הביוגרפיה של המשורר אלכסנדר פן, שכתבה חגית הלפרין, היא תוצר של עבודת מחקר מרשימה - אך יש בה משום ניסיון "לאלף" את מרדנותו ובעיקר את הפניית העורף שלו למפא"י ואת בחירתו בקומוניזם
צבע החיים - חייו ויצירתו של אלכסנדר פן חגית הלפרין. הוצאת הקיבוץ המאוחד, מרכז קיפ, אוניברסיטת תל אביב, 248 עמ', 84 שקלים
מי שיקליד את הערך "אלתרמן, נתן" בקטלוג המאמרים האוניברסיטאי המקוון (רמב"י), ימצא כ-140 מאמרים כלליים ועוד כ-100 מאמרים על יצירות ספציפיות; מי
אלכסנדר פן עם בתו הבכורה, זרובבלה פיין תצלום רפרודוקציה: תומר אפלבאום / באובאו
שיקליד את הערך "שלונסקי, אברהם" ימצא מספר קטן יותר של מאמרים, אבל לא קטן בהרבה, ומספר דומה ימצא גם מי שיקליד את הערך "גולדברג, לאה". מי שיקליד את השם "פן, אלכסנדר", לעומת זאת, ימצא 12 מאמרים בלבד, שכמחצית מהם כתבה חגית הלפרין, מחברת הביוגרפיה החדשה של אלכסנדר פן, "צבע החיים".
הממצא הזה מפתיע למדי, כי נדמה שסיפור חייו ויצירתו של אלכסנדר פן דווקא קורץ מהחומרים שהם לחם חוקם של חוקרי ספרות: השפעת האימאז'יסטים ולאחריהם הפוטוריסטים הרוסים; אימוץ העברית, כלומר בחירה לכתוב בשפה שהיתה מבחינתו שפה זרה לחלוטין ערב העלייה (או ההגירה מאונס) לארץ ישראל; הוויתור על הרוסית, תוך התרפקות נוסטלגית על שפת האם; ההיקרעות בין שתי המולדות, רוסיה וארץ ישראל; הכתיבה בצלו של שלונסקי, אבי המודרניזם הארץ-ישראלי; ההתגייסות לשורות הקומוניזם הישראלי, מתוך ידיעה שהוא גוזר על עצמו נידוי מתוך חבורת שלונסקי-אלתרמן (שרק שנים מעטות קודם לכן עוד התדפק על דלתותיה) וכו'. ובכל זאת מסתבר שיצירתו של פן כמעט לא נחקרה. אפילו דן מירון, שכתב על האבות והאמהות של השירה העברית המודרנית כולם, לא הקדיש לפן מסה או מאמר.
אולי לכן נראה שמקומו של פן בהיסטוריה של השירה העברית איננו מוגדר. בתוך חבורת המודרניסטים הארץ-ישראלית, אלתרמן ולאה גולדברג היו משוררים גדולים ממנו, ואילו שלונסקי היה כריזמטי יותר ורב-השפעה בתוך עולמה של השירה. מנגד, פן איננו משורר נשכח כמו רפאל אליעז, למשל. ראיה לכך - והיום זוהי הראיה בה"א הידיעה - היא שעדיין אפשר לרכוש ברשתות שיווק-הספרים את שני קבצי-שירתו "רחוב העצב החד-סטרי", ו"לילות בלי גג", וקל וחומר שגם את שני הכרכים החדשים שיצאו לא מכבר בעריכת חגית הלפרין ועוזי שביט, הכוללים את כל שיריו. ועדיין, מי שמתעקש למפות את השירה העברית מתקשה למקם בה את פן.
ספרה של חגית הלפרין, "צבע החיים", מבקש לפזר את הערפל שעוטף את דמותו של פן. "צבע החיים" הוא עבודת מחקר מרשימה, פרי ראיונות, שיחות, עבודה ארכיונית, התעמקות ביצירתו של פן ובחינה של הקשר שבין היצירה שלו לסיפור חייו. נדמה לי כי פרסומה של הביוגרפיה בסמוך לפרסום שני כרכי שיריו של פן היא לא מקרית, ובמידה רבה נועדה לעשות אתו צדק ולהחזירו למרכז השיח של השירה העברית.
עם זאת, לא פעם נדמה ש"צבע החיים" הוא ביוגרפיה נאיבית. לאורך הקריאה נוצר הרושם שהלפרין נותרה נאמנה למיתוסים של אלכסנדר פן, אלה שברא בעצמו ואלה שנוצרו סביב דמותו: מעלילות הדובים והנדודים בחברת נערי הפרא של מי שגדל להיות המשורר יפה התואר, שהסתופף בחוגו של יסנין ואחר כך בחוגו של מיאקובסקי; מי שהיה אלוף אגרוף, ומאהבה האכזר של חנה רובינא ושל עוד ועוד נשים; מי שהתהולל בבתי הקפה של תל אביב הקטנה ורעה צאן בחברת אלכסנדר זייד בגבעות שייח-אברק; מי שפנה עורף למודרניזם הארץ-ישראלי וגייס את שירתו למפלגה הקומוניסטית וכו' - כל אותם פרטים ביוגרפיים שמרכיבים את המיתוס של אלכסנדר פן.
