זירת הבלגן מאת בני ציפר, קהיר | צילום: ניר כפרי סימפוניית הכלבים האומללים בסוק אל גומעה. מועדון החרוזים החשאי בחאן אל חלילי. פנסי הרמדאן ליד מסגד סיידה זיינב.הדינוזאורים הנכחדים בשוק הגמלים. מסע בשווקים הסואנים של קהיר תגיות: . שוק היה בהתחלה. הוא הנקודה שהולכי נתיבות ממדבר א' נפגשו בה עם נוודים ממדבר ב'. הבתים, הרחובות, הערים, המקדשים והאלוהים שבתוכם והנביאים הזועמים שקראו להאמין באותם אלוהים, כולם יצאו מן השוק, שהוא גם התיאטרון הקדום ביותר, מפני ששם הומצא הדיאלוג הראשון: בין א' שנאלץ לתקשר עם ב', לפעמים בתנועות ידיים ובהעוויות פנים, לפעמים בסימונים במקל בחול, עד שהגיעו לעמק השווה, ואז התחבקו ונפרדו. בערים הגדולות, המנוכרות, של ימינו, המצמיחות גורדי שחקים צפופים וקניונים ממוזגים, השוק הוא לפעמים תזכורת מביכה לכך, שכשם שפעם בעבר לא היה שם כלום, יכול גם בעתיד להיות ששוב לא יהיה שם כלום, ושוב מן המדבר יגיח נווד א', וייפגש עם עובר אורח ב', ושוב יצמח שוק מתוך הגראונד זירו. העיר המציאה את רעיון הסדר, והשוק הוא אויב הסדר. זו זירת הבלגן המטאפיסי. אולי לא בערים סינתטיות כתל אביב. בקהיר ראיתי בלילה את המשטרה הלבנה פושטת בטנדרים שלה על המדרכות של מרכז העיר לנקות אותן מן הרוכלים, אלה העלובים וחסרי המגן ביותר, שסחורתם פרושה על פיסת בד או על קרטון ובהישמע צפירת ניידת מתקרבת הם מקפלים את דוכנם המאולתר ונמלטים, נדחקים לחצרות, נבלעים בכניסות, בחדרי מדרגות, והשוטרים דולקים אחריהם ותופסים אחד או שניים. סחורתם מוחרמת ונזרקת אל הטנדר, הם עצמם יחטפו קצת מכות מן הסתם. ערב אחד ראיתי את אחד הקורבנות האלה בפינת הרחובות 26 ביולי ושריף, מתחנן לפני השוטרים, מכה על ראשו כמתחרט על מעשיו, והם גיחכו. אורות היקר נשפכו מחלונות הראווה של החנויות העשירות, המכובדות. סחורתו היתה תחתוני גברים. בשנה שעברה קניתי מאחד מהם שלושה זוגות תחתוני "פייר קארדן". זה היה על המדרכה שליד המסגד של גני אזבקיה, מאחורי בניין התיאטרון הלאומי. הוא שאל אותי מנין אני ואמרתי "פראנסה". והוא אמר: "אנא סעידי", כלומר ממצרים העליונה, ולחץ את ידי. ואז באה המשטרה. חבריו למדרכה, צעיר שמכר עניבות משי של "דאנהיל", סודאני עם מזוודה מלאה בשעוני רולקס, ואחר שמציע כריות פרווה אדומות ועליהן משוחות באותיות זהב המלים "איי לאב יו", כולם היו קלי רגליים ממנו. פעם ככה ופעם ככה. + סוק אל גומעה באנו לקהיר ביום שישי בשעה חמש בבוקר, בידיעה שההצגה הגדולה ביותר בעיר עומדת להתחיל בעוד ארבע-חמש שעות. כי מי שלא ראה את השוק של יום שישי שמתחת לגשר המחלף של בסאתין לא ראה את קהיר ולא הבין אותה. קראתי בספר אמריקאי אחד על המרחב העירוני הקהירי את ההגדרה של קהיר