מגיל צעיר התעניינה נופר ישי-קרין בפשעי מלחמה. בימי האינתיפאדה הראשונה היתה לה הזדמנות ללמוד על כך מקרוב, כששירתה בפלוגת חרמ"ש ליד רפיח. אחרי השחרור למדה פסיכולוגיה וחזרה אל מכריה מהפלוגה כדי לחקור מה הוביל אותם להתנהגות האלימה. הם סיפרו לה על ההנאה שהפיקו מההתעללות, אבל היא עדיין חושבת שגם הם קורבנות
נופר ישי-קרין. אפילו אמא שלי אמרה לי אז שהיא לא מאמינה לי
היא היתה בכיתה ה' כשאביה לקח אותה לסיור ברמת הגולן והראה לה היכן איבד את מיטב חבריו בקרב על מוצב תל פאחר ב-9 ביוני 1967. "במשך שנים הקרב הזה היה אצלו תחום רגשי בלתי נגיש", אומרת נופר ישי-קרין, פסיכולוגית קלינית, שהשנים בצל טראומת הקרב של אביה עיצבו את תודעתה וניתבו אותה למקצועה.
"משנים מוקדמות בחיי המלחמה מעסיקה אותי", היא אומרת. כשלמדה בתיכון, קראה ספרים רבים על מלחמת העולם השנייה ודי מהר נמשכה גם אל מלחמת וייטנאם. היא בלעה לדבריה כל ספר ולא החמיצה אף סרט שעסק במלחמה הזאת, "עוד לא הבנתי אז שאני מתעניינת בפשעי מלחמה של חיילים".
אחרי השירות הצבאי שלה החלה ללמוד באוניברסיטה העברית, והשקיעה שבע שנים בחקר התהליכים שהובילו חיילים ישראלים למעשי עוול והתעללות בשנות האינתיפאדה הראשונה. המחקר שלה, שהיה עבודת התזה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, התמקד בעדויותיהם של חיילים על מעשי אלימות שבהם השתתפו. התזה שלה עובדה למאמר שראה אור החודש בכתב העת "אלפיים", שעליו היא חתומה יחד עם המנחה שלה באוניברסיטה, פרופ' יואל אליצור.
במאמר, שכותרתו "כיצד יכול לקרות מצב?" הוסוו שמות החיילים, הזמנים והמקומות כדי להגן על המרואיינים, שנבחרו כמדגם מתוך שתי פלוגות חרמ"ש (אשבל ואשחר) שעשו שירות צבאי ארוך ברפיח. אל המאמר נלווה מאמר תגובה מאת הסופר דויד גרוסמן, המעיר שזה בפירוש אינו סיפור של יחידים אלא של מאות ואלפים אחרים, "שביצעו מעין 'הפרטה' של איזה רוע גדול וכללי".
טיפולים על הדיונה
הסיפור החל, אם כן, בתלאות הקרב ההוא ב-67', שבו השתתף אביה, יאיר ישי, כיום בן 70. קרב קשה שנמשך יום שלם, ובו לחמו גם פנים אל פנים בסכינים ובידיים. 22 מחיילי גולני נהרגו בקרב ורבים נפצעו. "במשך שנים אבי היה שותק ונעצב כשדיברו על הפאשלה שהיתה שם, כשהם עלו למוצב מהכיוון הלא נכון ורבים נהרגו. כשהייתי בכיתה י' הגיע אלינו הביתה אחד ממקימי מוזיאון גולני, שראיין את אבי על שירותו הצבאי ועל הקרב. זה פתח את אבי. אחר כך הוא הדריך חיילי
נופר ישי-קרין בעת שירותה הצבאי, עם חיילים מהפלוגה. לפעמים היה תור כמו בקופת חולים כדי לדבר איתי
גולני וגם עשה עבודת מחקר על הקרב, מה שתרם רבות לבריאותו הנפשית".
כשהיא התגייסה לצה"ל באוקטובר 89', כמעט שנתיים אחרי שהחלה האינתיפאדה הראשונה, היה ברור לה שהיא הולכת לחיל קרבי כמו כל החבר'ה. היא גדלה במושב בית שערים, שבו היא מתגוררת גם היום עם בנה, בן שש, בבית רחב ידיים ששני חתולים מסתובבים בו ודגל ישראל גדול במיוחד מתנוסס בכניסה. היא למדה בבית הספר היסודי בנהלל, ואחר כך בתיכון בקיבוץ יפעת.
בשנה הראשונה שלה בצבא לא רוותה נחת. היא השלימה קורס ת"ש (תנאי שירות), שבו השתלמה בזכויות חיילים וגם השתתפה בסדנאות לפסיכולוגיה ולמדה לראיין, ואחר כך הוצבה בלשכת הגיוס בטבריה. "אז כהיום, אף אחד בבית שערים וסביבתה לא נהיה ג'ובניק, ולשבת בלשכת הגיוס הרס אותי". חלומה היה לפגוש בצה"ל אנשים ממקומות אחרים, "רציתי ללמוד מקרוב מה טיב המושג כור היתוך". היא ביקשה לשרת בגולני ולבסוף שיכנעו אותה לעבור לחרמ"ש אשבל.
