דורית אבוש דורית אבוש היא פרופסור לבלשנות באוניברסיטת קורנל בארה"ב. ספריה בעברית עד כה: "צל ארוך רשום בגיר" (עכשיו, 1979), "הדים ורוחות" (הקיבוץ המאוחד, 1983), "קול שני" (הקיבוץ המאוחד, 1990), ו"היורד" (גוונים, 1996)
לב משוגע
דורית אבוש. הוצאת הספרייה החדשה, 344 עמ', 88 שקלים
"לב משוגע" הוא סיפור של משבר בחיי אשה באמצע שנות ה-30 לחייה: ספק משבר התבגרות מאוחר, ספק משבר אמצע החיים מוקדם. היא נפרדת מבן זוג אחד, מוצאת בן זוג אחר, היפוכו של הקודם, שגם ממנו, בסופו של דבר, תיפרד. היא עוזבת את המסלול האקדמי ונהפכת מאגיפטולוגית לתועמלנית לתרופת אסתמה - ושוב, עוזבת את התועמלנות לטובת שיבה, אולי, אל המסלול האקדמי. היא נעזבת על ידי אחותה התאומה, שמתה בשנתה, בפתאומיות, ומפתחת, בעקבות זאת, סדרה של תסמינים וחרדות המרתקים אותה לדירתה.
בין לבין, מתגלגלת נועה, הגיבורה, בביקורי משפחה, חופשות ונסיעות עבודה על פני מנהטן, ציריך, ונציה ותל אביב, רוכשת ידידים חדשים (נזירה מאלפת פילים בעברה, חוקרת אמנות אקסצנטרית, מיליונר איטלקי) וחושפת את סיפור חייה עד כה (אם שנפטרה בשנתה, כמו האחות התאומה, אב שנעדר מחיי בנותיו, התלות שפיתחה באחות התאומה, ה"מוצלחת" פחות אך המוכשרת הרבה יותר לחיים).
הספר הזה הוא הזדמנות להתוודע אל אחת היוצרות המעניינות ביותר, לטעמי, הכותבות היום בעברית. אבוש חוזרת בו אל הנושאים שהעסיקו אותה בספריה הקודמים ("היורד", "קול שני" ושני קובצי הסיפורים "הדים ורוחות" ו"צל ארוך רשום בגיר") - משברים אישיים ומקצועיים, חיים מחוץ לישראל, העולם האקדמי על תככיו ואכזבותיו, ובעיקר פרידה ונטישה (מות האם הוא מוטיב חוזר ביצירותיה).
כשלעצמי, התוודעתי אל אבוש לפני 20 ומשהו שנים, כשהייתי בת 14. בגיליון ישן של "עכשיו" מצאתי נובלה בשם "הדים ורוחות", בחתימה מסתורית של א. דורית, שתיארה קיץ אחד בחייו של פרופסור לבלשנות השרוי בעיצומו של משבר אמצע החיים. בגיל 14, אמצע שנות ה-20 וראשית שנות ה-40 נראות מרוחקות ממך באותה מידה, ולכן לא מצאתי לנכון לתהות איך זה בחרה סופרת צעירה כל כך לכתוב דווקא על משבר גיל העמידה. במקום זה, רותקתי אל הכתיבה הקצבית, אל המשפטים הבנויים היטב, המבנה האלגנטי של הפסקאות. כל כך רותקתי, שלא שעיתי לאזהרה בדמותו של אותו פרופסור, שתורת התחביר היתה לו לזרא, וכמעט שני עשורים מאוחר יותר מצאתי את עצמי, כמו גיבורת "לב משוגע", עוזבת קריירה אקדמית בבלשנות - גם אם לא למען מכירת תרופות.
ואולי לא מקרה שלא ראיתי את האזהרה. יצירותיה של אבוש מסופרות בגוף ראשון, ויש צורך במיומנות קריאה, שבוודאי לא היתה לי בגיל 14, כדי לראות מאחורי הגיבור המספר את קריצת העין של הסופרת. כך, למשל, קל לראות בגיבורה המספרת של "לב משוגע", המעידה על עצמה במעין חדווה שהיא "עצלנית ומפונקת", אשה מעצבנת, תלותית, המחפשת לעצמה תמיד מי שיגונן עליה מפני החיים. כל הטובות המורעפות עליה והנופלות לרגליה, העושר המשפחתי הפוטר אותה מדאגות קיום, מלגות פוסט-דוקטורט המוצעות לה בלי כל מאמץ מצדה (ספרתי שלוש כאלה), בן זוג חדש, אמיד ואוהב, נראות לה מובנות מאליהן.
