המשורר אשר רייך, מראשוני החוזרים בשאלה בימינו (שאף טבע את הביטוי), ממשיך לשאוב השראה מילדותו במאה שערים. בימים אלה, כשהוא חוגג 70, הוא כותב רומן ראשון, על מאגיה וגלגולי נשמות
שנות ה-50 בירושלים. ילד ואביו יורדים לרחבה של בתי אונגרין (היום מאה שערים). זהו ערב יום כיפור והילד בן ה-10 מציץ בסקרנות בין הגבים השחורים של הגברים, אל כלובי התרנגולים המוכנים לכפרות. כל אחד בתורו, גם אביו של הילד, לוקח תרנגול ומסובב אותו מעל הראש, והשוחט עובר ושוחט. כהרף עין מתמלאת הרחבה בדם, נוצות וקרקורי תרנגולים מבועתים. התרנגולים פוסעים עוד כמה פסיעות אחרי שנשחטו. הילד שומע את התרנגול שלו מדבר. "תראה, אבא", הוא מושך בכנף בגדו. "התרנגול אומר 'שמע ישראל'".
הילד הזה הוא המשורר אשר רייך. אמנם זה לא כבר מלאו לו 70 שנה, אבל תמונת התרנגול שלו, המגואל בדם, עדיין צרובה בזיכרונו. הכל, כמדומה, נרשם באירוע ההוא: הבעתה שחש נוכח האלימות והתפילה כשירה או כשורה האחרונה של הנדון למוות. "ברגע ההוא", אומר רייך, "הבהיק בי אור הסתירות". כמה שנים אחר כך כבר נראו לו האורות שניצנצו באפילת הלילה מהשכונות הרחוקות בירושלים, שנאסר עליו לבקר בהן, כמזמינים לעולמות קסומים, "עד שהייתי כמו משה רבנו, הרואה את הארץ מנגד", כלשונו הפיוטית.
בן 18 עזב את מאה שערים, השכונה בירושלים שהיתה בעבורו כוכב לכת נפרד המסתובב סביב עצמו, ויצא לחקור את היקום המקביל. אמו ניתקה אתו כל קשר (הקשר עמה התחדש רק בשנים האחרונות לפני מותה). את ילדותו הדתית השאיר מאחור, זרוקה כנשל נחש בשדה המטאפורי שממנו משוררים וסופרים שואבים את יצירתם, רק כדי להפוך ולהפוך בה ברבים משיריו וסיפוריו.
אמונות ופחדים
רייך, שנראה צעיר מכפי גילו ושופע התלהבות כשהוא מדבר, הוא זקן החוזרים בשאלה בימינו. מהידועים שבהם, לפחות. כממציא בלתי נלאה של מלים וצירופי לשון, גם תוך כדי דיבור, הוא זה שטבע את המושג "חוזר בשאלה", בראיון שנערך עמו לפני שנים רבות.
בחדר העבודה שלו בתל אביב השבוע, לאחר שהתנצל על האי-סדר וטרח להסיר ערימות של ספרים מהספה, הוא דווקא ביקש להתנער ממטבע הלשון הזו: "אם כבר, תיאור מדויק יותר הוא 'יוצאים לשאלה'", הוא אומר.
המחאה שלו נגד המושג "חוזר בתשובה" נחרצת אף יותר - "צריך לומר בעלי תשובה, כמו שכתוב במקורות", הוא אומר. אבל לא רק מהביטוי הוא מסתייג, אלא מהתופעה בכללותה. "לאן כבר יש לחזור?" הוא שואל באירוניה. הוא עצמו דווקא חוזר כל הזמן: לילדותו, הבדיונית והאמיתית, חוזר ל"חדר" ולמאה שערים, חוזר לשאלות של דת ואמונה, ומאז שנפטרה אמו לפני שנתיים, נראה שאף ביתר שאת.
ילדותו של רייך התעצבה בשנות ה-40 בבתי אונגרין: מצבור בתים צפוף מצפון לשכונת מאה שערים, שהתיישבו בהם יוצאי הונגריה. רייך מתאר בתים עם "מדרגות חיצוניות שמטפסות עליהם כמו זרועות של מפלצת". תמיד האימה היא שהזינה את עולם הדמיון שלו. בספר הסיפורים הקצרים שלו, "איש עם דלת" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004), הוא מתאר אווירת נכאים שכמו לקוחה מימי הביניים: דחוסה, אפילה, גדושת ריחות באושים ומעשי ניאוף וצביעות. קודרת לאין ערוך וספרותית יותר מאשר בספריו הידועים של יוסף בר יוסף.