כמשהו שבין "bomb" ל"tomb". והשוק של בסאתין, הלא הוא "סוק אל גומעה", הוא ההמחשה המדויקת, על שטח מצומצם, של אוכלוסייה מתפוצצת שבחרה לה לבלות את יום השוק שלה בעיר-קברים. כי המביט ימינה ושמאלה יראה שהכל אינו אלא מתחמים של אחוזות קבר, שחלקן נתפסו על ידי אנשים חיים, שבנו עליהן בתים וחנויות, וחלקן נעזבו למתים, מהם מגדולי האומה המצרית, כגון אום כולתום, שאת קברה בבסאתין פקדתי משכבר הימים. בכל יום שישי, ממרחק, היא אולי שומעת את סימפוניית השוק שבוקעת מתחת לגשר של הכביש המהיר, את שיעול המשאיות שפרקו את סחורתן שם עם שחר, מארונות וספות מוזהבים בסגנון לואי פארוק, ועד לערימות של טלפונים סלולריים שנגנבו ברחבי קהיר במשך כל השבוע, ושמצאו כאן את מנוחתם האחרונה. ותרנגולות וברווזים ויונים ודגים וחתולים וכלבים. תנו נא להתעכב לרגע על סקציית הכלבים בסוק אל גומעה. את נביחותיהם ויללות בכיים שומעים עוד ממרחק. סימפוניה של האומללות הכלבית. מה שמבדיל אותה מן האומללות האנושית הוא רק בזה שהאדם, שקשר את הכלבים ברצועות ובשלשלאות ברזל, יכול עכשיו להתעלל בהם להנאתו. הכלבים הגדולים ביותר הם המעוררים ביותר את יצר האכזריות של הקהל. ואם הם שחורים - גורלם נגזר להיות המקוללים של האדמה. עומדים לך הבעלים, שקשרו את כלבם לשלשלת קצרה במיוחד החונקת אותו עם כל תזוזה, ומשליכים עליהם חפצים, לעתים סיגריה בוערת, ונהנים שהלשון של הכלב נכוותה ושהוא רותח מזעם ועיניו יוצאות מחוריהן. והקהל יושב על ספסלי עץ במרחק בטוח. מפעם לפעם, בן תשחורת אמיץ לב כביכול מתקרב ומצליח להכות בחרטומו של הכלב בענף או במקל. אחרים מתקרבים ומניעים את זרועותיהם במחול משונה כדי להפחידו, והוא טרוף דעת, מבוהל, לשונו משתלשלת מרוב צמא. ובדוכנים המתחרים, בעלי כלבים אחרים דורשים את תשומת לב הקהל בהתעללויות משלהם. הנה קם בחור, בעל חצי תריסר כלבי רועים, ובועט בצלעותיו של אחד הכלבים, הוא מתקפל מכאב, האחרים נדרכים בפחד, מתרוצצים ומסתבכים בשלשלאותיהם. והנה במרומי כלוב שהוצב על כן, עומד כלבלב מחמד מפוחד מסוג פודל שתמול-שלשום אולי ליטפה אותו מטרונית מפונקת בבית מידות בשכונת מעדי. אם מישהו משלה את עצמו שרחמיו של הקהל נכמרים עליו אינו אלא טועה. הוא ילמד לקח את ה"סנוב" הזה. אדוניו העכשוויים מושך בזנבו בכוח, ומעודד את הקונים הפוטנציאליים לעשות כמוהו. הכלב נושא קולו בבכי. סיסי שכמותו. והכל מתרחש במגרעת קטנה שבין העמודים מבטון שתומכים את הגשר של המחלף. והבטון יוצר תיבת תהודה, וגם כולא את האבק שמתאבך מתחת רגלי הכלבים, שנעשה ענן גדול כאשר בא כלב חדש למכירה, והם חושפים שיניים לעומתו, וצריך לאחוז בו בחוזקה שלא ינעץ בהם שיניים. והלב הרחום מייחל שהתיאטרון הזה ייגמר במוסר