"היו אז ארבע פלוגות", היא אומרת. "שתיים ביו"ש ושתיים בעזה. אני הגעתי לעזה בקיץ 90' והצטרפתי ליחידה שהתגייסה בפברואר אותה שנה. היו שם כ-55 חיילים, בהם המון אנשי סגל שנפלטו מיחידות קרביות. מש"קית ת"ש היא מעין עובדת סוציאלית. המשימה היתה לטפל בחיילים עם בעיות, שזה היה בעיקר להקשיב להם. הייתי עולה אליהם לשמירות בלילה, כי שם הם היו הכי תקשורתיים. עשיתי שם טיפולים נפשיים למחצה. אני זוכרת את עצמי יושבת על הדיונה ומדברת עם מישהו ואחריו חיכה עוד מישהו ונהיה תור של אנשים כמו בקופת חולים".
במשך כשנה ורבע היא חיתה בבסיס בדרום רצועת עזה, לא הרחק מההתנחלויות רפיח ים ופאת שדה. "כמו כל החיילים בבסיס גרתי באוהל, עם מש"קית חינוך ושתי מד"סיות. המקלחות היו משותפות לנו ולבנים ואחת היתה צריכה לשמור כשהשנייה התקלחה, כי היו חורים וגם הרצפה היתה מעץ מחורר. השירותים היו בור עם סיד. זו היתה תקופה של טרום טלפונים ניידים והיה מכשיר טלפון אחד לאוהל. אוטובוס הגיע פעמיים ביום".
מיד בבואה נתקלה במקרה שהשאיר אותה קצת המומה. כמה מהחיילים הגיעו כשבוע לפניה אל הקו ברפיח, "והספיקו לעשות שם קטע. הם עצרו מישהו ושכחו אותו במשך שלושה ימים במקלחת. הם סיפרו לי על כך, ולא ידעתי איך לאכול את זה".
בתזה שלה מופיעה עדות של אחד החיילים: "אחרי שבנו את המקלחות עם הגנרטור שיהיה לנו מים חמים כל הזמן... המקלחת עם הגייזר נשארה נטושה והחליטו ששמה זה יהיה כמו תא מעצר, והביאו לשם איזשהו מישהו, ואנחנו שכחנו אותו שם שלושה ימים... יש לו אזיקונים ויש לו פלנלית על הפה, הוא לא יכול לדבר, לא יכול לזוז, לא יכול שום דבר, אחרי שלושה ימים, אני לא זוכר מי, עבר שם במקרה, נזכר".
היום היא אומרת שהמפגש עם החיילים היה חיובי. את רוב הצדדים השליליים של השירות שלהם, הממלאים את עבודת המחקר שלה, לא ראתה אז. "החבר'ה היו נהדרים", היא אומרת "את רפיח ראיתי פעם אחת. היה קצין שהעיפו אותו מהפלוגה ולפני שהוא עזב הוא עשה לי סיור ברפיח, כדי שאראה את הסמטאות שעליהן דיברו החיילים. צריך להבין שבשלב הראשון של שירותי, החיילים לא עשו הרבה מעשי עוול. זה הלך והידרדר, ובמיוחד אחרי שעזבתי. זה על פי רוב פונקציה של זמן ושחיקה. רק פעמיים במשך שהותי שם ראיתי אסירים עם אזיקונים, ובמחסום ראיתי שהיתה נטייה לתת לאנשים לעמוד ולחכות. הייתי מבקשת מהחיילים שיתנו להם לעבור והם נתנו".
בכל זאת, גם היא חשה בשחיקה. "הגעתי הביתה לפעמים מזועזעת, אבל לא היה עם מי לדבר. אפילו אמא שלי אמרה לי אז שהיא לא מאמינה לי". היא עזבה את הרצועה "מזועזעת ממה שראיתי, אך בעיקר מודאגת מאוזלת היד של הצבא, מהעובדה שלוקחים יחידה ושוחקים אותה בצורה כזאת, שהאלימות הופכת לחלק מחיי החיילים. אחר כך השקעתי שבע שנים מחיי בניסיון לחקור ולהבין מה קרה".
יורים כמו מטורפים
אילן וילנדה: "ברפיח פוגעת בך אבן ועוד אבן ואתה צובר הרבה כעס שמתפרץ בצורה של אלימות. זו גם היתה אמורה להיות התגובה שלנו. היינו שם בשביל להחזיר להם"
צילום: יובל טבול
באוקטובר 91' החלה ישי-קרין ללמוד במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. "כבר במשך השירות הצבאי היה לי ברור שזה המחקר שלי, ועניין אותי במיוחד לגלות מדוע יש בקבוצה כאלה שפועלים לשינוי לטובה, מה יש באישיות שלהם שהופך אותם לכאלה ומה מתרחש בסיטואציה כזאת".
