בריחתו האינסופית של הסופר מאת שמרית פלד אף אחד עוד לא מת בהליכה יצחק בן-נר. ידיעות ספרים, 263 עמ', 88 שקלים שולמית הראבן הגדירה פעם את האופן שבו תופס היהודי הקוסמופוליטי את עצמו כ"יהודי נווד, החי בכעין לימבו, הרואה תמיד קצת מבחוץ, קצת באלכסון" ("הארץ, תרבות וספרות", 11.10.1968). על הזהות הקוסמופוליטית תצלום: דודו בכר היהודית הזאת לא ויתר בעצם הישראלי מעולם והוא מאפשר לעצמו לאמצה בכל רגע. קובץ הסיפורים החדש של יצחק בן-נר מעמיד במרכזו את חוויות דמותו האוטוביוגרפית של "הסופר איציק", במבט אינטרוספקטיבי לכאורה. אולם המכנה המשותף לחוויות האלה הוא המיקום של הסופר הישראלי במרחב זר, שבו הוא חולף כנווד, מתרשם ממראותיו ומספר עליהם. הגיבור הסופר נמצא במצב של הליכה וצפייה מקוטעת ברחבי העולם, כמין עד קוסמופוליטי. אלא שדווקא המרחק מהמרחב הישראלי, דווקא ההתעקשות על הסטת ההקשר המקומי ועטיית הזהות הקוסמופוליטית לכאורה, מחדדים את מאפייניה הייחודיים של הזהות הישראלית ככזו שמיטלטלת בין מקומיות לנוודות. בסיפור הראשון, "צליינים", יוצא איציק למסע באירופה כדי להתרחק מישראל; לאחר המהפך הפוליטי של 1977 הוא מרגיש שהוא קרוב מדי למציאות הישראלית מכדי לתאר אותה בסיפוריו, ויתר על כן, הוא מאוכזב מהמצב הפוליטי והחברתי החדש שהוא תופס כהשתלטות "ישראל האחרת" ולכן מבקש לברוח. דילמה כפולה זו מיתרגמת לשני נושאים המתגלגלים בקובץ הסיפורים כולו באופנים שונים: הכרחיות המרחק של הסופר הישראלי ממושא סיפורו, והעימות החיצוני והפנים-תודעתי בין המוכר והזר. כך נוצרת הכלאה מעניינת בין התקרבות אל העצמי ואל השונה, מצד אחד, לבין בחירה בהתרחקות ובתנועה פיסית כדי להשיג זאת, מצד שני. בסיפור "ג'ט לג" המבט על האחר והמגע עמו מפיק חקירה עצמית מעמיקה של המתחולל בחיי הנפש במפגשם עם העולם. על פניו, חומרי העלילה דלים ומזכירים עלילה שדופה של סרט פופולרי זול, שלא לומר סרט פורנו: איציק, סופר שנקלע במקרה למחלקת עסקים בטיסת לילה מלונדון לניו יורק ומתקשה להירדם, פוגש באשה חרדית צעירה, המפתה אותו למפגש מיני בשירותי המטוס. אולם הסיפור מפליא לתאר את חיבוטי תודעתו של איציק, הלוקה באינסומניה כרונית, בשעה שהוא מנסה להירדם בכיסא המטוס. המספר מפליג לנבכי תודעתו של איציק, מרוחקת מעצמה כפי שהיא מרוחקת מהאשה המפתה הזרה, ומנהלת עם עצמה דו-שיח פנימי: הרצון העז לישון, להקהות את קליטת המציאות המלווה בהתעצמותו של הפחד מההירדמות, מהשיכחה, מהניתוק מן המציאות. בן-נר מתאר בניסוח פשוט, מדויק ונוקב, את המאבק של התודעה עם עצמה: "עכשיו המתח והחרדה הקבועים מתעצמים להם בשקט, בתוכו, והתרגשות הטיסה הראשונה שאחרי תקופה ארוכה וקשה, וחוסר הסבלנות לזמן הנע לאטו, והתחושה כי המטוס קפא במעופו בשמים, והמחשבות המתרוצצות, כל אלה אינם מניחים לו לרגע. הוא מצווה על עצמו, בייאוש, שלא לחשוב, לרוקן את הראש ממחשבות, לעצום את המוח ואת העיניים ולבהות בתוכו אל הכלום. אבל זה לא הולך. זה לא הולך. קוס אממו. זה לא הולך כי אתה כובל את עצמך לאובססיה נואשת מראש, הלועסת-לדעת את מחשבותיה על הליקויים במצבך הקיומי, ואי-היכולת של גוף ונפש דואבים מעייפות להיכבות ולישון, ושל ביולוגיה המבקשת להמשיך בסדר יומה הקבוע ואינה נענית" (עמ' 62-63). חוסר היכולת לנוח, לוותר על ההגנה של התודעה מפני המציאות, מפני האחרים ומפני עצמה, מיתרגם ברוב הסיפורים לתנועה והליכה בלתי-פוסקות. ההליכה, התנועה