השכל חיובי, כגון שישתחרר כלב אחד מהכלבים האומללים, וינעץ את שיניו באחוריו של אחד המתעללים האנושיים. אבל סיום כזה יש אולי ברומנים. לרוב, הכלבים חיים חיי כלב ומתים מות כלב. והמסה האנושית הזאת של הקהל הנדחק בין הדוכנים, שאינו מחפש שום דבר לקנות אלא לזרום עם היתר, במצב צבירה שבין מוצק לנוזל. משוק הגרוטאות העשויות ברזל, זורם לשוק הכלים הישנים מבקליט, ומשם אל אימפריית המלבושים, שהיא השמחה מכולם, תמיד. המוכרים מתחרים ביניהם בקולם הערב. ויש העומדים על הדוכן ומנענעים את מותניהם ומכים בתוף ומנגנים ושרים שירי תהילה מחורזים לכותנות הלילה בשבעה גיני. ונציין ששורת דוכני הבגדים דרה בשכנות עם שורת משפחות עלובות מן הכפר שהביאו תרנגולות וברווזים למכירה. תינוק שגודלו כתרנגולת מבצבץ בתוך שמלת אחת הנשים, וקוראת היא לצלם, לניר כפרי: "צלם אותו". בתוך האין-פנים פתאום נחרת זיכרון של דיוקן אחד. זה היה בשוק של דגי הנוי. שם אקווריומים לאין מספר, ובהם דגים בשלל צבעים, ואלף סקרנים ואלף קונים מצביעים על הדג שהם רוצים, שיישלה בשבילם לתוך שקית ניילון. מוכר אחד הציג את עצמו בצרפתית. הוא נוצרי-קופטי ומורה לצרפתית בבית ספר בעאבסיה. בקיץ הוא מוכרח לעבוד בעבודה נוספת. הצטערתי שעלי לשקר ולומר לו שאני מצרפת. הוא רצה לדעת מאיזו עיר. עלה על דעתי לא לומר פאריס אלא עיר קטנה. "אוויניון!" "אה, ליון, עירו של קורניי". + חאן אל חלילי נהג מונית שנדמה לעינינו כמושיע שמימי לקח אותנו במכוניתו השחורה, הלוהטת, שהחלונות בה אינם נפתחים, דרך עיר המתים הדרומית ושכונת סיידה עיישה, אל השוק הבא ברשימה. הבחנתי במדבקה של צלוב על תא הכפפות והסקתי שהוא נוצרי. והוא סיפר בגאווה על המוסלמים הרבים שמתנצרים באחרונה, כי בנצרות קורים נסים, ואילו נסים קורים למוסלמים? "ראו", הצביע על דרך בית הקברות המאובקת. כל התיירים הולכים אל חאן אל חלילי, והוא מצדו מפתה את התיירים בדוכנים לממכר פפירוסים, טי-שירטים, תמציות בושם ותבלים ומזכרות ובמוכרים חלקלקים. זה התיאטרון הלאומי האמיתי של קהיר: ההזדמנות של חיינו להיות צופים ושחקנים במחזה אינסופי שבו אתה אמור להתפתות לקנות את כזביו של הזולת ולמכור לו את כזביך שלך, והכל בדו קרב מילולי עדין, מתמשך כמסטיק בשטח צר שבו פניך צמודים אל פני בן שיחך, אם בחנותו הצפופה ואם בחוץ, כשאלף גופים מתחככים בך ודוחפים והודפים. ומקריאת "פססססס" העולה בקרבתך עליך להבין שאתה חוסם את הדרך לרכב חירום. הרכב הזה הוא בדרך כלל סבל כפוף תחת משא של ארגזים, או שליח של פיתות, אקרובט הנושא על ראשו באורח פלאי מגש של פיתות בגודל של רחבת ריקוד, ותוך כדי כך הוא מדווש באופניו, וגם משמיע, כאמור, את ה"פססססס" הזה, חיקוי עדין של מצילה ושל צפירת