להפקה החדשה של "אותלו" בחאן בחר הבמאי מיכאל גורביץ' בשחקן הצעיר יוסי עיני לגלם את יאגו. עיני, שמתגלה בתפקיד מפתיע ודמוני, אומר כי "יאגו הוא בן אנוש חסר אנושיות. הביבים הם הדברים שבנפשו"
יוסי עיני: "חיפשתי דרך להתחבר לכאב של יאגו ומשם לפעול"
תצלום: דודו בכר
לא מעט מחזות שייקספירים ביים מיכאל גורביץ' - "מקבת", "חלום ליל קיץ", "אנטיגונה", "הלילה ה-12" ו"מהומה רבה על לא דבר" - אבל העבודה על "אותלו" בתיאטרון החאן הירושלמי, הוא אומר, היתה המשמעותית ביותר בעבורו.
"הגענו לעבודה עם איזו בשלות של הלהקה, שאותה הרגשתי לכל אורך החזרות והיתה מלאת השראה ועניין", מוסיף גורביץ'. "גם באופן אישי זו עבודה משמעותית מאוד, כי אני מרגיש שהתקדמתי במשהו שאני חותר אליו הרבה שנים והוא קשור לעבודה עם שחקנים: חתירה לפשטות עם עומק. זהו תהליך שהחל כבר עם 'גן ריקי' של דויד גרוסמן בשנות ה-80, וכאן יש עוד אבן דרך.
"כשהתחלנו את החזרות", הוא מספר, "אמרתי לשחקנים: 'שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום הזה שאנחנו יכולים להעלות מחזה של שייקספיר'. כל מה שעשינו עד היום - מהקלאסיקה עם 'הקמצן' ו'החיים הם חלום' ועד היצירה העצמית 'אושר' ו'צל חולף' - כוון כולו לכך שנוכל לעשות מחזה בעומק הזה".
גדולתו של שייקספיר עדיין מדהימה אותו. "אילו היה כותב רק את 'המלט', הוא היה המחזאי הכי גדול בכל הזמנים. אבל הוא כתב גם את 'רומיאו ויוליה', גם את 'המלך ליר' וגם את 'אותלו'. אי אפשר להבין איך בן אנוש כותב כל כך הרבה יצירות גדולות, כשכל מחזה יכול להיות מוקד למחקר פילוסופי-מדעי על המין האנושי". מבחינתו, שייקספיר הוא הדבר הקרוב ביותר לאלוהים.
האם יראת הכבוד לא גרמה לך לחשוש לביים את המחזה?
"לא. העבודה על המחזה היא סוג של לימוד עצמי, שלי ושל השחקנים, על עצמנו, על הטבע שלנו ועל הדברים המניעים אותנו; וסוג של לימוד על משחק. שחקן שיכול לשחק שייקספיר, יכול לשחק כל דבר".
הזירה האמיתית היא הנפש
בהפקה הקאמרית שעולה כעת בחאן, שאינה חורגת ממסגרת התקציב הצנועה של המוסד, הצליח גורביץ' לאחד את כל מרכיבי התיאטרון לשלמות: החל במשחק המשכנע של השחקנים (ובהם אריה צ'רנר בתפקיד אותלו, שמרית לוסטיג כדסדמונה, דאנה איבגי כאמיליה ואודי רוטשילד כקאסיו), וכלה בבחירת המוסיקה של נגן כלי ההקשה והתופים
מתוך "אותלו". תקציב צנוע
תצלום: גדי דגון
יובל שפריר, המתרחקת מרגשנות וחושפת את הדמויות והקהל לטרגדיה המתרגשת ובאה.
הדמויות אצל גורביץ' אינן פועלות במאה ה-16, ולא בוונציה וקפריסין. הן אינן רחוקות מאתנו, אלא הן כאן לצדנו ולמעשה דומות לנו מאוד. לפי גורביץ', ההצגה יכולה להתרחש בביתו או על בימת החאן, כי הזירה האמיתית של ההתרחשות היא הנפש. "כשאני מביים את שייקספיר, ההרגשה היא שזה חומר אישי שלי", הוא אומר.
גורביץ' בחר לעבוד עם התרגום של נסים אלוני למחזה, ואחד מהישגי ההצגה הוא האופן שבו השחקנים צולחים את מחסום השפה השייקספירית, שנשמעת בפיהם טבעית ומשוחררת ממליציות. השפה, מסביר גורביץ', היא קודם כל מצב נפשי, ביטוי של אנרגיה פנימית ושל ההבנה העמוקה ביותר אצל כל אחד מהשחקנים שהדבר נוגע בו אישית.