חיות המחמד שלו היו הדגים שהוטלו לתוך האמבטיה ביום חמישי כדי לבשלם ביום שישי. "שיחות דגים נפלאות היו לי בימי חמישי", אומר רייך. אמו עבדה כמבשלת בשכר בבתי זרים. היא היתה גם מרפאה אלטרנטיווית לעת מצוא, "חצי מכשפה", הוא אומר. "ירושה מהכפר הנידח בהונגריה שם נולדה. לאחד היתה מצווה להחביא נוצה מתחת לכר ולשני לשתות מיץ עשבים שהיתה קונה מהערבים ומבשלת בסירים שהיתה מעמידה על הכיריים".
אמונות תפלות ופחדים היו בשפע במאה שערים. אביו של רייך מת כשהיה בן 12 והילד לא הורשה ללכת ללוויה. "אחר כך הסבירו לי שפחדו שאמות", הוא מספר, "כי כשאדם מוציא זרע לבטלה, השדים שהשתחררו בזמן הוצאת הזרע, עלולים לרדוף את הבן הבכור".
מאה לירות לברכה
רייך נולד למשפחה מיוחסת, נצר למייסדי חסידות סאטמר מצד אמו ובעלז מצד אביו. קצת אחרי הבר מצווה שלו הגיע לישראל הרבי מסאטמר, ר' יואל טייטלבוים. זה היה אירוע נדיר. כל תלמידי ה"חדרים" ותלמודי התורה מילאו את רחוב מלכי ישראל בירושלים כדי לקדם את פניו.
אמו של רייך קיוותה שהרבי יברך את בנה בזכות הקרבה המשפחתית: הרב יואליש, סלבריטי במונחי החרדים עד היום, היה בן דוד שני שלה. אבל התור היה ארוך כמו בקופת חולים. "השמש דרש מאה לירות - אוכל לשבועיים", מספר רייך. "אמא שלי, אלמנה קשת-יום, התחננה קצת ובסוף שילמה, ועוד איך. הרעבע ישב בסופו של חדר גדול, תווי פניו בקושי נראו באפלולית החדר. הוא היה זקן מאוד. אני זוכר מהביקור תחושה פיסית של בחילה כשהידיים המגוידות שלו נגעו בראש שלי. בגיל 18, כשאמא שלי שאלה למה אני עוזב את הדת, אמרתי לה - זה בגלל הידיים של הסאטמרער רעבע".
רבות הדרכים לעזיבת הדת. אצל רייך הובילו לכך, מן הסתם, גם החרכים שכנער הציץ מבעדם למקווה הנשים. או מעשי נבלה שהיה עד להם כילד: בעל הקיוסק ששרפו את חנותו והותירוהו בלי פרנסה רק משום שהקשיב לקטעי חזנות ברדיו, או אלמנה צעירה שאחרי מות בעלה מיררו את חייה כדי לאלצה לעזוב את הדירה בכולל שבו למד בעלה. כל אלה פערו פתחים סמויים בחומות שהקיפו אותו ודרכם הזדחל ללבו הספק.
כמו כולם, הוא יצא בשבתות לזרוק אבנים על מכוניות חילוניות. אבל ככל שבגר, הלך הספק והתרחב. עד שכמו בציור המתעתע של הצייר אשר, אי אפשר עוד להבחין איפה נגמר הילד ומתחיל הספק שלו. רייך סבור שהיכולת להטיל ספק היא נכס, "המעלה הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע אליה", כדבריו, "הביטוי העליון למותר האדם".
הוא לא מתפלא שבחברה החרדית של שנות 2000, שעולמה התרחב מאוד וגבולותיה מטושטשים מכפי שהיו בזמנו, הספק הוא נחלתם של בודדים, אם בכלל. "כשהייתי ילד לא היה המושג 'חרדי'. היו אומרים 'דתי' או 'אדוק'. אבל היתה חרדה. הגבולות היו הרבה יותר מוחשיים. עד גיל 13 אסור היה לי לעבור את גבולות השכונה. חששו מפני הציונות, שצעירים ינהו אחרי המדינה החדשה. היום הגבולות יותר פתוחים. אדם שרוצה לראות סרט, הוא יכול לראות במחשב או בקולנוע בעיר אחרת. לא צריך למרוד. ובכלל, למה לעזוב? צעיר היום מקבל דירה וכסף. מה רע לו?"
שומע חופשי
במשך שנים ארוכות חש מיאוס כלפי חייו הקודמים. בשנים האחרונות החל לחשוב באופן שונה על ילדותו ולהבין את השפעתה על היותו משורר ועל העברית רבת הרבדים שבפיו. "החיידר ותלמוד התורה היו בית הספר שלי ללשון העברית", הוא אומר. אבל רק בגיל 18, לאחר שהתגייס לצבא, התוודע לעברית החילונית והחל לקרוא "כמו משוגע", כדבריו, ספרות עברית וכללית. כשהשתחרר מהצבא עבד בחנות למלט והיה ישן במחסן. אחרי העבודה השתתף כשומע חופשי בשיעורים של חוקר הספרות דב סדן, בחוג לספרות באוניברסיטה העברית. הוא החל לכתוב שירים וסדן, שהכיר בכישרונו, עודד אותו ללמוד לתואר. מי שעודד אותו לפרסם, היה חבר שהביא את השירים לדפוס בלי ידיעתו. מאז פירסם רייך 14 ספרי שירה וקובץ סיפורים קצרים, שתורגמו לשפות רבות.