אחד המורים שלה, פרופ' יואל אליצור, שירת אז במילואים במערך בריאות הנפש של צה"ל. אליצור אמר השבוע, שלמערך בריאות הנפש היה בשנות ה-90 ענף מחקר טוב, אך הוא לא הצליח לקבל אישור לערוך מחקר על אלימות של חיילים. "המגמה השלטת אז היתה להשתיק את העניין ולומר שהחיילים היו בדרך כלל בסדר", הוא אומר.
ישי-קרין, שידעה שיש לו ידע בתחום, פנתה אליו עם הרעיון שלה למחקר, ואליצור קפץ על המציאה. במסגרת המחקר שלה היא ראיינה 18 חיילים ושלושה קצינים ששירתו בשתי יחידות חרמ"ש, ואת רובם הכירה מתקופת שירותה הצבאי. היא איתרה אותם ונפגשה עם כל אחד מהם בביתו לכמה שעות. הראיונות הוקלטו והקלטות נמצאות ברשותה עד היום. ההיכרות המוקדמת עם החיילים העמיקה וביססה את אמונם בה עד כדי כך שנפתחו ונחשפו לפניה, והיו מוכנים לספר לה על פשעים שביצעו בעצמם: מקרי רצח והריגה, שבירת עצמות של ילדים, השפלות, הרס רכוש, שוד וגניבות.
מה מאפיין את 21 המרואיינים? יש ברשימה הכל. כמחציתם אשכנזים, והשאר מזרחים. רובם ילידי הארץ. רובם בנים להורים מהמעמד הבינוני. בני מושבים וקיבוצים, יוצאי ערים מעורבות כירושלים, עכו ורמלה, אך גם מהרצליה פיתוח, תל אביב ורמת השרון. ניתוח התהליכים הקבוצתיים מתמקד במאמר ב"אלפיים" באחת משתי הפלוגות, שממנה באו 14 מהמרואיינים.
המאמר מגולל את קורותיה של הפלוגה, שכמה מחייליה עברו תהליך של ברוטאליזציה, אחרים נשארו פסיוויים ומיעוט יצא למאבק נגד מעשי העוול. מקרב הראשונים אפשר להבחין, למשל, בטיפוס האימפולסיווי, ששיחרר בלמים פנימיים בקלות ולעתים בהתלהבות.
עדות: "יצאתי לסיור הראשון שלי... אנשים שהייתי איתם בסיור, פשוט היו יורים כמו מטורפים... גם אני התחלתי לירות כמו כולם... זה היה, תראי, אני לא אגיד לך שזה לא היה מגניב, כי פתאום פעם ראשונה שאתה בא, תופס את הנשק תכלס, ואתה לא מתאמן באיזה פזצט"א, או באיזה חושה בחולות, או אני לא יודע מה, או שיש לך מפקד על הראש שיושב לך על המוח במטווח. אתה פתאום אחראי למה שאתה עושה. אתה לוקח את הנשק. אתה יורה. אתה עושה מה שאתה רוצה".
ישי-קרין מצאה שהחיילים נהנו משיכרון הכוח לא פחות מההנאה שהפיקו מהאלימות, וזה אחד הממצאים המזעזעים במחקר. "רוב המרואיינים נהנו מאלימות בנקודה זו או אחרת בשירות שלהם", כתבה בתזה. "הם נהנו מהאלימות כי היא שברה את השגרה והם נהנו מההרס ומהבלגן. הם נהנו גם מתחושת הכוח שבאלימות ומתחושת הסכנה".
עדות: "את האמת? כשיש בלגן וזה, אז אני מבסוט. אז אני נהנה. זה כמו סם. אם אני לא נכנס לרפיח ואין איזו התפרעות פעם באיזה שבוע, אני משתגע". ועוד עדות: "מה שהכי חשוב זה שזה מוריד ממך את העול של החוק. אתה מרגיש שאתה החוק. אתה החוק. אתה הקובע... כאילו מהרגע שאתה יורד מהמקום שנקרא ארץ ישראל ונכנס לתוך מחסום ארז לתוך רצועת עזה, אתה החוק. אתה אלוהים".
ילד קטן בן ארבע
הקשיחות הרגשית של כמה מהחיילים ביטאה אדישות קיצונית לסבלו של הזולת הערבי. "נסענו בנ"נ, סתם עבר ברחוב, בן 25 ככה, סתם, לא תגידי עם סיבה, לא זרק אבן, לא כלום, תק. כדור בבטן... ירה לו כדור בבטן וההוא גוסס על המדרכה ואנחנו נוסעים אדישים. אף אחד לא מסתכל עליו פעמיים..."