לבחירה בתרגום של אלוני יש כמובן חלק בכך. "התרגום של נסים מאפשר לעשות הצגה כזאת", אומר גורביץ'. "בחזרות הייתי ממלמל לעצמי: 'תודה, נסים'. הוא תירגם את המחזה סמוך לתרגום של ט' כרמי. אבל התרגום של כרמי הוא במשקל ולפעמים מחורז והוא הרבה יותר מליצי, וכשאתה שומר על משקל וחריזה אתה מאבד מהחיות. התרגום של נסים הוא חריף ועכשווי ובלי לאבד טיפה מהיופי של השפה. זו עברית מאוד חריפה ומאוד מדויקת של משורר גדול מאוד, ויחד עם זה היא פשוטה. נסים חשב על השחקנים, איך הטקסט יושב להם בפה, מכיוון שהיה בסופו של דבר איש תיאטרון".
במחזה מכונה אותלו "הערבי", כינוי שעשוי לרמוז על משמעויות פוליטיות אקטואליות, אך נראה שלא זאת היתה כוונתו של גורביץ'.
של מי הבחירה לכנות את אותלו "הערבי"?
"הבחירה היא שלי ולא של המתרגם, ולא משום מניע פוליטי. נראה לי מגוחך לצבוע את אותלו בשחור. שחור אינו רק צבע אלא גם מבנה גוף ואנרגיה, שאותם אי אפשר להשיג באיפור. עניינו של אותלו אינו דווקא צבע עורו אלא זרותו. אותלו זר בוונציה, ומבחינה זו הכינוי 'ערבי' משרת אותנו לא פחות מהכינוי 'שחור' בתרגומו של אלוני, או 'כושי' בתרגומים קודמים. עם זאת, אני מודע לכך שהכינוי 'ערבי' אצלנו טעון בדברים אחרים".
אחד משיאי המחזה וההצגה הוא בשרטוט דמותו של יאגו כתמצית הרוע האנושי. "ההיתקלות ברוע הטהור היא הדבר שכל כך מזעזע במחזה הזה", אומר גורביץ'. "יאגו הוא הדמות היחידה אצל שייקספיר, העולה בדעתי, שהיא הרוע בהתגלמותו. אצל ריצ'רד השלישי, ליידי מקבת ואדמונד ב'המלך ליר' אפשר למצוא הסבר פסיכולוגי לרוע שלהם. אצל יאגו, לעומת זאת, זה רוע טהור. יש אמנם תחושה שהדברים נובעים מכך שאותלו שכב עם אשתו של יאגו, אבל זה רק תירוץ. יאגו הוא מעין שטן והכינויים שלו במחזה, 'כלב' ו'גיהנום', רומזים ששייקספיר התכוון לכך".
בהפקה בחאן מגלם את יאגו יוסי עיני, שחקן צעיר שזהו תפקידו הראשון במחזה שייקספירי.
לא חששת להטיל את התפקיד על כתפיו?
"קודם כל, יש לנו החלטה עקרונית שאנחנו עושים כל מה שעושים עם שחקני החאן. ומעבר לכך, אני מכיר את עיני ויודע למה הוא מסוגל".
ועיני מסוגל להרבה. על הבמה הוא מפתיע, מדהים ומפחיד, דמוני ממש. רגע הסיום המצמרר, שבו הוא מחייך מעל גופות אותלו ודסדמונה המוטלות לרגליו, הוא רגע נדיר של משחק, שמבהיר היטב אילו מבין שני הכוחות המניעים כאן את העולם - הרוע והאהבה - ניצח.
"חיפשתי דרך להתחבר לכאב, לשנאה, למרמור של יאגו ומשם לפעול", מסביר עיני. "יאגו הוא בן אנוש חסר אנושיות, כי הוא נטול מוסר ומצפון. הוא רואה בעצם ההתאהבות של אותלו בדסדמונה בגידה בו, כי הוא ואותלו היו חברים בלב ובנפש. הביבים האלה שאני מדבר עליהם הם הדברים שבנפשו. הוא רואה עצמו מחוץ למעגל, מחוץ לאושר, בשבילו לראות מישהו מאושר זה קטסטרופה. כדי להרגיש שהוא קיים הוא זקוק למגע, והמגע הזה הוא מגע מתעלל, שכל מטרתו לפגוע".
חששת מהתפקיד התובעני הזה?
"אני לא יכול להגיד שלא עבר בי רטט בשל העוצמה והתובענות של התפקיד. אבל ברגע שזה התחיל לחלחל, הבנתי שזה רק מפריע לעבודה והצלחתי להרחיק את זה ממני. בתהליך העבודה היה פה משהו מאוד רגשי ומיקי (גורביץ') הצליח לכוון אותנו למקומות מאוד אינטימיים.