צריך לקרוא בין השורות כדי לראות שמי שמספרת לנו את הדברים האלה אינה בלתי דומה להולדן קולפילד, גיבורו של "התפסן בשדה השיפון", המתאמץ לשכנע את קוראיו עד כמה הוא "קול", בעוד מיטיבי הקרוא מגלים מיד את עובדת היותו נער תועה ודחוי חברתית. נועה מציגה לנו את עצמה כאשה בוגרת וממולחת המחליטה להחליף קריירה באמצע החיים, אך למעשה היא נערה מתבגרת שעדיין לא החליטה מה תעשה כשתהיה גדולה.
בעוד היא מתארת את עמי, בן זוגה החדש, המאוהב בה למעלה מראשו, נחשפת מערכת היחסים העקרה עם בן זוגה הקודם, עידן. כשהיא מתארת באגביות את נסתרות הערים האירופיות בהן היא מבקרת, המותגים המתוחכמים שהיא רוכשת, המסעדות שבהן היא אוכלת, מתגלה אשה נוגעת ללב, מבולבלת, חסרת מיומנויות חיים בסיסיות, אשה המנסה "לעשות את התנועות" של קריירה, זוגיות ושאר דברים שאנשים מבוגרים עושים, ללא הצלחה ("היה פינוק אמיתי להיות מוסעת לג'יי-אף-קיי על ידי נהג של החברה, מלווה בצעיר חסון ושרירי [...] העלייה למטוס של סוויסאייר, עם ארנק צד מעור מהודר, שבתוכו טלפון נייד ויומן פגישות אלקטרוני [...] נעמה לי מאוד"). בין לבין, מכינה העלילה לנועה עוד הפתעות אירוניות. כאשר היא עצמה מנסה לפרוש חסות על מי שנראות לה אומללות וחלשות אף ממנה (קלרה הנזירה וסנדי האקדמאית שעל גבול השפיות), מתברר ששתי הנפשות הללו ידעו לדאוג לעצמן היטב, בניגוד לנועה עצמה.
הספר מלא מראות והשתקפויות, הפכים (נועה ונמי, אחותה התאומה, בן הזוג הקודם וזה החדש) וכפילויות (נמי והאם המתה, קלרה הנזירה ונמי), הנשזרים זה בזה ומקבלים תפנית מפתיעה בסוף העלילה. נועה מספרת את סיפורה במה שנראה לה כסדר הגיוני ומספק הסבר, אבל השאלות החשובות ביותר נותרות ללא התייחסות מצדה. למה נשארה ארבע שנים עם עידן, שהראה לה כל כך מעט אהבה? למה עזבה אותו לאחר בגידה חד פעמית? למה נמשך אליה עמי, בן זוגה החדש?
נועה גם בוחרת להתעלם משאלת המשפחה והילדים - עובדה לא טריוויאלית לגבי אשה ישראלית בשנות ה-30 לחייה. גם מי שלא בוחרת בנישואים ומשפחה אינה יכולה שלא להתייחס לשאלה הזו, אך נועה מתעלמת ממנה כליל (להוציא ציון העובדה שהנושא מעולם לא עלה בינה לבין עידן). ההתעלמות הזו בולטת במיוחד על רקע העובדה שנמי, אחותה התאומה, נישאה והפכה לאם בגיל צעיר.
עד מותה של נמי מהווים ילדיה בעיני נועה תחרות על תשומת לבה של אחותה (שהיא לה כתחליף אם). לאחר מות אחותה היא פורשת על הילדים חסות ונקשרת אליהם ונדמה כי לראשונה מצאה את יעודה בלחיות את חייה של אחותה, באופן המזכיר לה "רומנים ויקטוריאניים, שדודה רווקה נכנסת בהם לבית שמתה בו אם צעירה, ומגדלת את ילדיה". אלא שהאפשרות הזו לא ניתנת לה: "לא חייתי במאה ה-19, והמוסכמות החברתיות של זמני פסקו שעלי לחיות את חיי ולא להמשיך את חייו של מישהו אחר".