הפיסית בעולם, מייצגת מצד אחד חיים, תשוקה ויצירה, ומן הצד האחר היא תזזיתית, מאולצת, משתדלת להבחין אבל גם מסוגלת להעלים עין. תשומת לב מלאה לפרטי המרחב הסטטי, לעצמי ולזולת מחייבת עמידה במקום, ומחיר הקיפאון גבוה מדי עבור איציק. עדיף להמשיך ללכת, אפילו במחיר של סילוף, התעלמות, רדידות, אי-הבנה. ההליכה מפעילה גם את התודעה, הזיכרון, והתנועה במרחב מעלה אסוציאציות, זיכרונות, רעיונות. איציק לא רוצה להפסיק ללכת וגם לא יכול. הקורא עוקב אחריו במסלולו, כמה לעצירה ולהסבר, אך ממשיך להיסחף לעולמו האסוציאטיבי הישראלי, היהודי, המקומי (דווקא), הרב-גוני: הספרים שקרא והסרטים שראה, והאנשים שהכיר בדרך, כולם חולפים לפנינו בלא ארגון וסדר, אך בכל זאת מצליחים לצייר איזו תמונת חיים, שיש בה הוויה קולקטיבית ישראלית. ההליכה הזאת היא סם החיים מצד אחד ועונש מתמשך מצד שני. "אף אחד לא צנח ומת בעת הליכתו, או שאולי כן?" אומר לנו איציק. התפיסה הזאת של הליכה שדוחה את המוות, ואולי לא מאפשרת את המוות ומענישה את החיים בחוסר מנוחה מתמיד, היא בדיוק התפיסה של היהודי הנודד, שעל פי האגדה האלמוות שלו הוא יכולתו המופלאה וגם עונש מתמשך ואינסופי. סיפורי המסע העשירים של בן-נר מעידים שעוד לא השלנו מעלינו את הדימוי של היהודי הנודד, עוד לא ויתרנו על האפשרות לעמוד מן הצד. המושא שאיציק מביט בו, קצת באלכסון, המופרד ממנו בגבול בלתי-חדיר, מתגלם בדיוקנה של אשה פקוחת-עיניים לכודה בעולמה הקפוא, דימוי החוזר על עצמו באופנים שונים בסיפורי הקובץ. בסיפור "אובדים בשלג" מופיעה האשה הכלואה המשוועת לישועה בדמותה של אלווה, חיילת אפרו-אמריקאית בבסיס צבאי אמריקאי, המתעמתת בעוז עם חבורה של חיילים אמריקאיים דרומיים גזעניים לעיניו של איציק הסופר. בסיפור זה מיתרגם המרחק מעצמי ומהזולת לבחינת מהותה של הגזענות (שצצה ועולה גם בצורך של איציק להתרחק מ"ישראל האחרת"), ושל השנאה המתמשכת של הלבן כלפי השחור. על סמך רשמים חלקיים מהמפגש הטעון בין החיילת השחורה לבין הקצינים הלבנים, מנסה איציק לגבש סיפור אהבה בין הסמלת לבין מנהיג חבורת הגזענים וחושף גרסאות שונות של הסיפור המתהווה. בתחילה התקוממתי על אופני הצגתה של האשה האפרו-אמריקאית, ובכל זאת נעשה בסיפור גם מאמץ עיקש לצקת בדמותה של אלווה מורכבות תוך הפניית הזרקור לתחושות גזעניות. כל זה נעשה בשעה שבן-נר מלמד אותנו שיעור מרתק בכתיבת פרוזה: הוא חושף את חומרי הגלם של היצירה הספרותית (רשמים חיצוניים, אירועים מוזרים ומסקרנים, תפיסה וידיעה מרוחקת של המציאות), ומדגים כיצד לשים חומרים אלה ליצירת סיפור. מתי מאריכים ומתי מקצרים, איך מוסרים אינפורמציה באופן משכנע ולא משכנע, איך מרפדים את הדמויות כדי להחיותן. יחד עם זאת, חשיפת תהליך הכתיבה פוגעת במהותן ובעומקן של הדמויות, ומותירה את המבט עליהן כמבט שדוף מן החוץ, מבט תוך כדי הליכה. את הקובץ "אף אחד עוד לא מת בהליכה" מומלץ לקרוא לפי סדר הסיפורים, כתהליך: בריחה, מחשבה, בהלה, כתיבה, מוות מדומה, ואולי אפילו באופן מעגלי, כי הסוף הוא הרי רק סוף בתחפושת - וההליכה אינסופית. יצחק בן-נר בין ספריו הקודמים של הסופר יצחק בן-נר (יליד כפר יהושע, 1937): "האיש משם" (עם עובד, 1967), "ארץ רחוקה" (כתר 1981), "תעתועון" (כתר 1989), "דובים ויער" (כתר 1995) ו"עיר מקלט" (עם עובד, 2000) שמרית פלד כותבת עבודת דוקטור בחוג לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים