ההצלחה של "ארבעה בתים וגעגוע" הציבה את אשכול נבו במרכזו של הקאנון הישראלי החדש. אבל מה מייצג הקאנון הזה? ואיזו ספרות הוא מציע לקוראיו? שתי קריאות ברומן החדש של נבו, "משאלה אחת ימינה"
משאלה אחת ימינה אשכול נבו. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 336 עמ', 84 שקלים
ההצלחה הפנומנלית של "ארבעה בתים וגעגוע", ספרו הקודם של אשכול נבו, הציבה אותו במרכזו של הקאנון הישראלי החדש. מצויד בכריזמה ספרותית ואישית, בייחוס משפחתי שלכד את תשומת לבם של עורכי המוספים
תצלום:אלון רון
ובמיומנויות כתיבה שאינן רתומות לסדר יום פוליטי שנוי במחלוקת, התחבב נבו במהירות על קהל גדול של קוראים וזכה להערכה ביקורתית ואקדמית. "ארבעה בתים וגעגוע" הצליח לדלג בחינניות בין נקודות המחלוקת שמפלגות את החברה הישראלית - ואת הקוראים הישראלים - ולקלוע לטעם של כולם; היה זה רומן ידידותי וכתוב היטב, שמאשר את סדרי החיים הבורגניים ואינו מרגיז איש.
לפיכך, "משאלה אחת ימינה", שמגיע לאחר ההצלחה של קודמו, הוא טקסט שמשמש הצהרת כוונות: נבו אינו מוסר בו רק את סיפורן של הדמויות, אלא גם את האופן שבו הוא בוחר להשתמש בחשיפה הגדולה שבה זכה כדי לעצב את המשכה של הקריירה הספרותית שלו. בצומת הדרכים הזה הוא יכול לתחזק את מיקומו במרכז הקונסנסוס או לפזול לשוליים, לשחזר את הנוסחה המנצחת או להתנסות בכיוונים בלתי צפויים.
המשאלה שמצוינת בשם הספר מבהירה את בחירתו: נבו שואף לפסוע צעד אחד ימינה, כדי לשמר את מעמדו במרכזה של הסצינה הספרותית המקומית. ספרו ינעם לכל בקריאה נינוחה על שפת הים או לפני השינה, ויש בו תמהיל מנחם של סנטימנטליות והומור שנטועים בתרבות הישראלית ומלטפים אותה - בלי להתקרב לאזורים המסוכסכים שלה או לנקודות העיוורון שלה.
המשאלה של נבו לגיטימית, ובוודאי גם אפקטיבית: יש לשער שהרומן יככב בטבלת רבי-המכר במשך זמן רב. ואולם התחושה שהוא יוצר היא של אכזבה. זו אינה נובעת מכך שהרומן אינו מותיר אחריו רושם משמעותי ביחס לתכניו או לסגנונו - גם למדף ספרות הפנאי הישראלית נחוצים כותבים מיומנים ואינטליגנטים שיודעים להנעים את הזמן; האכזבה נובעת מהפוטנציאל שנעוץ ביכולת הכתיבה של נבו ובנושאים שבחר לעסוק בהם.
אלו נושאים בעלי משקל, שאפשר לבחון באמצעותם כמה מהמיתוסים שמעצבים את הגבריות הישראלית ואת האחווה הגברית, ואולי גם להצביע על מוגבלותם. כמה ספרים מהעת האחרונה עושים זאת בתעוזה ובהצלחה: "עמרם" של אסף שור (הוצאת בבל) ו"פסנתר בחורף" של אילת שמיר (עם עובד), למשל. לעומתם, נבו עוסק בנושאים הללו בזהירות מופלגת, אפילו בשמרנות: יותר מכל, הוא מבקש לשמר את מבני הידע שמכתיבים את אופיה של הרעות הגברית הישראלית ולהתרפק על ההון הסימבולי שהיא מקנה לשותפים בה.
