גיליונות 2, 3. עורכים: יהודה ויזן, עודד כרמלי. מו"ל: כתם, עמ' לא ממוספרים, מופץ בחינם
נתחיל בכך שכיף לקרוא את "כתם". מעין קאלט. יש שם בדיחות במשקל נוצה וגרפיקה של עיתון בית ספר (מאת טל יונגמן), ובגיליון 3 יש גם ראיון חמוד עם מאיה בז'רנו ומילון משעשע של מלים משומשות. הקריאה אינה מכבידה ובתוך כמה דקות חיסלת את העבודה. כיף. למי שמעורה קצת ברכילויות ובאירועים של ביצת השירה המקומית - אם אפשר לקרוא "ביצה" להתרחשויות שמושכות אליהן כ-15 איש בימי גשם ועד 200 איש בימים מוצלחים עם כוכבים אורחים - זהו כיף מיוחד: בדרך קוראים קצת השמצות עסיסיות על כמה משוררים נפוחים ועסקני שירה למיניהם, ואת מרגישה כאילו במקרה התיישבת באוטובוס מאחורי שני רכלנים שמריצים קטעים על אנשים מוכרים לך, מתענגת על תערובת הרגשות של רתיעה, שמחה לאיד וקמצוץ אשמה.
מערכת "כתם" מכנה את עצמה "העמותה לחינוך והפצת השירה". על שער הגיליון השני התנוסס המשפט "חושך שבטו שונא בנו". משום מה רואים העורכים הצעירים את עצמם כ"אבות" שתפקידם להצליף ולחנך, להכריז מה מותר ומה אסור, מה צריך ובעיקר מה לא צריך. על אף כל הצהרות האבהות הללו נדמה שאין העורכים מצליחים להימלט ממיקומם כבנים דווקא: ושאבא כבר ישים לב אלינו!
יש משהו אופטימי ומעודד בכך שענף השירה, שבדרך כלל מעורר אדישות מקיר לקיר, מצליח להסעיר ולהלהיט כל כך את יצריהם של שני צעירים, יהודה ויזן ועודד כרמלי, עורכי כתב-העת. יש משהו מאכזב בכך שכל האנרגיה הזאת נפרטת לשני רגשות חד-ממדיים - הערצה או בוז - המתחלקים באופן צפוי כל כך: ההערצה נתונה למשוררים הגדולים של שנות הששים, מי שכבר הוכתרו בכל הכתרים האפשריים ואין עוד צורך להוכיח את גדולתם (אבידן, וולך, ויזלטיר, הורביץ), והבוז - לכל השאר פחות או יותר. חלק ניכר מן ההצלפות אינו פונה אל השירה אלא אל הפוליטיקה של השירה - עולם של הוצאות לאור, כתבי-עת, מוספי ספרות, פסטיבלים, פרסים כספיים וקרנות ציבוריות המחלקות תגמולים שונים.
הניסיון מקורי: לשמש מעין כתב-עת סאטירי לענייני שירה. אבל הסאטירה אינה סאטירה. כמו ב"ארץ נהדרת", שם המטרה אינה לחשוף את המנגנונים הסמויים של השלטון אלא לצחוק על אורי גלר ושלי יחימוביץ, שהם כידוע האחראים העיקריים למצבנו העגום. בדומה לכך עסוקים עורכי "כתם" בהכשה של עורכי כתבי-עת אחרים, רובם נאבקים על המשך קיומם, ובירידות על משוררת אלמונית שפירסמה פעם שיר על סופר-פארם.
גיליון 3 נפתח ברשימה המשווה בין שלושה כתבי-עת שהחלו לראות אור בחורף 2005: "הו!", "מעין" ו"מטעם". הטענה היא שאין הבדל גדול ביניהם, ושלושתם מואשמים בניים-דרופינג פוסט-מודרניסטי ובחדוות ציטוט בלתי-נלאית. אלה טענות מעניינות בייחוד משום ש"כתם" הוא ככל הנראה הדוגמה המובהקת ביותר למאפיינים הללו. דפדוף קצר בגיליונותיו יגלה את חיבת המערכת לאיזכור שמותיהם של כוכבי העבר של השירה העברית, ולשפע של חומרים מצוטטים. זה גם המזל של "כתם", שכן עיקר מעלתו בחומרים המצוטטים. בכל גיליון אפשר למצוא כמה ממתקים ארכיוניים משנות ה-60 ולהתענג על העשור המרתק ביותר שהיה לשירה העברית. בגיליון 3 זוהי דליה הרץ ושניים משיריה הנפלאים. הם מזדהרים בתוכו כמו יהלומים. שלא במפתיע, הרשימה היפה בגיליון גם היא מצוטטת: רשימתו של רן יגיל על הרץ, העתידה להתפרסם בגיליונו הבא של כתב-העת "עמדה".