היו קשוחים שפיתחו אידיאולוגיה ולפיה יש להגיב בברוטאליות גם על אירועים מינוריים. "ילד בן שלוש, הוא לא יכול לזרוק, הוא לא יכול לפגוע בי, מה שהוא לא יעשה. ילד בן 19 כבר כן. בנשים אין לי בעיה. בנשים, אחת זרקה עלי כפכף, נתתי לה פה בעיטה (מצביע על המפשעה), שברתי לה פה את כל הזה. היא לא יכולה לעשות היום ילדים. בפעם הבאה היא לא תזרוק עלי כפכפים. כשאחת ירקה עלי היא חטפה את הקת בפנים. אין לה עם מה לירוק היום".
היו חיילים שאובחנו במחקר כ"מובלים", כלומר כמי שנסחפו אחרי המפקדים והחברים, והיו בהם כאלה שלא הרימו יד על איש לפני השירות הצבאי. "הקו האדום, ברגע שהוא נשבר אז הוא לא נשבר - הוא מתנפץ לרסיסים, מאותו רגע הכל מותר", העיד חייל.
החיילים האלה האמינו שהאינתיפאדה היא מלחמה ושעליהם להיות מקצועיים ולשמור על טוהר הנשק, אך המציאות ואחוות הלוחמים הובילו אחדים מהם למצב שבו חיפו על חבריהם גם כשאלה גנבו מבתים שאליהם נכנסו לערוך חיפוש, וגם כשהם הטרידו מינית צעירות ערביות או התגרו בהן.
אצל רוב החיילים שהתראיינו, המפגש הראשון עם הברוטאליות נחרת היטב בזיכרון. באחד המקרים, שהתרחש עוד כשהיו בטירונות, ליוו החיילים קבוצה של חשודים. "לקחו את הערבים, המפקדים, העלו אותם באוטובוס בין הדלת האחורית למושב הספסל האחרון ושמו אותם רק בין המושבים. על הברכיים. הם אומרים: תוך שתי דקות, זה טירונות בסך הכל, תוך שתי דקות כולם באוטובוס. אף אחד לא דורך על הספסלים... וכולם התחילו לרמוס אותם ולדרוך עליהם בריצה... זה היה חורף מה-זה קשה. מינוס ארבע מעלות וגשמים וברד... כל אחד יצא באמצע הלילה... לא נתנו להם זמן להתלבש. חלק עם כפכפים, עם חולצה קצרה... כולם פתחו את החלונות בכוונה. שפכו עליהם את המימיות שיקפאו מקור. וכל הדרך פוצצו אותם במכות. אבל כל הדרך".
בעדות אחרת תיאר חייל את אחת הכניסות הראשונות שלו לבית, כדי לעצור ערבי "ממש ענק, איזה בן שלושים. משתולל. צועקים לו תשכב, נותנים לו מכות והוא לא שוכב, רוצה לברוח... באים איזה ארבעה אנשים, זורקים עלינו אבנים מכל הצדדים ואנחנו נותנים לו מכות שכב! שכב! שכב! עד שלבסוף הוא נשכב... מגיעים לפלוגה, התברר הוא איבד את ההכרה... ואחרי כמה ימים הוא מת".
היו מפקדים זוטרים שעודדו את הברוטאליות ואף נתנו לה "דוגמה אישית". "אחרי חודשיים ברפיח הגיע מפקד... אז יוצאים אתו לסיור ראשון. שעה שש בבוקר. רפיח עוצר, אין כלב ברחובות. רק ילד קטן בן ארבע משחק בחול. הוא בונה מגדל כזה בחצר של הבית שלו. זה פתאום מתחיל לרוץ, כולנו רצים איתו. היה מהנדסה קרבית. כולנו רצים איתו. תפס את הילד. נופר, אני מניאק אם אני לא אומר אמת. שבר לו את היד כאן בפרק. שבר לו את היד במרפק. שבר לו את הרגל כאן. והתחיל לדרוך לו על הבטן שלוש פעמים והלך. אנחנו כולנו עם הפה פתוח, מסתכלים עליו בהלם... יום למחרת אני יוצא איתו לעוד סיור וכבר החיילים התחילו לעשות את זה".
שלושה שהעזו להתנגד
במקרה שגרם למשבר התעלל מ"כ מקבוצת קשוחי הלב בשלושה נערים כפותים. חייל בעל מצפון הזעיק בקשר מ"כ, חובש במקצועו. בראיון סיפר לישי-קרין, שעד שהגיעה העזרה הנערים כבר היו "עם דם בכל הגוף, הבגדים כבר היו ספוגים בדם והם היו רועדים מפחד, הם היו קשורים בידיים ופחדו בכלל לזוז, היו על הברכיים".
החייל והמ"כ בעלי המצפון, שנזפו במ"כ המתעלל, לא קיבלו גיבוי ממפקד המחלקה. "תדעו לכם שזה חמור מאוד מה שעשיתם", אמר להם המ"מ. "פתחתם את הפה עליו ככה ובצורה כזאת! תדעו לכם שאתם צפויים לעונש". שני החיילים הנזופים סיפרו על כך לחייל נוסף, שהחליט לחשוף את הפרשה למחרת בפגישה עם מפקד האוגדה. המפקד הקשיב וביקש לשמוע את עדויותיהם של שני החיילים האחרים, ומשסיימו השלושה לדבר פנה האוגדונר אל המ"כ המתעלל וביקש את תגובתו. אבל המ"כ סירב להגיב לפני החיילים. האוגדונר החליט לסלק אותו מהגיזרה ולהעביר את המקרה לחקירת מצ"ח. המ"כ נשפט וישב שלושה חודשים בכלא.
נופר ישי-קרין נזכרה השבוע באירוע הזה, ששבר את קשר השתיקה בפלוגה. כל החיילים האחרים תמכו במ"כ האלים, היא אומרת, גם אלה מהם שחשבו שהוא אכן הגזים והיה ראוי לעונש. אך מול הערך המקודש של אחוות לוחמים והנאמנות לפלוגה, נחשבו דווקא בעלי המצפון לבוגדים מאחר ש"אף חייל לא שווה שיישב בכלא בגלל איזה ערבי".
איך את מסבירה את זה?
"פלוגת אשחר, שגויסה לפנינו, היתה פלוגה סוטה וקיצונית. ברמה האנושית. בלט שם חוסר פיקוח של הפיקוד, והמעשים שהם עשו לפני שהגענו היו קיצוניים. הסיפור עם הילד והבעיטה במפשעה, למשל.
"חיילי פלוגת אשבל היו גיוס איכותי יותר מאשחר. היו שם כל מיני שעפו מקורס טיס. נוצר בין שתי הפלוגות מאבק חזק, שהיה בעצם מאבק בין תרבויות ואפילו מאבק סוציו-אקונומי. יש קשר בין הרקע של האדם לאופן שבו הוא מתנהג. זה קצת כמו הפרודיה 'גבעת חלפון אינה עונה' של אסי דיין: ההשתקפות של הישראליות על גווניה השונים, כולל למשל העיראקי העדין עם המשקפיים, שלא מבין מה הוא עושה שם ושמתעתד להיות רואה חשבון.
"שני החיילים המצפוניים היו מבתים משקיעים. אחד מהם בן לפסיכולוגית ולמנהל מפעל והשני בן לסגן-אלוף בצבא. בשני המקרים האמהות היו מעורבות, שזה אומר חבילות גדולות כל שבוע. השניים היו חיילים מעולים. הם תיקתקו את הטירונות וכולי, והיה להם מספיק זמן לחשוב מה נכון ומה לא בפעולות הפלוגה ברפיח. המפקדים שפיקדו עליהם היו בעלי אופק הרבה יותר צר ומרקע שונה, ושם התרבויות הגיעו להתנגשויות. המ"כ שהלך לכלא חטף את ההלם של החיים שלו על כך שמכל הדברים שהוא עשה, הוא ישב בכלא על הכאת נערים כפותים. היום הוא בארצות הברית. רוב החיילים שראיינתי עזבו את הארץ, להוציא כחמישה-שישה".
איך הצלחת למנוע את פעולת הנקמה ב"בוגדים" שדיווחו?
"הם באו להתייעץ איתי, החייל המתואר כחובש וזה שקם ודיבר באוזני האוגדונר. האחרון היה במצב קשה ופחד פחד מוות. לאחר שהאוגדונר נסע, הלכתי לאזור הסמלים ופגשתי את המ"כ המכה כשכולם מנחמים אותו. התלבטתי לרגע ואז אמרתי שאם מישהו מהם יעז לעשות משהו, לא אשתוק. לא הייתי צריכה לשאול כלום. ידעתי שמתכננים את הנקמה. לא סיימתי את המשפט וכולם קפצו, מה אני מעיזה. היה לי ברור שעלי לסמן את הקו שלי. מעמדי היה כה טוב, שסלחו לי. מישהו אמר מיד, היא מש"קית ת"ש של כולם.
"בתזה שלי לקחתי את העניין הזה למקום של משפחה שיש בה ניצול מיני, או גילוי עריות, או אלימות, ושומרים על כך בסוד. כך היה בפלוגה. לא מסגירים בן משפחה. זה מנגנון בסיסי שקיים אצל כולנו והחיילים האלה מייצגים את כולנו".
אינסטינקטים של תקופת המערות
שני החיילים בעלי המצפון, עד הראייה להכאת הנערים הכפותים וחברו החובש, הוצאו מהפלוגה. הראשון נשלח לקורס צלפים והשני להשלמה לחובשים, ואחר כך נשלחו שניהם לקורס קצינים. החייל שחשף את הפרשה באוזני מפקד האוגדה היה קורבן לנידוי חברתי. כולם החרימו אותו והציקו לו ולבסוף הוא נפלט מהפלוגה ושובץ בתפקיד עורפי.
