חנה גולדברג (ילידת חיפה, 1954) היא פזמונאית, משוררת וסופרת. כתבה יותר מ-400 שירים (ביניהם "אנטארקטיקה", "נאחז באוויר", "אין סוסים שמדברים עברית"), ספרי ילדים ושני רומנים ("אף מלה על אהבה", "כשהחיים יתחילו", כתר). "דיבה", הרומן השלישי שלה, ראה אור בימים אלה בהוצאת כתר
איזו דמות ספרותית השאירה עליך את הרושם החזק ביותר? הילד אוזפה מ"אלה תולדות" של אלזה מורנטה, שנולד ליהודייה ענייה לאחר שנאנסה בידי חייל גרמני. עיניו הכחולות, שמביטות בזוועות המלחמה בכזאת עליזות משתאה, פשוט הורגות אותי.
עם איזה סופר או סופרת שאינם עוד בחיים היית יוצאת לבלות ערב בבית קפה?
צ'כוב. היינו מדברים על אהבה. שלו. שלי. ועל ההחמצות שלנו. אחר כך היינו הולכים אליו. או אלי.
כיצד נולד הרעיון העלילתי שבבסיס הרומן "דיבה"?
כשהייתי יושבת ראש אקו"ם פורסמה עלי בעיתון כתבה שקרית, וחוויתי את הקלות הבלתי נסבלת שבה יום אחד את קמה בבוקר ומגלה שהתמונה שלך מרוחה על כל העיתון, ומעליה מתנוססת כותרת נבזית שאין שום קשר בינה לבין האמת. בעקבות זאת החלטתי לכתוב ספר ששמו יהיה "דיבה".
מי היה הקורא הראשון של כתב היד ומה היתה תגובתו?
רוני בן-זוגי. בלילה הוא התכוון רק להציץ בעמוד הראשון, ולמחרת בבוקר התלונן שבגללי לא ישן כל הלילה, כי לא הצליח להפסיק לקרוא.
למי מוקדש הספר ולמה?
לאיש עם הידיים הגדולות (דמות בספר), השומר בכניסה לסנטר. הוא מרים את גיבורת "דיבה" מהמדרכה, נותן לה חצי מהבייגלה שלו, מוזג לה תה חם מהתרמוס שלו. הוא מייצג את האנשים שלפעמים אנחנו פוגשים ברגעים הכי קשים בחיים שלנו, והם מפתיעים אותנו בנדיבותם.
מהו המשפט האהוב עליך בספר?
"לפעמים מה שצריך כדי להיפטר מהרגלים קטנים ומגונים זה סטירה שמעיפה את הראש הצדה ומנערת קצת את האבק מהמוח".
מה היה הרגע הקשה ביותר במהלך העבודה על הספר?
הגיבורה שלי ב"דיבה" היא מורה לספרות, הנשואה לגבר שפעם היתה מאוהבת בו ועכשיו נגעלת ממנו. במהלך הכתיבה הלכתי והתאהבתי בה. בהדרגה קילפתי מעליה את ההגנות, המסכות והשקרים העצמיים, והיא נחשפה לפני במלוא פגיעותה. ידעתי שרק מהמקום החשוף הזה היא תוכל להשתנות באמת. הרגע הקשה ביותר היה הלילה שבו השארתי אותה מתבוססת בעליבותה בעליית הגג שבה אני כותבת, וירדתי הביתה אל בני משפחתי. אני זוכרת שעמדתי מול הכיור במטבח, ידי סיבנה אותה צלחת שוב ושוב ושוב, הפה שלי מילמל מלות עידוד, והלב בכה.
ממי היית מבקשת לקרוא את הספר ולמה?
מאהוד אולמרט, ומפוליטיקאים בכלל. החיים הפוליטיים גורמים לאנשים לאבד את הרוך שלהם, וספרות גורמת לנו בדיוק את ההיפך. "דיבה" הוא ספר שלא רק נשים נהנות ממנו. אולמרט לא יצליח להניח אותו מהיד. בעמ' 274 הוא יזיל דמעה, ואולי לרגע תתגנב לו לנשמה טיפה קטנה של רוך.
מי את מצטערת שלא יוכל לקרוא את הספר?
סימון דה בובואר, אשה חזקה ונועזת, שלמראית-עין היא ההיפך הגמור מגיבורת "דיבה".
אם היית כותבת היום אוטוביוגרפיה, איך היא היתה נפתחת?
"'אני רוצה ללטף אותך', אמר הירח ופתח לי כפתור בחולצה. עצמתי עיניים והנחתי לגעגועים שלו לבוא לתוכי, להציף אותי. ניסיתי להרגיע את הרעידות בברכיים. ואז התיישבתי על הגדר ופתחתי את הלפטופ".