הוא נשוי בשנית לאלישבע זוהר, מטפלת משפחתית, ויש לו בן מנישואיו הראשונים. רייך אומר שהתנ"ך הוא הבסיס לשירה שלו. הוא מעריץ גדול של התנ"ך וכאז כן עתה, מסתייג מהדבקות של החברה החרדית בתלמוד, עד כדי זניחת התנ"ך. "כשעזבתי את בית אמי, לקחתי עמי רק את התנ"ך. התנ"ך הוא ספר תולדות חיינו, הסאגה הלאומית שלנו וההצלחה הגדולה ביותר של הספרות העברית. משום מה, החרדים לא מכבדים את התורה אלא את התלמוד, וזוהי, בעיני, כפירה בעיקר. כילד למדתי על ביצה שנולדה ביום טוב - בשביל מה זה טוב? אם לא היתה פרשת השבוע, אף אחד לא היה יודע תנ"ך. וזה נורא בעיני. אני חסיד של הטקסט המקראי. הומוטקסטואל".
רייך חושב שצריך לחזור אל הדת היהודית - הדת העברית כלשונו - כפי שהיתה לפני שהסתאבה בפוליטיקה ולפני שהחרדים חיללו את השם, ביחסם לנשים ולגרים, כדבריו. "חשבו על אברהם אבינו שאימץ את המונותאיזם כשכולם בסביבה סגדו לאלילים. היה לו אומץ. מה שיפה ומקורי ביהדות, זה הפשטות שלה בקשר עם אלוהים. העובדה שאיפה שיש עשרה יהודים, אפשר להתפלל. אלוהים נמצא בכל מקום, בלי פולחן, בלי טקסים.
"אני חושב על הפסוק הנפלא הזה, 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים' (מסכת ברכות ל"ג). לפי הבנתי, אין שום ממסד דתי שיש לו הרשאה לפקח על אמונת היחיד ולהורות לו מהי האמונה הנכונה. לאדם ניתנה הזכות לבחור אם הוא מאמין, ובלי מתווכים כמו הרבנות או כל נציגי הממסד. לכן אני שונא את השאלה הקבועה הזו של הדתיים, 'אתה מאמין, שומר שבת?' את השבת לא צריך לשמור. שבת היא אירוע סוציאלי בכלל ולא דתי, שאני מוקיר. השבת נועדה שיעשו בה דברים שלא נעשים כל ימות השבוע. אדם צריך ליהנות בשבת, כמו שכתוב 'להתענג בתענוגים'. הייתם צריכים לשמוע מוסיקה, במקום זה אתם ממציאים מעלית שבת?"
רייך שנא את השטיבלעך - אותו מניין סביב השעון שבנוי כתחנת רכבת: כל מי שנכנס יכול למלמל תפילה, לבלוע את המלים, וללכת הלאה. "בלי התכוונות, בלי דבקות, בלי להבין את העושר של הדברים", הוא אומר. "התפילה היא פיוט נפלא, אבל הבנתי את זה רק כשהייתי בצבא ונעמדתי מחוץ לבית הכנסת לשמוע את תפילת יום הכיפורים".
זה לא פרץ נוסטלגיה, הוא אומר, אלא הסתכלות מתוך פרספקטיווה. גם למשורר היינריך היינה זה קרה. "היינה היה יהודי מתבולל שהשתמד בגלל פרנסה. הוא החל להיות יהודי מאמין רק לאחר שהתנצר. מדוע? כי אז נבראה אצלו הפרספקטיווה והיה יכול לראות את הדת שלנו בשקיפותה הצלולה והטהורה ביותר, מה ששום חרדי שלא יכול, כי הוא למעשה רובוט. הוא נולד וחי בתוך בני עדתו ודתו, המפריזים בערך עצמם אצל אלוהיהם".
רייך הוא אחד המשוררים הבודדים שאינו גרמני ובכל זאת משתייך לאקדמיה הלאומית לשירה בגרמניה. הוא לימד את עצמו גרמנית והוא זוכה שם לכבוד ויקר שלא זכה להם בארץ. נראה שאימץ תרבות זרה, גם אם טעונה, בשנים שהיה זקוק להפוגה מהתרבות שלו. אחרי שפורסם ספרו "איש עם דלת", שסימן את התחלת כתיבת הפרוזה שלו, הוא עסוק כעת בכתיבת רומן ראשון, שעדיין אין לו שם, אך הוא יעסוק בגלגולי נשמות נסתרים ובמאגיה. והוא ממשיך לכתוב שירים. "שירה בעבורי היא תפילה זכה. מעולם לא חדלתי להתפלל".