שני החיילים הראשונים חזרו לפלוגה כקצינים והובילו מהלך שמטרתו היתה "הנחלת תרבות מקצועית". לדעתם, הפלוגה עברה מטמורפוזה, והחיילים נמנעו בדרך כלל מהתנהגות ברוטאלית. במחקרה בדקה ישי-קרין כיצד השפיעו מעשי העוול על נפשם של החיילים ומצאה שדווקא שניים אלה "היו המרואיינים היחידים במדגם עם נרטיב של גדילה אישית, ניצחון מוסרי, ותחושת משמעות ביחס לשירות הצבאי. שניהם הרגישו כי תחושה זו קשורה להיותם שלמים עם עצמם".
ישי-קרין תופסת גם כיום את החיילים שראיינה כאנשים טובים. "מבחינת מבנה צבאי - היינו בפלוגת חי"ר ללא גדוד, שקשורה ישירות לחטיבת שריון שחלק גדול מהזמן ישבה ברמת הגולן. לא היה מג"ד שיפקח וגם המח"ט היה שריונר. אף אחד לא הבין מה באמת קורה בפלוגה ולא היה מי שיבדוק. מפקד פיקוד דרום, מתן וילנאי, הגיע הרבה לפלוגה ולקח גם חיילים פשוטים לשיחות חתך, אבל אז עבדו המנגנונים של הכחשה והסתרה והוא לא שמע שום דבר ממה שקורה, למרות שהשתדל. אחת ממסקנות המחקר היא שיש לקחת בחשבון את מנגנוני ההסתרה, משום שהם טבעיים ותמיד יופיעו. מלחמת לבנון הראתה עד כמה מנהיגות ופיקוד טוב מגינים מפגיעה נפשית".
את רואה בהם קורבנות ונפגעי פוסט טראומה, למרות פשעי המלחמה שביצעו?
"סוגים שונים של גיוסים הניבו סוגים שונים של יחידות חרמ"ש. היו הבדלים משמעותיים ברמת התפקוד של יחידות שונות בגלל אנשים שונים שגויסו אליהן. אשבל, הפלוגה שלי, תיפקדה באופן פחות אלים מאשר אשחר ואשוח. בהקשר של מיון מראש, לדוגמה, אחד החיילים שישבו בכלא על אלימות כלפי פלסטינים גויס ליחידה כזאת למרות שהיתה לו הרשעה על תקיפה באזרחות. אמרו לו שאם יהיה חייל טוב ימחקו לו את התיק על התקיפה, אבל בסופו של דבר הוא ישב גם בכלא הצבאי, והיו לו כך שתי הרשעות.
"חשוב להדגיש, שזאת לא היתה יחידה התנדבותית כמו דובדבן ושמשון. החיילים בחרמ"ש לא רצו להיות באינתיפאדה. זה היה ניצול נוראי של רוח ההתנדבות שלהם והמחויבות שלהם לצבא ולמדינה. לא מספיק הכירו בתרומה של זה שכן קם ואמר משהו. לא הגנו עליו בכלל. הפקירו אותו. הוא עזב את המדינה פוסט-טראומטי ומזועזע. הוא עשה משהו חשוב עבור כולנו ולא קיבל את ההכרה".
החיילים טוענים שזאת הלשנה ובגידה.
"הם אומרים מה שכל חי"רניק היה אומר. ערך הנאמנות הוא ערך בפני עצמו ובפלוגת חי"ר לומדים באמת את המשמעות שלו. אנשים אחרים רואים את זה בסרטים, אבל לא חווים את זה כפי שהם חוו. גם ערך הנאמנות הוא ערך חשוב. ההתלבטות שלהם היתה ערכית והם עשו בחירה מסוימת.
"הצבא לא איפשר אימונים סדירים ליחידה הזאת ולא הוציא אותה כמעט לרגילות. לא נתנו להם להתאושש עם קצת חופש. אימונים מבנים את היחידה לכיוון של צבא סדיר במקום מיליציה, אבל האימונים של היחידה עמדו על פחות משליש ממה שהיו אמורים להיות. הטענה של החיילים היתה, שככל שהיחידה נמצאת זמן רב יותר בשטח כך היא יותר אלימה ומשליטה יותר סדר. הם טענו שהצבא מודע לסחף לכיוון של אלימות ומעודד זאת משום שהוא יכול להקצות לכך פחות כוח אדם".
מה זה אומר עלייך?
"בתיכון הייתי פעילה בתנועת נוער שנקראה 'הנוער שר שיר אחר', תנועה ערבית-יהודית. הייתי גם ב'תנועת הקבוצות' של התק"ם וככה עשיתי שנת שירות. זו היתה תנועה מאוד סוציאליסטית שכיוונה לחיים בקומונות ושיתוף בין בני אדם.