ביקורת כזו לא תפתיע את נבו. אדרבא, נדמה שהוא צפה אותה מראש - ואף נתן לה מענה ברומן. כשאחד הגיבורים מגיע לסדנת כתיבה (ש"משאלה אחת ימינה" הוא תוצרה), אומר לו המנחה: "אתה כותב על שינויים אצל הדמויות שלך, אבל מתעלם כמעט לגמרי משינויים דרמטיים שהתרחשו בזמן ובמקום שעליהם בחרת לספר". וממשיך - כמו אחרון המבקרים במוסף "הארץ, ספרים" - להוכיח את הגיבור: "ההרמוניה הזאת שהדובר שלך מנסה כל הזמן להשיג, כל ה'סימטריה הבאהית' הזאת - אני שואל את עצמי אם במקום הדיס-הרמוני שאנחנו חיים בו ניסיון כזה לא נועד בהכרח לכישלון". "נועד לכישלון?" - עונה המספר - "למה?! בגלל שכל רגע אישי קטן חייב תמיד לסמל משהו לאומי גדול? אני לא כותב בשביל לסמל משהו לאומי. אני כותב בשביל להגשים את המשאלה של אופיר".
אופיר, אחד מארבעת הגיבורים הצעירים, הוא איש פרסום בעברו - כמו נבו עצמו - שמתחייב לעצמו ולחבריו לכתוב ספר. ההתחייבות הזו היא חלק ממשחק שמשחקים הארבעה בזמן שהם צופים ביחד במונדיאל, כחלק מריטואל החוויות המשותפות שלהם. כל אחד מהם כותב שלוש משאלות שברצונו להגשימן עד המונדיאל הבא. אחת מהן הוא חושף לפני חבריו מיד, שתי האחרות ייקראו רק לאחר ארבע שנים.
במשך השנים הללו עוברים הגיבורים שינויים - הם חווים אהבה, בגידה, אובדן ואכזבה. הם מבקשים לממש את משאלותיהם רק כדי להבין כיצד הזמן שעובר, וכיצד הכוחות הפנימיים שמניעים אותם, אינם מאפשרים להם לתלות את אושרם בהגשמת יעדים מוכתבים מראש. חברותם במשך השנים קשורה בהתפכחות הזו, והתבגרותם מעמידה במבחן את התפיסה הנוסטלגית של החוויות המעצבות המשותפות שלהם. אבל הם שומרים על החברות הזו - כפי שגברים ישראלים צעירים דבקים בחברי נעוריהם, גם כאשר החיים מפנים אותם לכיוונים שונים זה מזה - משום שהיא מסמנת את הדבר היציב בחייהם: עברם. גם כאשר הם מאכזבים זה את זה לעתים, נבגדים ונרתעים, עדיין הרעות הזו מספקת מפלט, ביטחון ותמיכה אל מול תנועות הזמן הרומנטיות שלהם, בחירות הקריירה והמשברים האישיים.
מדוע הכתיבה על הרגעים האישיים הקטנים של ארבעת הגיבורים צריכה "לסמל משהו לאומי גדול"? היא אינה צריכה, כמובן, ואין דבר משמים יותר מספרות שעוסקת בפוליטיקה על דרך האלגוריה הדידקטית. אין גם כל רע בסיפורים קטנים ואישיים, שמעוררים הזדהות לפרקים ומבדרים את הקוראים באמצעותה. אבל אין צורך להיתמם; שהרי ספרות נושאת משמעות מתאפיינת בכך שהיא מספקת לנו מבעים שבאמצעותם אנו יכולים להחיל על עצמנו עלילות, לאמץ נקודות מבט וקולות בלתי מוכרים, להתנסות בסוגי ידע חלופיים ולמלא תפקיד מדומיין שאיננו מורגלים בו. זהו כוח המשיכה שלה, ובזאת נעוצה החיוניות התרבותית והפוליטית שלה: מעשה הקריאה מציע לקורא אפשרויות להכרה עצמית, לידיעה ולהוויה. ספרות בידורית תמיד מאשרת את הידע שיש לקורא ביחס לעצמו או לעולם; ספרות משמעותית סודקת - אפילו לרגע - את הידע הזה. לפיכך היא תמיד פוליטית, ואין זה משנה אם היא עוסקת ב"משהו לאומי גדול" או בשיחות סביב שולחן האוכל במטבח.
וזה בדיוק מה שמאכזב בספר החדש של נבו. הוא מבטיח לפרום את הקלישאות המרכיבות את מוסד הרעות הגברית ואת הפרקטיקות שמגדירות אותו (על אף שהוא אינו ממקם אותו בהקשרים צבאיים, תודה לאל); הוא מבטיח לומר דבר-מה שחורג מנפתוליהם הרומנטיים והמקצועיים של הגיבורים; הוא מבקש לשרטט דיוקן עכשווי של צעירים ישראלים בשנות המפנה שבין 20 ל-30, כשעול ייסוד הקריירה והזוגיות מוטל על שכמותיהם.
ככותב, נבו מצויד בכל הכלים שמאפשרים להתמודד עם ההבטחה הזו: העברית שלו קולחת וטבעית, יש לו חוש דרמטי מחודד ויכולת לעצב דמויות עגולות. אולם ההבטחה אינה מתממשת, משום שכתיבתו מוצאת מפלט בחיקן החמים של הסיסמאות הידועות מראש: נשים באות והולכות, אבל החברים נשארים; משפחה גרעינית היא המפתח להגשמה אישית; ידידות אמת גוברת על כל המכשולים; אופטימיות ויוזמה הן סם החיים, ורגישות היא סם הכתיבה. אינספור סיפורים הלעיטו אותי בתובנות הללו; כולן ידועות לי. החזרה עליהן יכולה לבדר אותי, אבל היא אינה יכולה ליצור בעבורי משמעות.
לארבעת גיבוריו של נבו משותפת אהבת הכדורגל, והצפייה המשותפת במשחקים היא פרקטיקה ששומרת עליהם ביחד. הם עוקבים בעניין אחר ניסיונותיה הכושלים של נבחרת ישראל להעפיל למונדיאל, וסביב האהדה המשותפת גם נטווית המסגרת העלילתית של "משאלה אחת ימינה". אך הנבחרת אינה מצליחה להעפיל מהמוקדמות. גם כתיבתו של נבו צריכה לעלות ליגה; הרומן הזה, אני מקווה, יהיה לא יותר מהערת שוליים בביבליוגרפיה שלו. יש לו את כל הכישורים לשחק תפקיד משמעותי במגרש הספרות הישראלית. ארבע שנים, אולי אפילו פחות, עד לרומן הבא שלו, הן מספיק זמן כדי להגשים את המשאלה הזו.
עמרי הרצוג הוא מבקר ספרות ומורה בחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים
הסתקרנתי לכתוב על ספרו החדש של אשכול נבו, "משאלה אחת ימינה", ולא רק מטעמים ספרותיים: רציתי להבין לאיזה סוג שייכת כתיבתו של המחבר, שספרו הקודם, "ארבעה בתים וגעגוע", זכה בפופולריות כה רבה ואף בהערכה מצד הממסד הספרותי. אחרי הקריאה נראה לי כי מעניין לנסות ולהגדיר את סוג הספרות הזה על רקע מגמות בסיפורת הישראלית של השנים האחרונות.
אחת המגמות בסיפורת הישראלית של השנים האחרונות היא נטייה לפינות אישיות, לרוב כאלה שנתפסו בעבר כ"שוליות" (כך בספרות של סופרים מזרחים, של נשים, בספרות החושפת שורשים משפחתיים "גלותיים" ועוד).
היא נוטשת את הקולקטיבי ופונה אל הפרטי והשונה, ובכך משקפת את ההתפצלות של המרכז המשותף למרחב פלורליסטי ומפורר. נוסח זה מעורר ציפיות לעמדה של ביקורת וחיפוש דרכים ספרותיות ורעיוניות חדשות - אך לרוב הציפיות האלה אינן מתממשות. ה"שוליים" משמשים ביצירות רבות דווקא כמפלט, כאתר של נוסטלגיה מתקתקה משהו.
"משאלה אחת ימינה" מייצג מגמה אחרת, נפוצה גם היא בספרות העכשווית: ויתור מראש על אמירה ייחודית, לא מתוך הפניית עורף למציאות, אלא דווקא מתוך עמדה של קונסנסוס; יצירות אלה פונות אל המכנה המשותף הרחב ביותר, בתקווה לזכות כך בהתקבלות ובפופולריות.
את ספרו של נבו הייתי מכנה אם כך "ספרות לכל המשפחה"; הוא עשוי מחומרים העשויים לספק את טעמו של "כל אחד", בתנאי שהוא בעל שורשים ישראליים, נמנה פחות או יותר עם השדירה המרכזית בחברה - ושדעותיו הפוליטיות אינן קיצוניות לכאן או לכאן. ההיבט המעניין הוא, שלמרות שהוא מבקש לא לקלקל את שלוותו של איש, אין בו ויתור על ה"קום איל פו" הספרותי, כלומר על מה שמצופה מ"ספרות יפה": קורטוב מחאה, מורכבות כלשהי בעיצוב הדמויות, תחבולות ספרותיות ומעל כל אלה - סגנון שאי אפשר להטיל ספק בערכו.
הספר, אם כך, מהלך על קו התפר שבין היותו "נוח לקריאה" ומבטיח פופולריות, לבין היותו "ספרות יפה"; זה גם מה שהוא מספק לקוראים: מצד אחד "רב-מכר" שאיננו מיועד לאניני טעם, ומצד שני "ספר רציני", ולא כזה המיועד ל"עקרות בית משועממות".
במרכז הסיפור ניצב מיתוס החברות הישראלי: חבורה המורכבת מארבעה נערים, כולם שייכים למעמד ה"נכון" של החברה החיפאית. הסיפור מתאר את התפתחותם מנערים לגברים צעירים, העוברים יחד בתחנות הטיפוסיות המעצבות את נראטיב ההתבגרות הישראלי: בית ספר תיכון, צבא, "הטיול הגדול", מעבר אל העיר הגדולה, לימודים באוניברסיטה, התרקמות של יחסי זוגיות ומשפחה.
הארבעה מתמידים ביחסי קירבה מסוג ש"רק גברים" יכולים ליצור, ובין השאר הם חולקים אהבה משותפת לכדורגל ומצפים בשקיקה למונדיאל הבא. המשחקים נמצאים במוקד הסיפור: במהלך הצפייה עורכים החברים מעין משחק משאלות, שבו כל אחד כותב על פתק את המשאלות שברצונו לממש עד המונדיאל הבא. הסיפור מסתיים שבע שנים אחר כך, כאשר הפתקים נפתחים ומשקפים את השינויים שעברו הארבעה. מיתוס "הרעות", המרכזי כל כך בתרבות ובספרות הישראלית, שייך אמנם לזמנים אחרים, אך הוא עומד גם במרכזן של יצירות מאוחרות יותר,
שבהן הוא נבחן כביטוי משמעותי ביותר להתפוררות הערכים בחברה הישראלית.
ביצירה בת זמננו, לגיטימי שסיפור יבטא נוסטלגיה מודעת, אך מגוחך להציגו בסגנון אדולסצנטי, קלישאי ומנותק מהמציאות שבתוכה נולד והתפורר (אם כי, כצפוי, הספר יוצא ידי חובה באמירות נוסח "העולם מסביבכם נהיה יותר ויותר ציני ואלים", עמ' 123).