דמותו של פן כמשורר רלוונטית מאוד היום, אלא שהרלוונטיות שלה לא נובעת מהדובים, או מתל אביב הקטנה ואפילו לא מקשריו של פן עם רובינא; מה שרלוונטי הוא פן המשורר, המרקסיסט והקומוניסט, שבידיעה ברורה הגלה עצמו מעל שולחנם של שלונסקי ושל אלתרמן בכסית, האולימפוס של השירה העברית, כדי לכתוב את בשורות המהפכה והמפלגה והפציפיזם. מה שרלוונטי בכל אלה הוא לא רק הכתיבה המגויסת; היו משוררים מגויסים שהיו קומוניסטים נאמנים לא פחות מפן. מה שרלוונטי הוא המחיר העצום שפן היה מוכן לשלם עבור ה"נגד, נגד, נגד", אותה מלה שהפכה אצלו להמנון. זה רלוונטי דווקא היום, כשהשירה הפוליטית בישראל עוברת לקדמת הבמה. בשביל שירה פוליטית צריך להיות מוכנים לשלם מחיר; שירה פוליטית היא לא כרטיס מועדון.
כתיבת ביוגרפיה היא לא מעשה אובייקטיבי. בטח לא ביוגרפיה של משורר ובטח שלא ביוגרפיה של משורר כמו אלכסנדר פן. כתיבת ביוגרפיה היא תמיד מעשה אידיאולוגי, ניסיון לצרף את מושאה למחנה כזה או אחר. זהו גם המקרה של "צבע החיים", אף שהספר מתחזה לביוגרפיה אובייקטיבית. הלפרין מבקשת לכאורה להביא את הדברים כהווייתם, אבל למרות שהיא מקדישה פרק נרחב לפנייתו של פן לקומוניזם, נדמה שבחירתו האידיאולוגית נותרת לדידה בגדר מעשה משובה. ההשתייכות למפלגה הקומוניסטית היא, אליבא דהלפרין, ביטוי להלכי רוח סוערים, בחירה אקסיסטנציאליסטית,
אלכסנדר פן המשורר אלכסנדר פן (1906-1972) החל לכתוב שירה ברוסית במוסקבה, בהשפעתם של יוצרים כולדימיר מיאקובסקי, בוריס פסטרנק וסרגיי יסנין. בשנת 1927 הגיע לארץ ישראל, ושנתיים אחר כך החל לפרסם שירה בעברית במוסף הספרותי של "דבר" ובכתבי-עת כמו "טורים" ו"אורלוגין". פן גם היה שותף להקמת בית הספר הראשון לקולנוע בארץ ישראל, יחד עם נתן אקסלרוד
דרך לנתב את רוח המרד של אינדיבידואליסט - אבל לעולם לא מיאוס של ממש בערכי מפא"י או חלילה כפירה בציונות.
כך למשל מסכמת הלפרין את הפרשנות ל"אדמה אדמתי" שכתב פן לאחר מותו של אלכסנדר זייד: "מהשיר עולה דמותו של זייד שנרצח בידי פורעים ערבים ביום 10.7.38 על אדמת המולדת שכה אהב. פן מתאר את זייד, שבחר לחיות בשיח'-אברייק חיי עמל, אך לא פחות מזייד - מתאר פן גם את עצמו, את אותו צד שכיסה בעקבות המפנה האידיאולוגי. בצד זה בא לידי ביטוי הקשר הפיסי של פן לארץ, קשר אירוטי כמעט, החיפוש אחר הציונות האמיתית, הנלהבת, הכנה, המצרפת מעשה לאמירה" (עמ' 126).
קריאה מעט פחות מיתממת בשיר הזה - שהבית הפותח אותו הוא "אדמה אדמתי/ רחומה עד מותי/ רוח רב חרבוניך הרתיח/ ארשתי? לי בדם/ שאדם ונדם/ על גבעות שיח'-אברייק וחרתיה - תגלה את הדיסוננס שנוצר בין פתיחת השיר ("אדמה אדמתי") וסופו ("על גבעות שיח אבריק וחרתיה"), כלומר שמם הערבי של המקומות שמרכיבים את אותה "אדמה אדמתי". מה שנוצר מתוקף קריאה שכזו הוא מעין "שיר מתהפך", שבמקום לקדש את מיתוס השומר על הסוס, אלכסנדר זייד, בא לנתץ אותו, או לפחות לרמז על האפשרות הזאת. אלא שהאפשרות הזו כלל לא קיימת אצל הלפרין: גבעות שייח-אברק וחרתייה של פן דינן ב"צבע החיים" כדין בית אלפא ונהלל של אלתרמן. המרקסיזם של פן והבחירה במק"י ערב הקמת מדינת ישראל היו "ביטוי נוסף למרד שלו, ליצר שקינן בו שלא ללכת בתלם ולא להצטרף לזרם המרכזי" (עמ' 131).
הביוגרפיה שכתבה הלפרין היא ביוגרפיה מפויסת, או יותר נכון מפייסת, ביוגרפיה שמחזירה את פן לחיקו של שלונסקי ובמידה רבה גם לחיק מפא"י. באיזה אופן, נדמה שחגית הלפרין מצליחה קצת לאלף את פן. סוף-סוף יש שקט בדיזנגוף.
מתן חרמוני כותב עבודת דוקטור ומלמד במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון
