הגרפיטי הוא חלק מחווייה אורבנית של שיטוט ומפגשים אקראיים. הניסיון להנציח את החוויה הזאת בספר מהודר המיועד לשולחן הקפה בסלון, מועד מראש לכישלון. מי שמתעניין בגרפיטי ימשיך להתחקות אחריו ברחובות, ולא בחנויות הספרים. טליה הלקין משרטטת קווים לדמותו של הגרפיטי העברי, בעקבות האלבום של עליזה אולמרט וגיל הראבן
עליזה אולמרט, גיל הראבן. הוצאת ידיעות ספרים, 376 עמ', 148 שקלים
בקצה הרחוב שבו אני מתגוררת מצוי כיתוב שהוכן באמצעות שבלונה ורוסס באותיות קטנות, רבועות, שצבען דהה עם הזמן לגוון חלודה:
"4104 פלשתינאים 1170 ישראלים 116 לבנונים 6 אחרים"
אני לא זוכרת מתי, אבל בשלב מסוים החליט מישהו לכלוא את הכתובת הזאת בתוך מגן דוד כחול, בלוויית המלים: "עם ישראל חי". אני גם לא זוכרת מתי הוסיפה יד עלומה אחרת, בצבע אדום, את האותיות "ות", שהפכו את המשפט ל"עם ישראל חיות". כמו כיתובים רבים הנערמים זה על זה ברחובות ובצדי הדרכים, כל תוספת חדשה מציינת ניצחון זמני בקרב מתמשך.
על חזית אחד הבניינים השכנים, שיר אהבה נרגש שנצבע באותיות דפוס זהירות מתנוסס לא רחוק מסדרה של "טאגים" - אותן חותמות גרפיטי אישיות המורכבות מצירוף מסוגנן של כמה אותיות. גם פח האשפה הפינתי עוטר לאחרונה במלה אחת ויחידה, "קפוצ'ינו" - כאילו חש הכותב צורך לתת ביטוי לגחמה רגעית שתקפה אותו בקרן הרחוב.
יש בה, באסופת כתובות הקיר הללו, משהו אופייני לרחוב התל אביבי; שילוב
תצלומים מתוך הספר: עליזה אולמרט
של אקטיביזם פוליטי, הבעה אנונימית של רגש אינטימי, ביטויים חידתיים והדים של תרבות חזותית גלובלית. הם חוברים יחד ליצור מציאות טקסטואלית ייחודית, אוסף מזדמן של סימנים שנדמה לרגעים שאם רק נדע לצרף אותם זה לזה נגלה בהם איזה מסר אחר, סמוי, שבכוחו לנפץ את גבולות המציאות שבתוכה נוצרו.
שילוב דומה של מסרים מתנצחים ורבדים לשוניים שונים, ושל האישי והפוליטי, מאפיין את הכיתובים המופיעים ב"שפת קיר", אוסף צילומים שצילמה עליזה אולמרט במשך 30 שנה, שיצאו לאחרונה באלבום עב-כרס בשילוב עם סדרת טקסטים של הסופרת גיל הראבן. במשך אותם שלושה עשורים שבהם עקבה אולמרט אחר התפתחות הגרפיטי המקומי, הביאה פריחתו בערים מערביות גדולות לכתיבתם של מאות מאמרים וספרים העוסקים בגרפיטי מהיבטים שונים - כיצירת אמנות, כתופעה חברתית, כמודל תקשורתי וככלי לייצוג תרבותי, כמעשה פשע וכמאורע לשוני. ספרה של אולמרט, לעומת זאת, אינו מתיימר להציע היסטוריה או תיאוריה של גרפיטי ישראלי. זהו אוסף דימויים תיעודיים, הממקמים את כיתובי הקיר בתוך תרבות חזותית נרחבת יותר של סטיקרים, שלטי תעמולה וכרזות.
זמן קצר לאחר צאתו לאור, זכה "שפת קיר" עצמו לתגובה בדמות גרפיטי תל אביבי שמחה על האופן שבו אשת ראש הממשלה ניכסה לעצמה, כביכול, את דימוייה של תרבות מחאה אנטי-ממסדית. אכן, המלה "גרפיטי" מעוררת אסוציאציות של פעולה חתרנית המתרחשת בשוליים. יש לה הילה של מעשה לא-חוקי הקורה בחסות הלילה, של הפקעת חלק מהמרחב הציבורי באופן הקורא תיגר על מוסכמות חברתיות, פוליטיות ואסתטיות.
