"ההווה הישראלי כל כך בלתי נסבל, שהייתי חייב לזעזע אותו", אומר חגי דגן, שבספרו החדש ניתקת ארץ ישראל ממקומה ומתחילה לשוט. "אם הארץ הזאת הופכת להיות כל כך זרה, אני אשלח אותה לקיבינימט"
חגי דגן. "יש לי מין כמיהה לצפון הרחוק. כל מה שקשור בסקנדינוויה, אפילו בסיביר, מחמם לי את הלב"
תצלום: דודו בכר
"למה שאלוהים יזיז את הארץ הזאת אחרי שהוא עבד כל כך קשה על גירוש הכנענים ממנה, אחרי שהוא החזיר אליה את היהודים לאחר אלפיים שנות גלות. סוף סוף היהודים האלה הפסיקו לנדוד, חוץ מנסיעות להודו שזה לא ממש נחשב, ודווקא אז הארץ בעצמה יצאה למסע נדודים. מוזר, לא?" שואל אחד הגיבורים ברומן החדש של חגי דגן, "הארץ שטה" (הוצאת חרגול).
בספר, כפי שאפשר להבין משמו, ניתקת ארץ ישראל ממקומה ומתחילה לשוט - לא ברור לאן. כל הארץ - מהירדן ועד הים, כולל השטחים והפלשתינאים - מתחילה לשוט בים התיכון לכיוון גיברלטר, "אי צף של משוגעים".
דגן כתב את הרומן הזה - הרביעי במספר שלו - בהשראת ספרו של ז'וזה סאראמאגו, "רפסודת האבן". בספר של סאראמאגו נסדק החיבור של חצי האי האיברי עם אירופה וכתוצאה מכך יוצאות ספרד ופורטוגל למסע באוקיינוס.
"הארץ שטה" מתחיל דווקא כסיפור אהבה נוסטלגי, ריאליסטי בסגנונו: אלעד, גיבור הספר, מוזמן למסיבת מחזור בקיבוץ בצפון הארץ שבו גדל. הוא נרגש מאוד ומתחיל לחלום שוב על אהבת נעוריו, המכונה בפיו ויולטה. ואולם, תוך כדי נסיעה לצפון מתחילה התזוזה באדמת הארץ, ועמה מתחילה ההפלגה.
יחסי אהבה-שנאה עם המולדת
דגן, בן 43, נולד וגדל בקיבוץ עין המפרץ שליד עכו. הוא סיים דוקטורט בפילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב. זמן מה חי ולמד באוניברסיטת פרייבורג בגרמניה וכיום הוא מלמד במכללת ספיר מחשבת ישראל, ספרות ותרבות. עד היום פירסם את הרומנים "רשומות מאי הנשים", "מתחת לקו העונג", "למלך אין בית" וכן ספרי עיון ובהם "המיתולוגיה היהודית".
בספר החדש משלב דגן שתי נקודות מבט סותרות: זו הנוסטלגית, המלאה באהבה לארץ, לנופיה, לשיריה; ומנגד מבט מפוכח, ביקורתי, לפעמים ציני, על מדינת ישראל, אז והיום. במלים אחרות, יחסי אהבה-שנאה עם המולדת.
"התחושה שלי תוך כדי כתיבה היתה קושי, שנבע מהפער בין המציאות הישראלית היום ובין הזיכרון של ישראל של פעם - זיכרון מתוק אבל גם מתעתע, כי אנחנו ממציאים את המציאות מחדש מתוך נוסטלגיה", אומר דגן.
התחלת בסיפור אהבה ריאליסטי והפכת אותו באמצע לחזון פנטסטי-אפוקליפטי.
"האפוקליפסה היא תוצאה של תסכול. ההווה הישראלי נהיה כל כך בלתי נסבל, שהייתי חייב לטלטל אותו, לזעזע אותו. מתוך חוסר נכונות להשלים עם המציאות כמו שהיא החלטתי לחולל בה שינוי קיצוני פנטסטי. יש היום איזו תחושה שהכל מתקלקל מול העיניים, כל מה שהיה יקר וטוב וקרוב ואהוב במדינה הזאת משנה צורה, ופתאום אנחנו מרגישים זרים בתוך הארץ שהיא המקום היחיד שבאמת יכול להיות שלנו. אז אם הארץ הזאת הופכת להיות כל כך זרה, אני אשלח אותה לקיבינימט, כדי לחולל בה מטמורפוזה. אם הדבר היחיד שנשאר לי זה הפנטסיה על העבר - אני אחיל את הפנטסיה הזאת גם על ההווה".