הרומן הזה באמת אינו "ויקטוריאני" ולמעשה קשה לקורא להחליט לאיזו סוגה לשייך אותו. לאורך כל כתיבתה נשענה אבוש על הסיפור "בגוף ראשון". סצינה החוזרת אצל אבוש היא של אנשים הנפגשים לראשונה בנסיבות לא נוחות, ומתוך מבוכת המפגש הם מציגים עצמם בפירוט לא-אדקוואטי. במקום שיחה, הם "מוסרים קורות חיים" או פולטים פרטים אינטימיים בלתי הולמים. לצד הסממן הזה, של דמויות המיוצגות במישרין, מופיע ב"לב משוגע" סממן נוסף - האירועים עצמם קיצוניים למדי, הדמויות חיות חיים שיש בהם סממנים אקזוטיים (עושר מופלג, מסעות בערי אירופה ואמריקה, הרפתקאות קרקס, עלילה של מוות ומין). השילוב הזה של ייצוג ישיר ואירועים קיצוניים ואקזוטיים מקנה לספרה האחרון של אבוש אופי סוגתי מוזר ומפתיע. ניכר לעין שזוהי ספרות מתוחכמת, אבל יש בה סממנים המזכירים ספרות "מגזינית", נמוכה במכוון.
בשל תכניו המסוימים - סיפור חניכה של אשה בשלהי נעוריה - "לב משוגע" נמצא בתפר הסוגתי שבין ספרות קנונית ל"צ'יק-ליט" (כך יש להבין, לדעתי, גם את ההתייחסות החוזרת ונשנית בספר זה ליחסי מין אקרובטיים ולאברי הגוף הגברי: זהו "חפצון-שכנגד" נועז כביכול, האופייני ל"צ'יק-ליט" כיום). אני מזכירה את ה"צ'יק ליט" לאו דווקא לגנאי. ה"צ'יק ליט" הוא מן הסוגות הרעננות כיום ביותר, אולי מפני שהוא מעין וריאציה עדכנית על רומן החניכה הקלאסי.
רומן החניכה הנשי הקלאסי (כמו "ג'יין אייר" או "מידלמרץ'") סיפר על נערה המתבגרת ומוצאת לעצמה, תוך כך, חתן וחיים מספקים (והרומן הזה בפירוש "סיפר", כלומר היה כתוב מנקודת מבט "חיצונית"). ה"צ'יק ליט" הופך את רומן החניכה - מספר אותו "מבפנים", בגוף ראשון. נקודת המוצא שלו היא היפוך אירוני: אשה צעירה שהגיעה אל המסקנה ש"רומן כבר לא ייצא מזה" - הנעורים עברו והיא לא תמצא לעצמה לא חתן ולא חיים מספקים. בסופו של דבר, היא מוצאת, להפתעתה, את שניהם.
לא כך ב"לב משוגע". בסופו של דבר נותרת נועה לבדה, ללא בן הזוג וללא אחותה התאומה, שבה אל הקריירה האקדמית אך לא מתוך תחושה שאלו החיים המספקים שהיתה רוצה בהם. הן מבחינת דרך הסיפר והן מבחינת תכניו נראה ש"לב משוגע" נועד להותיר אותנו תוהים: היכן עומד הספר, בסופו של דבר, בין הסוגות השונות, מדוע נוהגת נועה כפי שהיא נוהגת, ומיהו, בסופו של דבר, הלב המשוגע - זה שחדל לפעום, או זה של נועה, המפרפר, כך נדמה, בפראות של גיל ההתבגרות. אם אנו נותרים תוהים בסופו של הספר - כמו גם גיבורת הספר עצמה, נראה כי לכך כיוונה דורית אבוש בספרה.
ספרה של מאיה ערד, "שבע מידות רעות", ראה אור בהוצאת חרגול-עם עובד