"ישנם שני אמצעים שהצבא נוקט בהם כדי לכוון את האלימות שבמלחמה לכיוונים נאותים: מורשת קרב ואימונים. אמצעים אלו לא ננקטו באינתיפאדה. שני הקצינים המצפוניים חשבו על זה בעצמם והכניסו 'אימוני אינתיפאדה' לפני הכניסה לשטח עצמו. אם חייל מתאמן, הוא יודע מה מצופה ממנו ואז ההתנהגות שלו היא בהתאם לנורמות של הצבא ולא בהתאם לאינסטינקטים של תקופת המערות.
"בנוגע למורשת הקרב, אני הגעתי עם מורשת קרב מהבית. אבא שלי סיפר לי על מלחמת לבנון. הוא היה מפקד פלוגת סיור ופעם התקהלו הרבה שיעים כועסים בפתח הבסיס, והחיילים נלחצו. אבא שלי ועוד כמה חיילים העזו ונכנסו פנימה לתוך ההמון, דיברו עם האנשים והרגיעו אותם. אבא שלי אמר לי אז, שמי שלא מכיר ערבים ונלחץ מכל האירוע היה עלול לירות בהם. זה סיפור ששמעתי כילדה ב-83'. אחר כך, באינתיפאדה, ראיתי שוב ושוב כיצד לחץ גורם לתגובות קיצוניות ואלימות יותר. היה מפקד מחלקה שהיה נלחץ ומעורר מהומה גדולה בכל פעם. חסרה מורשת קרב כמו הסיפור של אבא שלי, שבו האומץ נבחן בכך שלא השתמשו בירי. מורשת קרב זה משהו מובנה שמעביר חיל החינוך, וזה חסר".
את יכולה לתמצת את המסר של המאמר לטובת קוראי העיתון?
"המסר של המחקר אולי מורכב מדי לכתבה בעיתון. פרויד מדבר על היצר התוקפני ההרסני. במכתב לאיינשטיין מ-1932 הוא כתב: 'לשמע מעשי הזוועה של ההיסטוריה עולה בנו פעמים הרושם, כי לא היו המניעים הרעיוניים אלא בחזקת אמתלאות לאיוויים ההרסניים'. זה קיים אצל כולם, בכל הלשונות, בכל הדתות ולאורך כל מאות ואלפי השנים של ההיסטוריה, ובוודאי גם לפניה. ישנן תרבויות אלימות יותר, זה נכון, אבל בכל תרבות האלימות הופיעה. ישנם מצבים שמגרים זאת ומציפים את האלימות אל פני השטח.
"אין שום הפתעה בתגובה של החיילים שנשלחו לשם. במצב של עזובה, ללא פיקוח של הפיקוד הבכיר, ללא מחקר פסיכולוגי ממשי, ללא שום בדיקה - הם פעלו מתוך האינסטינקטים והאמוציות. אך למרות כל מה שקרה שם, חיילים לא מעטים עמדו בזה בכבוד; בזכות ערכים, תמיכה מהבית, מקצועיות ויכולת איפוק. דעות פוליטיות לא השפיעו על ההתנהגות בכלל; הדעות הפוליטיות השתנו בהתאם להתנהגות ולא להיפך".
נתנו לנו אלות והיינו מרביצים
חייל אחד מהפלוגה הסכים להתראיין לכתבה זו בשמו המלא. אילן וילנדה, רווק בן 38, מתגורר כיום במושב בעמק יזרעאל. הוא נולד בקיבוץ מרחביה לשני עולים, היא מצרפת והוא מהולנד, שהכירו בעת שהיו מתנדבים בקיבוץ ב-1967. וילנדה התגייס ב-1988, ושירת בחטיבת גבעתי. בגלל עבירות משמעת נשלח ארבע פעמים לכלא, הועבר לפיקוד דרום והוצב בפלוגת החרמ"ש אשחר, זמן קצר אחרי שחייליה מרדו ונסעו לאילת. הוא עשה עם הפלוגה "קו" בדיר אל-בלח, נשלח לקורס מ"כים ואחר כך הועבר לבקשתו לפלוגת אשבל.
כשהוא הגיע לבסיס של אשבל ליד רפיח, ישי-קרין כבר היתה שם. הוא היה סמל מבצעים ונשאר באותו מקום עד סוף מלחמת המפרץ. "זה היה כמו 'גבעת חלפון אינה עונה'. אוהלים במדבר, ש"ג בשער עם תלתלים (גדר תיל) וראית את הים ואת תל סולטן, השכונה הצפונית של רפיח. עשינו עבודה של משטרה, סיירנו וניסינו להשליט סדר. אם זרקו אבנים היו לנו אמצעים כמו גז מדמיע, כדורי גומי ופלסטיק ונתנו לנו אלות עץ והיינו מרביצים. ראיתי דברים לא קלים ועל אחרים שמעתי.