בסופו של דבר, סיפור החבורה מעוצב כך שקוראים הנאמנים לקונסנסוס אנכרוניסטי יראו בו ביטוי אותנטי של דור - וקוראים צעירים יותר יזהו בו את נראטיב הנעורים הישראלי, שאינו נעדר רוח של מחאה. המחאה ב"ספרות הרעות" קשורה באופן הדוק עם הסכנות הטמונות ב"אחוות הלוחמים" הצבאית, בעיקר בימים אלה, אך הנקודה המעניינת היא שנבו מנסה להימנע מהקישור ה"צבאי" (לא נפגשנו בצבא, אלא בבית הספר), אך בה בעת להכניס קמצוץ אינתיפאדה, וכך לצאת גם ידי חובת האקטואליה והתקינות הפוליטית ("הכל בגלל הכיבוש"): "בכל סרט או ספר שהצליח בישראל מאז קום המדינה יש דמות של חייל מת, ותמיד הקטע של החייל המת הוא המרגש ביותר בסרט או בספר" (עמ' 22). אירוניה עצמית של המחבר? לאו דווקא. זוהי חשיפה לא מכוונת של צורך - בעת ובעונה אחת "פוליטי" ומסחרי - לכלול בסיפור אירוע צבאי נורא, שיפרוט על המיתרים הנכונים.
מתוך אותו צורך חושף הכותב גם את השחתת הערכים הצה"ליים ומציג התעללות לשמה בפלסטינים, בדפוסים ממוחזרים ושדופים. כך מתוארת אפיזודה המתרחשת במחסומים, מסופרת בעברית עילגת מפיו של פלסטיני ששמו סאדאת: "אני יש לי קאנסר (...) יעני, סרטן(...) ואז יום אחד מגיע למחסום, וחייל לא נותן לצאת (...) וחייל אומר בגלל זה אין לי רשות לצאת. הולך לקצין. גם קצין לא מאשר. וככה שלושה שבועות (...) לפעמים ישן על האדמה, מחוץ למחסום (...) אבל לצאת, לא נותנים. ובינתיים, סרטן" (עמ' 124). זוג הנאהבים לשעבר, ששמעו את סיפורו של סאדאת, שותקים. עד ש"היא דיברה על הערבי. ועל זה שזה נורא (...) ומה שהכי נורא, זה שלאף אחד כבר לא אכפת (...) ואמרתי, זה לא שלא אכפת, פשוט לא יודעים איך להתמודד, אז מעדיפים לשכוח מזה. והיא אמרה, זה מחלחל. אנחנו מתעלמים, אבל זה מחלחל ויוצא בדברים אחרים" (עמ' 126).
המלה הממצה את דפוסי העיצוב היא "כאילו", שבלטה לעיני קודם כל בסגנון הלשוני: קצב שכמו אינו יכול להדביק את התכנים הדחוסים, משפטים ארוכים, ייצוג דיבור בלשון פרוזאית ולקונית - הרי זה הנוסח המיתולוגי של יעקב שבתאי. משמעותו של החיקוי הסגנוני אינה רק ספרותית: זוהי היתלות בלשון ששינתה את פני הספרות העברית, ניסיון להדהד כתיבה הנתפסת עד היום כביטוי החשוב ביותר של התפוררות אתוסים בחברה הישראלית. אימוץ סגנונו של שבתאי בספר זה משקף בתמציתיות את ההידרדרות שהתחוללה במציאות החברתית והספרותית של העשורים האחרונים.
אם התחלתי את דברי בסקרנות תרבותית, אני מסיימת אותם בווידוי שלא הופתעתי; ספרו של נבו מצטרף לספרים עכשוויים רבים, שכאילו נוגעים ב"שורשי חיינו", אבל למעשה עשויים כך (ובכישרון הנחוץ לנוסח זה) שלא יעכירו את שלוותנו ויספקו את משאלותינו, מבלי שנרגיש שאיננו מספיק מתוחכמים.
חנה הרציג היא חוקרת ומבקרת ספרות
אשכול נבו
"משאלה אחת ימינה" הוא ספרו הרביעי של אשכול נבו (יליד ירושלים, 1971); קדמו לו "צימר בגבעתיים" (2001), "נפרדנו טראח" (2002), ו"ארבעה בתים וגעגוע" (2004), כולם ראו אור בהוצאת זמורה-ביתן