"התפקיד של יאגו הבהיר לי שאני אדם עם מוסר ומצפון ושצריך להיות זהיר תמיד, לפקוח עיניים ולראות עם מי הולכים לישון. כל הדמויות במחזה רואות ביאגו אדם ישר, הוא מכונה 'יאגו הישר'. זהו עיוורון של הסביבה שלא רואה איזו מפלצת צומחת בתוכה. זה גם מה שאני אומר לקהל שבא לראות את ההצגה: 'תראו מי עומד מולכם, אל תהיו עיוורים'".
עיני, בן 37, הגיע אל החאן לפני שש שנים, אחרי שהיה בקבוצת הצעירים של תיאטרון הבימה. עם להקת החאן כיכב במרבית ההפקות שלה - "מלה של אהבה", "האשליה", "מאכינל", "החיים הם חלום", "מלחמה על הבית", "הקמצן" ו"אושר" - אבל בתפקיד יאגו הוא מתגלה כשחקן גדול עם נוכחות בימתית מהפנטת. יש לו קול טוב ודיקציה מצוינת והטקסט השייקספירי נשמע טבעי בפיו. "את המלים במחזות של שייקספיר אפשר לטעום כמו שוקולד", הוא אומר.
הוא גדל בקרית מוצקין ומעיד על עצמו שהיה ילד עצוב שילדים אחרים הציקו לו, אך הוא היה גם המצחיקן של החבר'ה, כבר מכיתה ג'. "לא ספגתי תרבות של תיאטרון או תערוכות", הוא מספר. לימודי משחק נחשבו לעניין מוזר במשפחתו. אביו קיווה שיהיה מהנדס. אחרי שירות צבאי בנח"ל החליט עיני להפוך את התחביב למקצוע. בבית הספר של ניסן נתיב אמרו לו שהדיקציה שלו אינה טובה והציעו שיעבור מכינה. הוא החליט לפנות לבית צבי.
"לא היה לי מושג מה קורה פה", הוא מספר על המעבר שלו למרכז, "נחשפתי לפער התרבויות. פתאום הבנתי כמה אני בור, איזה חסך תרבותי היה לי במקום שגדלתי. בית צבי היה התחנה הראשונה שלי בהיכרות עם תל אביב השוקקת חיים מבחינה תרבותית. נבלעתי בתוך הסחרחורת של העוצמה התרבותית שהחלה לחלחל בי". בבית צבי הוא פגש את זוגתו, השחקנית עירית פשתן.
אחרי תום הלימודים התיאטרונים התעלמו ממנו והוא התפרנס מעבודות כמו הובלות ובניית תפאורות. כשהתקבל לקבוצת צעירי הבימה ניתנה לו הזדמנות להתנסות בסגנונות משחק שונים במחזות כמו "מנדרגולה", "מלכוד 22", "מלחמת אחים" ו"מעגל הגיר הקווקזי". כשהגיע להחאן, זוגתו כבר שיחקה בלהקה זה כשנה. איך מסתדרים שחקנים שהם בני זוג בלהקה אחת? "מיקי מתחשב בצרכים שלנו שלא לשחק יחד".
כשחקן האנסבמל הוא אינו יכול להתחייב לפרויקטים מחוץ לתיאטרון, גם אם היה רוצה, כהגדרתו, "לעשות איזה פיצ'ר טוב". לשאלה המתבקשת אם יסכים להופיע בטלנובלה טלוויזיונית, הוא משיב: "לא בשלב הזה, אלא אם כן איקלע למצוקה כלכלית קשה. אני לא פוסל כל מי שכן בוחר. אישית, אני לא מתחבר לז'אנר הזה. כשאני נקרא לאודישן אני קורא היטב את התסריט, ואם הוא לא מתאים לי - אני לא הולך".
הלהקה של החאן, הוא אומר, היא "כביכול מקום נטול אגו. אני אומר כביכול, כי אין שחקן נטול אגו, אבל אנחנו מקבלים את עצמנו בלי סטאריזם. החברות שנוצרה בין האנשים שמרכיבים את הלהקה הספציפית הזאת וההזדמנויות שמיקי נותן לכל אחד מאתנו הופכות את המקום הזה למקום שרוצים להישאר בו".
בכל זאת, אין לך חלומות?
"הייתי רוצה לעשות את 'מקבת' של שייקספיר יחד עם עירית. היא תגלם את ליידי מקבת ואני את מקבת. מתישהו נעשה את זה יחד, אני מקווה שלא נהיה מבוגרים מדי".