מאליו מובן שהנצחתם או הפצתם של שירי משוררים, שמרביתם מצויים זה כמה עשורים ברשימת החומרים המומלצים של משרד החינוך לבחינת הבגרות בספרות, אינה הצדקה מספקת להקמת כתב-עת. המלאכה העיקרית, החשובה יותר, היא גילוים וטיפוחם של כישרונות חדשים. ב"כתם" יודעים זאת כמובן, אבל אחרי כל פרקי החינוך וממתקי הנוסטלגיה, כשמגיעים אל השירה החדשה עצמה מאבד הגיליון גובה במהירות. במרכזו שתי משוררות בעלות שמות מלכותיים - שיפי ויגודה וציפי שטשוילי (אני חושדת שויגודה ושטשוילי אינם אלא פסבדונים של עורכי "כתם", ויזן וכרמלי, בהתאמה או להיפך, אבל ניחא, זה לא כל כך משנה בעצם). שיריהן חביבים ובלתי מזיקים, ויש להם היכולת המופלאה להתפוגג מן התודעה בו-ברגע שקראת אותם. אם נשאר משהו הרי זה האופן המעושה, המייגע, שבו מנסה שטשוילי לשחזר את התחביר החד-פעמי של יונה וולך בשירי "דברים" ("האם ללכדך בפלצור-בכי תוך מישוש/ צלקות ברייל/ יאזקו הידים אל המחוגים בשעון הריחיים/ התנששף נא במורד המדרגות...", וכן הלאה). מילא השירה. הבעיה העיקרית של "כתם" היא שבאצטלה של מרד נעורים עסיסי משווקות כאן דעות שמרניות להחריד על שירה ועל אסתטיקה, דעות שהכתיבו את הלכי-הרוח בביקורת הספרות בשנות ה-30 וה-40 של המאה שעברה, ימי שיטת "אבן הבוחן" והאמונה בקטגוריות אסתטיות אובייקטיביות. דוגמה מצוינת לכך ניתנה בגיליון הקודם של "כתם", שם חשפו שני העורכים תכתובת דוא"ל נלבבת שניהלו עם יצחק לאור, עורך "מטעם" (גילוי נאות: פירסמתי ב"מטעם"). הדבר העיקרי שנחשף בתכתובת הוא הריאקציוניות הממסדית המדהימה של השניים, שיעצו ללאור: "דע להפריד בין היוצר ליצירה", או "כיבוש זה חשוב, ברוב טובך הפרד בינו לבין השירה". והנה, סופסוף, החיבור של "העמותה לחינוך והפצת השירה" עם משרד החינוך ועם הקו הממלכתי: הכי דליה איציק שאפשר.
עוד הכריזו העורכים: "האמנות אינה מזהה גזע ולאום, מין ודת. היא עיוורת לכל אלה. אין שירה פוליטית, אין שירה מזרחית, אין שירה דתית, אין שירת בני מיעוטים, אין שירת מרכז ופריפריה. ישנה רק שירה בינונית או גדולה. ואת זאת יחרוץ המשפט האסתטי לבדו". כאילו שירה לא יכולה להיות גם גדולה וגם דתית. כאילו קיימת שירה שאינה פוליטית. כאילו שירו של יונתן רטוש, "חנק", שעורכי "כתם" מביאים בגיליון השלישי כמופת עברי, איננו שיר פוליטי:
"אזנים אין לקיר עוף השמים מת החדרים רק לבנים ומלט: אפילו אבן אין לצעק אליה' והעצים, לעזאזל - כה למודים הם פה בעיר יודעים רק עגלות של תינוקות בשמש.
עכשיו קראו את השיר הזה שוב. איך אפשר לומר שאינו פוליטי?
א"א ריצ'רדס להמונים ושיטת "אבן הבוחן" מככבים גם בבחינה הנערכת לשירים מכתבי-עת אחרים. המערכת מצטטת שורות שפורסמו ב"מעין" וב"מטעם", של צאלה כץ ואהרן שבתאי, ומגנה אותם משום שהם אינם רלוונטיים ל"עיון רטרוספקטיבי מן העתיד", משמע, אינם עומדים במבחן הזמן. השיפוט האסתטי הזה מסגיר כיצד באמת רואים אנשי "כתם" את השירה, מה הם מצפים ממנה באמת, ואל תתנו לנייר העיתון שעליו מודפס כתב-העת לבלבל אתכם: השירה אינה אמורה לדבר על העכשיו, ליצור אותו או להגיב עליו, אלא להיכנס למוזיאון המוצגים המקודשים, שם תמתין לגזר דינם של שופטיה, גלגוליהם הגנטיים של עורכי "כתם" בעוד אלף שנים.
לא מזמן נקלעתי, כמאזינה פסיבית, אל לב לבה של שיחה ייצרית על הנורמות האסתטיות של התרבות הישראלית. פרופסור עטור שיבה נשא מונולוג נסער וביכה את אובדן הדרך: "מרגע שחנוך לוין נתפס כפסגת היצירה העברית", טען באוזני בני שיחו האומללים, "הכל התדרדר כאן. אין דין ואין דיין. עשו מהביטלס קלאסיקה. אני רוצה לראות שמישהו יכיר שיר של הביטלס בעוד 200 שנה (...) לעומת זאת, את 'כלניות' של שושנה דמארי ישירו לנצח. לנצח!" קולו הרעים בחלל החדר. הצטמררתי בכסאי. אחר כך חשבתי על "כתם", ובשקט, חייכתי לעצמי.