אמבולנס. אל תנסה להיות מה שאתה במקום הזה, כי לא יאמינו לך, ומהמיקח והממכר תצא כשידך על התחתונה. חשקה נפשך, למשל, בטס נחושת. בכניסתך אל החנות אתה צריך להתעניין במחירו של כל דבר אחר חוץ מאותו טס נחושת, ורק בסוף, כבדרך אגב, בטון משועמם, שאל מה מחירו. והמוכר - תמיד יעמיד פנים של מי שאינו להוט למכור. כי גם הוא בוגר של בית הספר למשחק של חאן אל חלילי. וחאן אל חלילי זה גם בית הקפה אל פישאווי, השוכן בסמטת אל פישאווי, והוא בית הקפה של המראות הגדולות מן הרומן של סטראטיס צירקאס היווני, "ערים סחופות" משנת 1927, וכבר אז נדמה שהוא קיים מאז ומעולם, ושאוויר הנרגילות המבושם שאתה נושם נפלט הישר מריאותיהם של פרעונים. וקפה פישאווי זה האור המתוק של גן עדן, המשתקף אינסופית במראות הגדולות, שדרכן אפשר לנעוץ מבט באנשים בלי להיראות אי-דיסקרטי. אתה יושב, והשוק בא אליך. מוכרת בוטנים ענייה מערה מתוך שקית חופן בוטנים על הטס שלך. תרצה - תקנה. מוכר ארנקי העור מוכיח שארנקיו אינם מפלסטיק ולראיה הוא מצית אותם במציתו. ומחרוזות פרחי יסמין לבנים שתלויים על זרועה של רוכלת בשחור הם הלהיט בשולחנות התיירים. בלירה אחת, מה זאת לירה. מחרוזות יסמין כאלה ממש היו שמים ביד המתים בפורטרטים של פאיום מן התקופה הרומית. אולי כדי לטשטש את סירחון הגווייה. יש מועדון חשאי של בקיאי חאן אל חלילי. כל אחד מהם יש לו המוכר הסודי שלו והסמטה הסודית שבה הוא קונה את מה שאחרים אינם יודעים על קיומו. הברית החשאית הכרותה בין בקיאי השוק היא שאין מגלים למי שאינו בן האגודה החשאית את סודות השוק, או פוטרים אותו בהסברים כלליים בלבד. איש לא יוציא ממני היכן, למשל, מסתתר כאן המוכר של חרוזי "מילפיורי" שנעשו נדירים כל כך כיום. והקמעות העגולים הללו העשויים כסף, החרותים בצורות השדים המגרשים כאבי ראש וכאבי לב ומיחושים אחרים מגופם של נושאיהם. אגלה ששמו של המוכר מיסטר עבד אל עזיז. ושחנותו עומדת במקום בולט כל כך בשוק, שמרוב שהוא בולט לא שמים אליו לב. חנות של חפצי כסף חדשים, המלאה אמנם תמיד בלקוחות אך גם באנשים הבאים לקבל כמה לירות תמורת כלי כסף שקיבלו לחתונה או עדי משפחתי ישן שהיה לאמם המנוחה. בקושי שמים לב למדרגות רעועות המובילות אל הקומה השנייה, ששם מערת אלדין האמיתית. שם ערימות על הרצפה של תכשיטים מחצי האי ערב, ועדיי כלה ענקיים מתימן, ועגילים במשקל קילוגרם מטורקמניסטאן, שתוהה אתה אילו אוזניים של ממותות מסוגלות לשאת אותם (התשובה היא שאין תולים את העגילים האלה על האוזן אלא על כיסוי הראש באזור הרקה). והכל על פי משקל הכסף, ועבודת הנמלים שהושקעה בעדי לא נחשבת כאן כלל. מה מדבר מיסטר עבד אל עזיז עם עובדיו העמלים בקומה השנייה הנחבאת מן העין? את סודה של שפת