"התפקיד שלנו היה להכניס להם מכות. היתה מין לחימה בלא נשק חם. היו מארבים שלהם והיה משחק כמו של חתול ועכבר. אני באופן אישי כיפכפתי ילד פה, ילד שם, עם היד או עם אלה. ממש מכות היו חוטפים המבוגרים. היה אחד שהיתה לו טלוויזיה בבית והסיור הרגלי היה בא אליו לראות את המשחקים של המונדיאל, עד שהוא התעצבן ואמר לנו לקחת את המכשיר. היינו כמו שוטרים, אבל בלי חוק. לא שהיינו בקטע של שוחד, אבל היינו בקטע שאנחנו עושים מה שאנחנו רוצים כי אנחנו החוק ואנחנו שולטים ברחוב".
איך אתה מסביר את זה?
"העבודה בשטחים נוצרה מעצמה. לא היתה לאף אחד תורת לחימה בשטחים. רצינו להיות חיילים קרביים ונלחמנו כמו שהבנו שצריך להילחם. בהמשך הבנו שצריך לבצע פקודת עצירה ואי אפשר להרביץ סתם. זה היה לא מציאותי. הייתי יוצא הביתה ובאוטובוס יושב לצדך ערבי ורבע שעה עברה ולא ביקשת ממנו תעודת זהות ולא הכנסת לו צ'פחה. חייתי בשני עולמות נפרדים והמעבר נוצר כשעלית על מדי אל"ף ויצאת הביתה. ואז מצאת עולם אחר, שבו לא רוצים להרוג אותך ואתה לא רוצה להרביץ לאף אחד. בראשון היית חוזר לבסיס והכל היה מתחיל מחדש. נורא מוזר, אך לא התעסקנו ברגש ובדברים כאלה. עשינו את העבודה".
זה לא השפיע על ההתנהגות בחיים האזרחיים?
"ברור שההתנהגות שלי בקיבוץ אינה ההתנהגות שלי בעזה. אלו היו שני עולמות מקבילים. זו אותה אישיות שמגיבה אחרת לשני מקרים קיצוניים ואתה אותו אדם. טיפחנו אישיות אחרת כי היינו צריכים לעשות את העבודה הזאת. בתחילת הסדיר הייתי מזוהה עם מפ"ם ולא היה מצב שארביץ למישהו, אבל ברפיח פוגעת בך אבן ועוד אבן ואתה צובר הרבה כעס שמתפרץ בצורה של אלימות. זו גם היתה אמורה להיות התגובה שלנו. היינו שם בשביל להחזיר להם. אולי זה עשה אותי יותר מחוספס. דעותי הפוליטיות השתנו בצבא. נהייתי ימני ואני מצביע מפד"ל. השתחררתי ב-91', עבדתי כחצי שנה בקיבוץ ונסעתי להולנד, שם עבדתי כמה שנים בתיירות ועשיתי גבינות וקבקבי עץ. שם גם עישנתי סמים חופשי. ב-95' נסעתי להודו".
בתחילת 96' נעצר וילנדה עם חמישה ישראלים נוספים בגואה כשברשותם חשיש ואל-אס-די. לאחר שישבו שנה במעצר הם הורשעו ונידונו לעשר שנות מאסר. הם עירערו על גזר הדין וכעבור כשנה, בעזרת משרד החוץ והנשיא עזר ויצמן, שוחררו והוא חזר לישראל.
"לא מצאתי עדיין את מקומי", הוא אומר, "אבל הייתי מוזר גם לפני השירות הצבאי. כילד הייתי היפראקטיווי. רציתי לשרת את המדינה וזה היה התפקיד. כל הצבא היה פקודה בלתי חוקית בעליל. לא שאנחנו ברפיח היינו משהו יוצא דופן. המשימות בצבא לא הכניסו בי אף פעם ספקות. אתה משכנע את עצמך שזה מה שעליך לעשות ואתה מלא אדרנלין ויש בזה עניין. הרבה פעמים חשבתי, וואו, מה שאני עושה לא טוב, אבל חייל שהורג בחזית חייל אחר זה גרוע יותר".
אתה מאוכזב?
"עשינו שלוש שנים בצבא. לא קיבלנו עבודה מועדפת ולא תנאים ללמוד באוניברסיטה ולא חיכינו כאן בארץ לנס, ורבים שהיו בפלוגה עזבו את הארץ. אני חקלאי, וכשחזרתי מהודו היו פה מלא תאילנדים. העולם לא בדיוק חיכה שנחזור לקיבוץ. אני לא מרגיש שהשתמשו בנו; אני מקווה שזה מה שהם עשו. באתי לצבא מרצוני ולא הייתי משרת שום צבא אחר בעולם".
