ספרה החדש של שלומית אברמסון רוחש שתיקה גדולה, שהולכת ועוטפת את נפשות הרומן ובעיקר את זו של נעמי הקטנה, שממירה את הדיבור במלים כתובות כדרך להבטיח את הזיכרון ואת הקיום מול עולם עוין וממשות אלימה
בלב-לבו של הספר הזה, ספר החיים הקשים, הספר המכמיר-לב, הרגיש והאנושי להפליא, הניחן בכושר הבחנה דקיק שבדקיקים ואשר דמויותיו ארוגות לעומקן באינספור נימים של אהבה וצער, בלב-לבו של הספר הזה רוחשת לה שתיקה גדולה. זוהי שתיקה ההולכת ועוטפת את נפשות הרומן, ובמהלכה היא מולידה נוסחה מיוחדת של יחסי דיבור (שהושתק) וכתיבה.
פתיחתו של הרומן בשתיקתה של נעמי הקטנה, זו ש"עד גיל חמש (...) לא הוציאה אף מלה מהפה". הילדה הירושלמית, ילידת סוף שנות ה-40, "כמעט שלא הכירה את הקול שלה", שהרי גם עם סבה, סלומון, דיברה אך מעט ובלחש, וגם משהיא כבר בכיתה דל"ת, היא מדברת "לא הרבה". עודנה מבכרת לסמן במבטים בלבד, ומעל לכל לאגור מלים
כתובות, לעתים "מלים חשובות" על גבי פתק קטן, ובעיקר - "מלים קשות" במחברת הנהלת-חשבונות שהעניק לה הסב.
כאן, ב"מחברת המלים הקשות" של נעמי, תצטבר התשובה לאין-דיבור, כאן תירקם היישות האלטרנטיבית של "העולם כולו נברא במלה נעמי" (עדיין דברי הסב), גרסה קיומית לאידיאה התיאולוגית הכה-מוכרת מאז "חזון יוחנן" ו"ספר יצירה". "מחברת המלים הקשות", בבחינת מרחב מילולי הבונה עולם, היא לקט של "כל המלים שאת שומעת ולא יודעת מה הפירוש שלהן", דהיינו - המחברת כאנלוגיה לשתיקה וכמאמץ לגבור עליה. סלומון הסב, המשמש בתפקיד החונך הרוחני, מורה הכתיבה ופרשן המלים, גם מזכיר לנכדתו בשקט: "הלשון לא משתתפת במעשה הכתיבה נעמי". בדיכוטומיה זו שבין דיבור (שנידון לאלם) לבין כתיבה, היתרון היישותי למלים הכתובות: "אם המלים יילכו לאיבוד לא יישאר שום דבר מהעולם", מבהיר סלומון לנעמי. כי העולם שם בחוץ, זה העולם הקשה המוליד את מועקת השתיקה, אינו לפי מידת כוחן של הנפשות הפגיעות. העולם כמוהו כמין "דבר כשלעצמו" אטום ואכזר, שכנגדו ניצבת הכתיבה "עם מלים שזוכרות את הכול ושומרות את הסוד-כמוס שלהן רק בשבילה".
כך, בני אדם בספרה של שלומית אברמסון כמוהם כאותם מוכי גורל המסוגרים בבית-המצורעים בטלביה, או כאותם עוברים הסגורים בתוך צנצנות זכוכית במוזיאון לטבע שבמושבה הגרמנית, או כאותם אומללים במעון החוסים שבו עובדת האם, לונה. כך או אחרת, הסתגרות אנושית מפני עולם עוין. ומנגד, הכתיבה בבחינת צבירתו של סוד העונה לאי-נהירותה של הממשות האלימה.
לכן, "מחברת המלים הקשות" של נעמי תרחיב את עצמה לממשות הסובבת את נעמי, קרי לקירות דירתה שבקטמונים, כאשר הילדה תסמן כל חלל וחלל במלים שתרשום בעיפרון מעל לפנלים: "חדר-הורים", "חדר-ילדה", "מטבח", "בית-שימוש" וכו'. מעין אינטואיציה ילדותית עמוקה שבסגנון "קראטילוס" לאפלטון או ויטגנשטיין המוקדם (ה"טרקטטוס"): המלים כתמונות של העולם. לקראת סיום הרומן כבר ימירו המלים הכתובות את ההוויה כולה כאשר נעמי תשחק עם שכנה חנן במשחק "ארץ-עיר", שבו מייצגות המלים הכתובות גיאוגרפיות ושאר דיסציפלינות.
ותמיד, התנאי לכתיבה הוא השקט, אותה שתיקה דכאנית, אותה אינות המאיימת לבלוע את נעמי. שהלא בטרם רשמה מלים על קירות ביתה, קראנו: "בבית היה שקט", שקט היוותרותה לבדה; ואילו המשחק שלקראת סיום מתרחש לרקע בידודה של נעמי בחרדת-אין ובאין-אונים שבעקבות נפילתה של סבתה המשותקת והאילמת. ואם הרומן מסתיים ב"משפט ארוך נורא" שפולטת נעמי מפיה המבוהל, הרי שזהו דיבור שכמוהו כאש מכלה: "והיא גם ראתה את המלים יוצאות לה מהפה החוצה לאוויר כמו עשן לבן של אדים".
רבים מבינינו שזוכרים את ספרה הקודם והראשון של אברמסון, "מעשה תמר" (מודן, 2005. 30 אלף עותקים נמכרו ממנו עד כה), ישוו את סיפורה של נעמי לסיפור התבגרותה של תמר הילדה, זו הקשורה בעבותות אהבה לסבתה, תביטא, והמושלכת-מגורשת אל חיים נעדרי חסד ורחמים. אך יותר מכל יזכרו הקוראים את שתיקתו של ער, הבעל הלא-אהוב שנכפה על תמר, "הילד השתקן של בת-שוע", מי שנולד שותק (המיילדת נאלצה לסטור על עכוזו עד שהתחיל לצרוח) ומי ששותק בהתרסה באוהל הנשים שבו הוא גדל. השתיקה הדכאנית של ער חוברת לשתיקת-העונשין החלקית שנידונה לה תמר ("אני כל כך שקטה כאן, סבתא. אף אחד לא מדבר אתי...") ולשתיקה הזועמת של בני שבט יהודה על הר הטרשים ("מה שקורה היום בשבט הוא השקט... השקט שאחרי כל רוחות הסערה"). כמו הכשירו אותם קטעי שתיקות מ"מעשה תמר" את השתיקה הגדולה הרועמת לאורך "מחברת המלים הקשות".
שתיקתה של נעמי - כאותו קרפיון השוחה באמבט שבדירתה בערב-פסח - ניזונה משתיקות סובבות, בין אם של גן-הילדים שהתרוקן ("והיה מותר לה שם לשתוק כמה שהיא רצתה...") ובין אם של ספר-הספרים היקר לה מכל, "ויהי ערב" של פניה ברגשטיין: "... שט ירח עגול ובהיר/ חרש חרש טייל/ ודומם הסתכל...". ומתוך חלל השתיקה של נעמי והחלד (ניגוד לזעקות הנשים היולדות בבית-החולים שממול לבית: צעקת היולדת ובכי הוולד משלימים את הדיבור שבסימן השתיקה), רועמות המלים המדוברות והנשמעות בספר ועוטות צביון של אחרות מוזרה. כמו צבע תום שתיקתה של נעמי את המלים המדוברות בגון גרוטסקי. נגדן נאגרות המלים הקשות, קושי של הבנה שהוא גם קושי של חיים: "אילמת", "נוראית-ואיומה", "איבדה-את-הדיבור", "מוטל-באין-יכולת". "מצב-חירום", "צרעת", "גיליוטינה", "נפטרה", שטף דם", "העניינים יצאו-ממסלולם", "כיסא גלגלים", משותקת" ועוד. מחברת המלים הקשות של נעמי הופכת אפוא לספר-בתוך-ספר, חיים בתוך חיים.
שתיקתה של נעמי היא שתיקה גורלית, או גורל של שתיקה, העוברים בתורשה במשפחתה: לסלומון, הסב, נכות באוזנו הימנית, ואף הוא נשאב לחיים של כתיבת מלים על מדבקות שמדביק על צנצנות ריבה שרוקח ואוגר, או רישום שמות תרופות על מדבקות, או תרגום מסמכים איטלקיים וכו'. אך מעל לכל ירשה נעמי את שתיקת אביה, ניסים, סדר-יד בבית-דפוס ומי שמלקט בארגז שבדירתו עוד ועוד הגהות דפוס למיניהן. זהו ניסים המגמגם מלידה, היושב שותק בכיתה, השותק בזמן עבודתו בבית-הדפוס. שתיקתו זו עברה בתורשה לבתו: "את כמו אבא שלך, רק עוד יותר גרועה; שותקת ומוציאה לכולם את הנשמה", מוחה הדודה נצחיה. שתיקת האב, שתלך ותתעצם לאורך הספר עד שתכבוש את הבית ואת דייריו, בוראת את "המעטה הדומם שעטף את הבית - כמו צלקת אטומה לכאב ולזיכרונות טורדניים". שתיקתו של ניסים אנלוגית ל"מועקה האפלה שהתיישבה בתוכו", או ל"בור גדול ושחור נפער בתוכו" ואשר אינם כי אם הד לטראומת המערה בסוריף, שחווה כנער במסע עם חבריו לתנועה: כאן נתקל בבעתה בגופותיהן של נערה ונער שנרצחו בידי ערבים לאחר אונס והתעללות נוראיים. נערה ונער אלה משמשים את אברמסון לפרשנות המהפכת את ההרואיות הלאומית של "מגש הכסף" לאלתרמן, שיר של שתיקות: "והארץ תשקוט", או - "יעלו הם הלוך והחרש". עתה, שירת הקורבן והעוז נהפכה ממיתוס קולקטיבי לזוועת מין ומוות ברמת תת-ההכרה של הפרט. כאילו מבקשת הסופרת לענות לפאתוס ה"אנחנו" ברמת רגישותו השברירית של האני האנושי הפגיע. מכאן, תגובת הפלצות של ניסים למראה "מגש הכסף" המודפס בעיתון העוטף ספר כלשהו במקום-עבודתו. שבעבורו, נערה ונער הם השניים ממערת הזוועה. בהתאם, השריקה שאימץ לו ניסים - "מערת פינגל" של מנדלסון - אפשר שהיא הד תת-הכרתי למערת המכשפה והשדים הפאוסטית.