אך אחד הדברים המעניינים בגרפיטי הישראלי העכשווי הוא דווקא העובדה שלא ניתן לשייך אותו לתת-תרבות מסוימת: הוא מייצג מגוון נרחב של סקטורים חברתיים ופוליטיים, שהמסרים שלהם נעים ממחאה אנטי-קפיטליסטית לאג'נדה אקולוגית, מהתנגדות לכיבוש להסתה לגזענות. יש בין הכותבים והמציירים צעירים תל אביבים ופעילי ימין קיצוני, חרדים ירושלמיים ומשפחות שפונו מגוש קטיף.
שיטת הקיטלוג שעל פיה ערוך הספר מדגישה את ההטרוגניות הזו באמצעות חלוקה לקטגוריות בעלות היגיון אסוציאטיבי, כגון ארעיות ("מאחז זמני"/"שפיות זמנית"), סוגי אבחנות ("רוסים זה סבבה" / "אופנוענים מכורים לגבס") או משפטים שמתחילים במלה "אין" או "יש" ("אין אופציה", "יש לי חבר שאפילו חזר בתשובה").
הטקסטים שכתבה הראבן הם קטעים קצרים בני עמוד או שניים, המתייחסים לכיתוב מסוים או לשילוב של כיתובים המופיעים באחד הצילומים. יש ביניהם תיאורים מדומיינים של כותבי הגרפיטי או מונולוגים החושפים כביכול את מניעיהם, והגיגים על תכניהם, סגנונם והדקויות הלשוניות של כתובות קיר שונות. אך בניגוד לכתובות שאליהם הם מגיבים, יש בטקסטים משהו מאולץ ומלאכותי, כך שרובם נותרים בגדר סדרת תרגילים בכתיבה אסוציאטיבית.
צילומיה של אולמרט מפנים את תשומת הלב גם לאופן שבו הכיתובים חוברים אל סממנים מובהקים של ארכיטקטורה מקומית. בניגוד לגרפיטי בערים מערביות גדולות, שהתפתח על קירות הלבנים ודלתות ברזל של בנייני שיכונים ועל קרונות המתכת של הרכבת התחתית, הגרפיטי הישראלי מתנוסס על קירות בטון מצולקים וטיח מתקלף, על חפויי אבן זולים ומגדלי מים ישנים, תחנות הסעה לחיילים ומבנים נטושים.
אחד הדברים הבולטים כשמתבוננים באסופה ההטרוגנית הזו, הוא הדגש של הגרפיטי הישראלי לסוגיו השונים על טקסטואליות, ולא על הממד הוויזואלי של הכיתובים. הגרפיטי שצמח בגטאות ניו יורק התפתח במידה רבה דווקא מתוך דגש על סימנים גרפיים בעלי קיום עצמאי משלהם - כאלו המתעקשים להישאר בלתי מפוענחים מחוץ לגבולות תת-התרבות שבתוכה צמחו, ושהמחאה שהם מביעים מבוססת בחלקה על הסירוב לתקשר באמצעות מוסכמות מוכרות. שפת הגרפיטי המקומית, המקצינה את המאפיינים הלקוניים עד כאב של העברית העכשווית, מתאפיינת לרוב דווקא בייצור של טקסטים נהירים וקריאים. נדמה שיותר משהם מייצגים קבוצות שוליים שהודרו מן השיח הציבורי, הם מביעים ברוב המקרים תחושה של שייכות ושותפות בו.
גרפיטי הוא מדיום תלוי זמן: הוא נוצר במהירות, נצפה בחטף, ושורד זמן קצר לפני שהוא נמחק או מתכסה בכתובות אחרות. כיתובי הגרפיטי עצמם מפנים לעתים קרובות את תשומת לב המתבונן למעמדם כעקבות של נוכחות אנושית חולפת, המתעדת את עצמה מראש בזמן עבר ("מעיין ומוטי היו פה ועשו סקס פרוע"). צילום של גרפיטי הוא חלק ממסורת אמנותית הקשורה לניסיון לקטלג ולתעד את היבטיה המשתנים חליפות לבקרים של העיר המודרנית, וליצור מעין ארכיאולוגיה של ההווה.
כפי שאולמרט עצמה מציינת, חלק מהעניין שמעורר הגרפיטי כרוך בעצם פעולת האיתור שלו, שהיא חלק מחווייה אורבנית של שיטוט ושל מפגשים אקראיים. הניסיון להנציח את החוויה הזו בספר מהודר המיועד לשבת אחר כבוד על שולחן הקפה בסלון, מועד מראש לכישלון. מי שמתעניין באמת בגרפיטי ימשיך מן הסתם להתחקות אחריו ברחובות העיר, ולא בחנויות הספרים.