הצורפים הקהירית גילה לא מכבר החוקר הישראלי גבריאל רוזנבאום במאמר מאיר עיניים בכתב העת "פעמים" (גיליון 90). הלא זאת עברית! ואמנם עברית הוא מדבר מיסטר עבד אל עזיז כאשר הוא מצווה על העובד שלו לחשב את מחיר הגרם של הכסף. ויש כינויים סודיים כאלה ביניהם ללקוח קמצן וללקוח גנב, ולמי שכדאי לטרוח לשרתו ולמי שלא יקנה דבר ורק יטריח את כולם. ואתם, חרוזי ה"מילפיורי" הססגוניים, שיצאו מוונציה במעבה הזמנים כדי לפתות את האפריקאים בזכוכית ולרכוש תמורתה עבדים וזהב ושנהב, נהפכתם עם הזמן למטבע החליפין באפריקה השחורה, ושווייכם נמדד בזהב. בייחוד החרוז אשר שמו "שברון". מיסטר עבד אל עזיז מכר לי שקיק קטן מלא בחרוזים כאלה. אבל די לפזר לרוח את הסודות הכמוסים. + "חיאמיה" בספר "האמנויות של מצרים" מאת הסופרת הלבנונית דניז אמון מובא סיפורו של שוק האוהלים בקהיר, הלא הוא ה"חיאמיה", אשר מחוץ לבאב זוילה, שערה הדרומי של קהיר הפאטימית. כאן יושבים תופרי האוהלים, שבעבר עשו אוהלי פאר מקושטים למסעות המלחמה של שליטי מצרים, וארמונות ניידים לבדואים בעלי טעם. היום לא נשארו מן המסורת הזאת של ה"חיאם" אלא אוהלי החג הססגוניים, שבפינו, הישראלים, נקראים "סוכות אבלים", שנוטים אותם בנסיבות מצערות או משמחות, כדי לארח קרואים מחוץ לבית כשצר המקום בתוכו. היריעות המרכיבות את הסוכות הללו עשויות טלאים, שאריות בד שנגזרו בצורות קליידוסקופיות שונות ומוצמדות זו אל זו ואל יריעת הרקע בטכניקת האפליקציה. השוק - רחוב ולצדו קובות, ובהן, על ספסלים גבוהים, יושבים החייטים בשיכול רגליים ותופרים את דגמי הטלאים בחוט ומחט, תכים זעירים, זערוריים, מהירים, לציפויי כרים, לכיסויי מיטה. אוהלים שלמים מזמינים כאן לעתים נדירות עשירי האמירויות מן המפרץ. צא מן השוק הזה ופנה מערבה לרחוב אחמד מאהר, המוביל אל הכיכר הידועה לשמצה באב אל חלק, שם פורקים בימי השבוע את האסירים ממשאיות הכלא הכחולות, המשורגות, למשפטיהם בבית הדין המרכזי החולש על הכיכר. הם זועקים מתוך קופסות הפח הלוהטות, מושיטים אצבעות אוחזות בשטר כסף כדי שמישהו יקנה להם בקבוק מים. בני משפחות האסירים יושבים על שפת המדרכה ומנסים לתקשר עם אלה שבפנים. ובינתיים מוכרים לממתינים פה הכל ושום דבר, אבל גם בשום דבר הזה יש מחלקות והתמחויות. יש כלי מטבח מעץ, כפות, ערבות להתפחת שמרים, קערות עץ כהות. בסמטה מלוכלכת בצד, נגר עמל על בנייה של שולחן קצבים גבוה עשוי גזע עץ העומד על תלת-רגל. ומחליק הנגר את משטח העץ, וממלא את החורים בכפיסים ומחליקם. והעץ גרוע ומתבקע וצריך למלא עוד את החור הבא. סיזיפוס היה מתגאה בסמטאות שכאלה. ומסמטת הנגרים מסתעפת עוד סמטונת. ובמבוי שם עובד נפח, שהסב את מקצועו לפחח כי עתה, ערב חודש הרמדאן, יש