קוצר היריעה אינו מתיר לנו לחדור לעולמה המורכב של האם לונה, דמות קורבן נוספת לדטרמיניזם קיומי מר ("לונה" - בסימן הפאסיביות של הירח המקבל אורו מהאחר - "מפעילה בדממה מוכנית את אברי גופה בלי לחשוב ובלי להרגיש"), הגם שאין היא נידונה לגורל השתיקה-כתיבה של המוזכרים עד כה. כי לונה, מי שנאבקה בקשיי הדיבור של העולה החדשה ויכלה להם, אף למדה לאהוב את "השתיקה המנחמת" של בתה. בחירתנו להתמקד בדואליות הטראגית של השתיקה-כתיבה תוביל לאלם הגמור שנכפה על הסבתא, אסתריקה, שחוותה אירוע מוחי קשה ואשר רק גופה המשותק והשותק הופך לנוכחות מטאפורית של אין-אונים ואין-דיבור, לא רחוק מדי מאותה גופה מתה ההולכת ומתנפחת, הולכת וכובשת את הבית במחזהו של יונסקו, "אמדה". ברומן של אברמסון, השתיקה היא ההולכת וכובשת את הבית, עד כי תטרוף גם את האם: "... רק בשבת רואים אותה והיא עייפה כל-כך שהיא כמעט לא מדברת איתנו. כשאני רוצה לדבר איתה אני כותבת הכול במחברת-מלים-קשות שאחרי שהעניינים יחזרו למסלולם היא תקרא אותם ותדע".
חרדותיו של ניסים יתגברו ויתגבשו לפרנויה קיצונית, שסופה ביקורו ה"עגנוני" בבית-המצורעים (והצטרפותו כמין ישו ל"סעודה אחרונה" בחברת תריסר המצורעים) ואשפוזו במוסד לחולי-רוח. ניסים מימש את שתיקתו בחיים של הסגר הרמטי. נעמי בתו תמשיך להיאבק בשתיקה ובאימה הקיומית באמצעות צבירת עוד ועוד מלים ובניית האלטרנטיבה של כתיבת המלים הקשות. בעבור נעמי הקטנה, הכתיבה מבטיחה את הזיכרון (בדומה לאמור ב"פיידרוס" של אפלטון, באגדה המצרית על המצאת הכתיבה): "אם היא לא היתה אוספת את כל המלים הקשות שלהם ושל הבית שלהם אף אחד לא היה זוכר את הבית הזה בכלל". או: "המחברת נהיתה גם מחברת-זיכרונות...". לא פחות מכן הכתיבה היא דרכה להבטיח את הרחם הטובה, שממנה היא הולכת ומודחת במהלך העלילה: "היא ידעה שאמא שלה לא מרשה לכתוב על הקירות אבל היא היתה מוכרחה לכתוב כי היא רצתה לשמור לתמיד על הבית שלהם שלא ישתנה". לכן גם תצטנף בתוך הארון שבו שומר אביה את אותיות הדפוס, ותירדם בתוכו עם אצבעה בפיה. שכאן, במנותק מהעולם ובמאוחד עם אותיות האב, היא שבה לרחם.
מניה וביה, כזאת היא הכתיבה בעבור אברמסון. מעשה כתיבת הרומן הוא אופן של מאבק כאוב ונוגה בדין הגלות מרחם ומגן-עדן, שלה נידונו כל דמויות הרומן המופלא הזה, הכתוב בתום וביושר נדירים. שהלא כל גיבורי הסופרת חיים בגעגועיהם (אם לזיכרונות רודוס, "אי-השושנים", שממנו באו סלומון ואסתריקה; אם הגעגועים לילדות המוגנת של נעמי אצל הסבא והסבתא בתל-ארזה; אם הגעגועים של האם לונה לאהבות קולנועיות שהפנימה; אם געגועיו של ניסים לאביו). כתיבתה של אברמסון כמוה כאותו גירוסקופ (מצפן ימי) עתיק של סלומון הזקן, המכשיר המפעיל בו-בזמן שני גלגלי גורל: הגלגל החיצוני כגלגל ההיסטוריה (והסופרת ערה לחלוטין לאירועי הפאשיזם העולה, מלחמת השחרור, שיחות רודוס ואפילו שתיקתו של אורי אילן השבוי בסוריה) והגלגל הפנימי הקטן, "זהו גלגל החיים הפרטי (...) בנקודת הזמן הזאת הגירוסקופ הכי רגיש לכל רטט או טלטול". "כתיבת" החלל הגירוסקופית היא כתיבת הזמן של אברמסון, כתיבה שבסימן פרידות וגעגועים, כתיבה רגישה ביותר לכל רטט או טלטול.