לא ברור לאן שטה הארץ, אבל היעד מסתמן כמקום צפוני וקר, שמצנן מעט את המזג הים-תיכוני הסוער. "יש לי מין כמיהה לצפון הרחוק", אומר דגן. "כל מה שקשור בסקנדינוויה, אפילו בסיביר, מחמם לי את הלב. אני מוצא את עצמי נוסע לארצות קרות. בספר הארץ לא מפליגה למרחב ריאליסטי אלא למרחב מיתולוגי הזוי, הסקנדינוויה של הספר לקוחה מהמיתוסים הנורדיים הקדומים, זו הפלגה חלומית למחוזות של אגדה וקסם".
אולי אתה מבטא בעצם כמיהה ישראלית ותיקה להתנתק מהמזרח התיכון ולכונן מדינה יהודית במקום אחר לגמרי, אפילו באוגנדה, אם צריך.
"בשנים האחרונות דווקא התפתחה בארץ איזו תודעה ים-תיכונית שבעיני היא מזויפת לגמרי - כמיהה לים-תיכוניות של הטברנות הנעימות המוקפות בגפנים, שמשקיפות על הים, עם אוזו ושמן זית. בעיני, הים-תיכוניות היא יותר היסטוריה של אלימות ואגרסיות, עוינות בלתי פוסקת, מזג אוויר לא ידידותי".
ויש בה מזרח תיכון, שכולל גם מדינות ערביות עוינות.
"אבל בספר הערבים מפליגים אתנו. כל הזמן פינטזנו שהשכנים שלנו יהיו סקנדינווים, אבל הערבים ממשיכים אתנו - הים הוא לא אותו ים אבל הערבים הם אותם ערבים, כי אנחנו חטיבה גיאוגרפית אחת. יש ויכוח ישן על זהות יהודית מול זהות ישראלית. אני מאוד יהודי בהרבה מובנים, ובכל זאת כשקראתי הצעות של אנשי רוח לכונן כאן זהות ישראלית עם נופך כנעני, שכוללת את תרבויותיהם של עמי האזור, איכשהו הן תמיד מצאו חן בעיני. אני לא נכנס לשאלה אם זה ריאלי או לא, אבל יש משהו מאוד בריא בניסיון לחזור לנורמליות של עם היושב על אדמתו".
אי אפשר כבר לאהוב בפשטות
בפתח הספר מצטט דגן מתוך ספר קוהלת, שמזהיר מפני הנוסטלגיה: "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה". "זה בדיוק הצד המפוכח של התודעה", אומר דגן. "ככל שמתקרבים למוות מחפשים מפלט בעבר, בזיכרונות. מעולם לא אהבתי את הקיבוץ שבו גדלתי, ושמחתי לצאת משם. אבל רק בגיל 40 גיליתי שאני מתגעגע לנופים שאף פעם לא אהבתי. זאת הפעולה הזדונית הזאת של הנוסטלגיה. זה קורה משום שההווה לא כל כך טוב, ובנוסף לכך אנחנו מזהים אותו עם שחיקה והזדקנות".
אתה מציג בספר שני מבטים סותרים על ישראל - זה שאוהב את הארץ וזה שמבקר אותה בלי הרף.
"אני מאוד אוהב את ישראל ומאוד כואב אותה. ואני יכול להיות מאוד מרוחק וביקורתי וציני וסרקסטי, ועם זאת אני קשור אליה ברוב נימי נפשי. אני מרגיש שאני צומח מתוך האדמה הזאת, ועם זאת אני כאילו ממקום אחר בכלל. מקום שאי אפשר לחזור אליו יותר. זו תודעה יהודית מפוצלת".
בספר מזכיר דגן את השירים היפים והמתקתקים של נתן יונתן, את הנופים המשתקפים מהם, ספק אמיתיים ספק מדומיינים, עצי האשל, הנחלים, הימים, שיחי הרותם וההרדוף. "השירים של יונתן הם אהבת נעורים שלי", הוא אומר. "במבט בוגר אני קורא אותם באופן קצת יותר ביקורתי, ומפרספקטיווה של עומק ספרותי הם נראים קצת פשטניים, אולי קיטשיים, אבל כשהייתי בן 15 נתן יונתן היה בעיני הגדול מכולם - לא רק משורר שאהבנו, אלא משורר שהכתיב לנו את הדימויים של הארץ הזאת. הוא ניסח את אהבת הארץ שלנו".