ביקוש לפנסים. וכאן המרכז לייצור ולמכירה של פנסי רמדאן. פנסים עשויים שאריות פח מקופסות שימורים שתוויותיהן קולפו, מחוברות לחתיכות זכוכית צבעוניות. שמחת עניים. האמנם מידו של הפחח האחד הזה יוצאים מאות ואלפי הפנסים שברחוב, שנצבעו בזהב ובכסף, וצורתם כצורת עששיות של פעם, ופנטזיות של מנורות קסמים, וחלומות ילדות נאיוויים שג'ין ייצא מן המנורה וימלא את כל משאלותיך? +סיידה זיינב מהו כן שוק ומהו לא שוק? ניקח את השוק שמסביב למסגד סיידה זיינב. הוא שוק או רק זנב ארוך ומתפתל של דוכנים שנועדו למלא את צורכיהם של עולי הרגל הבאים לבקש ישועה מן הקדושה? ומי היתה סיידה זיינב? האמנם אחותו של אל חוסיין, שנלחמה לצדו בקרב כרבלא? או דודנית של הקדושה סיידה נפיסה, הקבורה בעיר המתים הצפונית, ומושכת אליה עולי רגל משלה? היא מכל מקום אחת הפטרוניות של קהיר, ואחת הקדושות הפופולריות. רואים זאת על פי מספר האנשים המסתופפים בתוך המסגד הגדול, ירוק המרבדים, שהוקם לה ושופץ וחזר ושופץ. לא כולם באים אליו כדי להתפלל, הרוב באים כי צונן בפנים ואפשר להשתרע בין שני עמודים ולישון, ומה אכפת ששואבי האבק הגדולים, שמגלגלים עובדי המסגד היחפים, פועלים ברעש מסביבך. יש היושבים וקוראים, יש גם שמתפללים, והמהדרים שבהם יושבים באולם הפנימי ובו קברה של הקדושה. המאווררים מזמזמים והם מזמזמים, ומעבר לפרגוד נשמעות יללות הנשים מעזרת הנשים, יללות שמחה או כאב. ועולה רגל מיוזע אחד, שעשה דרך ארוכה ודגל ירוק של האיסלאם בידו המשמש לו גם משענת, בא להקיף את הקבר ולהשתחוות, ולקרוא קריאות בקול רם. דעתם של השוטרים מטעם המדינה אינה נוחה ממנו ומקריאותיו. הוא מתווכח איתם על דבר מה שמנעו ממנו לעשות. לבסוף מתברר מה היה הדבר. הוא בא לשלם את נדרו לקדושה. הוא הבטיח לה שיפזר ארבעה שקים של עלי מינתה מעל מצבתה. השוטרים לא מניחים לו לעלות על גג הביתן המשמש כמצבה. מגייסים עובד משואבי האבק, המטפס יחף על השבכה ונתפס בזיזים עד שהוא עומד על הגגון, ומעבירים אליו את השקים, ובפתחו אותם מתפשט לרגע ריח עדנים. בחוץ, באחד מעיקולי סמטה, נעצרנו ליד דוכן של עופות. ראינו את החיים והמוות שם בכפיפה אחת. תרנגול חי וכמה תרנגולות, ושניים שלושה ברווזים. ולצדם, על לוח, אחיהם שנשחטו ונהפכו לנתחים של חזה עוף, וכרעיים וצוואר. ואיך שהם מרוצים, התרנגול ובעליו כאחד, שמצלמים אותם! הקונות, כמובן, משימות עצמן שאינן רואות את העדשה המכוונת אליהן, אם כי בלבן הן שמחות. אילו היה כאן הבעל, הוא היה עושה סקנדל. ואמנם קרה לי, ביום אחר, שחטפתי דחיפה מיד מזוקן זועם על שהעזנו לשזוף בעין המצלמה את נאוות ביתו המוכרת את סחבותיה, שפופה על הארץ. זה היה ב"סוק אל חמיס", כלומר של יום חמישי, באזור מטאריה, שוק