המתוקה שעל הפה שלך, מדבש הדת, אני יונק, משפט משפט, לאט לאט, בהויות. (...)
את התורה העדינה שלך, בדבר האלקים, את מה שעל השד, ועל הבהן, על היד, (...) וכל דברי העור והבשר שלך, הנם הרי אתי משל,
כיצד נתן לחיות. באור הדק של הנמשל, הנח בלב ההויות.
מתחת לכותרת יש אזהרה לקורא, באותיות רש"י: שיר זה יש לקרוא אך ורק כאלגוריה. אינני יודע למי מכוונת ההערה. כי מי שקורא את השורה הפותחת מצוי בלאו הכי ב"אלגוריה", כלומר במקום שבו מעשה האהבה האנושי הוא מעשה דתי במלוא משמעותו. יהיו בוודאי דתיים רבים שידחו את השיר הזה במיאוס ויראו בו השפעה חילונית ממאירה. כי עולם היצר והאהבה הופקר על ידם זה כבר בידי ה"חילונים". אבל זהו שיר דתי מאוד, שדתיותו אינה גזורה על פי מושגיה של הדתיות הרווחת ביהדות העכשווית. כל לשונו ספוגה בעברית הדתית, ויופיו הבלתי רגיל של הניסוח אינו מסתיר בו את בהירות המחשבה על מקומה של האהבה בעולם.
הדובר לומד את דבר אלוהים מן הגוף הנשי לא משום שהאשה ממירה את קיום האל, אלא משום שהאלוהי שרוי בעולם ובמעשי האהבה הוא זורם מן הדברים בריכוז של "משל"; של משמעות מרוכזת ביותר, המאירה את עולם ה"נמשל" - העולם הזה. לשונו של קוסמן היא אלגורית עד לשדה, והיא קשובה במיוחד למלים העבריות הבונות מעצם טיבן כפלי משמעות, כמו "יש לנו ארבעה ילדים טובים ירושלים, שזקוקים, בדחיפות גדולה (...) לחליפת ימים מאור". חליפה היא בגד, וחלוף החיים, והמוות, והיא גם תמורה ומעבר מדבר לדבר ומדבר למשמעות.
בשיר מרתק - "קינה לתשעה באב" ממלא קוסמן את יום הזיכרון לחורבן בתוכן מסעיר: "מעט מאוד מקום נותר לגוף, בתי. כמעט הכל תפסה בכוח הנשמה. מעט מאוד מקום נותר לגוף, אמנם נכון, בתי. היה חרות. אבל בדרך אלימה". הדיבור החמור, המזכיר את פתיחתה של "שמחת עניים" לאלתרמן, אינו קינה על חורבן הבית במובן הפוליטי, אלא על חורבן הגוף היהודי - עולם היחס לגוף, לחי, למקום ולחיי העולם הזה כעולם חשוב, מהותי, שאינו רק קנקן נפסד להחזיק את ה"נשמה".
המרתק בדיבור הקוסמני הוא החום האנושי החכם, הלא מתלהם, שגם בשיר לאומי שכזה - אינו נגרר לאיבה ניטשאנית ל"בוזי הבשר", אלא הוא חרד ליהודים שביהדות, לצלמם כאדם שלם דתי. ועוד מרתק בו הוא היעדר הפילוג שבין "דתיות" ו"חילוניות" - אותו צמד מושגים גס המפלג באורח שקרי לחלוטין את העולם התרבותי הישראלי על פי החלוקות המפלגתיות, שאין להן כל נגיעה בתנועת הרוח, האמונה והמסורת בקרב החיים כאן, וכי שחיתות הרוח היא מארה הרוחשת גם בין "דתיים" וגם בין "חילונים".
ביותר מכמה שירים ב"סידור אל-טרנטיבי" מזדהרת גדולה שירית מפעימה וכובשת; עוצמה רגשית מלאת תעוזה ויוזמה הגותית מסעירה, חשובה ביותר. הוא יוצא מן העברית העכשווית, לעתים - מן הסלנג הדיבורי ביותר, ועולה אל פסגות השגב במעוף אמיתי, יודע היטב שניצוצות פזורים בכל, גם הרבה מעבר למתרס ה"חילוניות" המדומיין.