לבגדים, בגדי שינה, מצעים, וילונות, וגם תכריכים, למי שחשקה נפשו להכין את מותו מראש. ראיתי את התכריכים על דוכן אחד של מצעים. גליל של אריג לבן ועליו מודפסים פסוקים קוראניים. שאלנו את המוכר מה אלה. הוא קרא לחבר שיודע כביכול אנגלית. איך אומרים תכריכים באנגלית גם אני בקושי יודע. הלה עשה תנועה של שינה, והצביע על האדמה. ואחר כך ניפנף בזרועותיו כנשמה שעולה לשמים. ושאלו כמה מטרים אני רוצה (לא רוצה, לפחות עוד לא עכשיו. אני רוצה לחיות). לא רחוק משוק השינה והמוות הזה של מטאריה, יש גן. ובגן עץ פלאות שמתחתיו מאמינים שהבתולה מרים הניקה את ישוע בעת רדתם מצרימה. מטאריה היא מקום קדוש, וכמו כל מקום קדוש כאן, צמוד אליו אוטומטית שוק. + הזבאלין ושוק הגמלים על תואר המזוויע בשווקים ומכמיר הלב שבהם מתחרים שניים. האחד הוא שכונת ה"זבאלין", הלא הם אוספי הזבל של קהיר, היושבים בתוך הר הזבל לרגלי גבעת המוקטם, על הגבול שבין המדבר לארץ הנושבת. עגלות עמוסות באשפה מפרקות בחצרות הבתים את הסחורה, ומתחיל המיון של הרקב: שקיות ניילון לחוד וקליפות של פירות, ושאריות מזון. וסחורה נכנסת וסחורה יוצאת, והכל סודי, כי התרוצצנו רצוא ושוב ברחובות השכונה המבאישה בתחינה שיניחו לנו לצלם אותם עובדים, ולשווא. "לכו, לכו" גורשנו בחרפה ממושבת המצורעים הגאה הזאת. צריך לציין שהיה יום ראשון. רוב הזבאלין הם נוצרים קופטים. עלינו איתם אל המתחם הקדוש שבמרום הר הזבל שלהם. שם חצובים בסלע ישוע ומרים ופסוקי נחמה מהברית החדשה. וברחבה, מתחת סככות ובצל העצים, ישבו משפחות וזימרו פסוקי דקודשא יחד עם חזנית המנחה את הטקס. וגם זה שוק, השוק של אלוהים, שבתמורה לסבל בעולם הזה תזכה לשמוע זמרת מלאכים שם בשמים שמעל להר הזבל. והאחר לזוועה הוא שוק הגמלים, שהוא הבראשיתי שבשווקים. איך הגענו שמה איני יודע. עלינו תלי חול וירדנו לשלוליות בוץ, חלפנו על כפרים מזוהמים עד שבאמצע שום מקום ראינו אותם, את הנוודים שעלו מסודאן מהלך אלף קילומטרים וגמליהם פוסעים עמם. הגמלים הם חייהם ולפעמים יקרים מחייהם, וכאן בשוק הגמלים שבפאתי קהיר הם נפרדים מהם, ובאדישות ובלי שום רגש, כי לאנשים הפראים ולמודי מדבר האלה אין המלה פינוק בלקסיקון. הם מדברים בלשון הגמלים, בנהמות, בקריאות לא אנושיות, במכות מקל חזקות. אתה רואה איך כל מכה פוצעת את עור הגמל, מבקעת אותו, והם בשלהם. וכדי שלא יברחו הגמלים מאדוניהם, מקפלים להם רגל אחת וקושרים אותה. וזה ודאי כואב לחיה. מאות גמלים מכסים את המישור החולי עד למלוא העין. החלשים שבהם יהיו לבשר טחון, והחזקים, שעמדו בתלאות המסע, יימכרו לפלאחים, לסובב את גלגלי השאיבה הלוך וסבוב עד שייחלשו ויהיו מצדם לבשר טחון לקבב. גמלים מסכנים, דינוזאורים מבויתים. די להביט בהם ובצווארם הארוך, שאינם יודעים איפה לשים אותו. חזינו משא ומתן על מכירה של דינוזאור כזה בין משפחה של סודאנים, לסוחר מצרי שמן שטבעת זהב עבה לזרתו. כל אחד בא למשא והמתן בלוויית פמלייתו. המצרי מציע מחיר, הסודאני, אב המשפחה, אינו עונה בכן או בלא אלא מתחיל במחול של אבל, צורח, תולש את תרבושו מראשו, הולם במקלו על הארץ, ובני משפחתו מחרים מחזיקים אחריו ומתחילים להכות את עדר הגמלים הצולע, והגמלים המבוהלים מחרחרים, נוחרים, מתפזרים, מתכנסים, פולטים גזים. הוויכוח הוא על מאתיים וחמישים גיני לכאן או לכאן, ונמשך יותר משעתיים. לבסוף זקן הנוודים הסודאני מתיישב מותש על דרגש עץ. ענן זבובים יוצר מסביבו הילה. הם הגיעו לעמק השווה. ומאיצים אז בגמל להיכנס לטנדר של האדון השמן. הגמל לא רוצה, או לא יכול, מושכים אותו בחבלים, קושרים את צווארו, הוא מחרחר, נכנע. אז בא הטקס הסופי של הפרידה. לא נשיקות וחיבוקים אלא קוראים לכתבן, האוחז בקסת של דיו ובמכחול, וכותב בכחול על גופו של הגמל ברכה מסולסלת ואת שם הבעלים החדשים. אין דבר במחוז הגמלים הזה לבד ממרחב צהוב וכמה בקתות, וסוכה של שוחט, המחכה ומאכלת בידו לקורבן החיה הבא. ובית תה יש, יותר זבובים מתה. אבל בעל בית התה יעמוד בגאווה לפני פינת הבישול הקטנה, מחכה לקליק המצלמה, כיודע שאי שם, מעבר לדבשות הגמלים יש ארצות מופלאות, שם אנשים מביטים בתמונות, וזה בערך מה שהם עושים כל היום. + השוק של עתבה ולא סיפרנו בנחשולי השוק של עתבה, שחולייתו הראשונה במרכז העיר, ממש במרחק צעדים מהחנויות הגדולות ובתי הכלבו המיושנים. והוא שלשלת של שווקים המתחברים זה אל זה כלולאות. זה מתחיל משוק של סתם בגדים זולים מול תחנת האוטובוסים המפויחת של הרובע, ואט אט הוא מחליף את פניו ונהפך לשוק של מכשירי כתיבה, של חבילות עפרונות ומחברות והזמנות לשמחות, ואריזות נוצצות למתנות, ושקיות למתנות ועליהן לב והמשפט "ג'אסט פור יו". ובעיקול הסמטה, שוקון קטן של ביצי חרסינה וקופסות מקושטות במלאכים. את הביצים והקופסות ממלאים בסוכריות שקדים ורודות, לבנות או תכולות, ומכבדים בהן את המוזמנים לחגיגה של לידה או חתונה או אירוסים או מילה. ואם נהרת הלאה עם הזרם עד לרחוב אל גייש, וחצית אותו, הרי אתה בשוק אל מוסכי, רחוב היהודים לשעבר, שנשאר כאז רחוב של שמאטעס, רחוב ארוך וצר, שמה אכפת לו אם הוא מצטלב באמצע עם רחוב בור סעיד הסואן: הוא בשלו, ממשיך להיות שוק באמצע המכוניות הנוסעות. שם חשבתי בתוך הצפיפות על אפסות האדם. כי די שמישהו יצעק "פצצה" או "שריפה" ותתחיל בהלה ומנוסה ורבים יירמסו תחת רגלי האחרים וייחנקו מאין אוויר. לי לא יקרה כלום, חי סיידה זיינב, והבתולה מרים ואלוהי היהודים שבוודאי משגיח על רחוב אל מוסכי.