עדנה שמש היא עיתונאית עצמאית ומתרגמת, שעד כה פירסמה מסיפוריה בכתבי עת (סיפורה "אמסטל" הופיע באנתולוגיה של סיפורי קשת החדשה בהוצאת כרמל). בימים אלה רואה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד וקסת קובץ סיפוריה הראשון, "אמסטל"
* איזו דמות ספרותית השאירה עליך את הרושם החזק ביותר?
רסקולניקוב, הבוחן האולטימטיבי של הטוב והרע, שאת חיבוטי הנפש שלו קראתי בקדחתנות בנעורי, כי גם אני חיפשתי אז, ללא הועיל, תשובות לשאלות הקיום האנושי ולטיבו; מרדן מסוג אחר ששבה את לבי הוא הולדן קולפילד שגם כיום דמותו חיה ובועטת בין דפי "התפסן בשדה השיפון".
* עם איזה סופר או סופרת שאינם עוד בחיים היית יוצאת לבלות ערב בבית קפה?
הייתי יוצאת לבלות עם ג'יימס ג'ויס בבר בדבלין, אולי בטרייסט, ומבררת איתו אחד על אחד אם גאונים באמת לא עושים שגיאות; אחר כך היינו מדברים עד השעות הקטנות של הלילה על אתיאיזם, על גלות, על אובדן התמימות והקדושה; ואם מותר עוד סיבוב, הייתי מזמינה לבית קפה את גבריאל גרסייה מארקס והיה יוצא מזה סיפור אחר לגמרי.
* "אמסטל" הוא קובץ הסיפורים הראשון שלך; האם יש מחבר של סיפורים קצרים שהשפיע במיוחד על כתיבתך?
בספרות הישראלית - אתגר קרת, בגלל השפה והפלפל, ובעיקר בגלל "יורים בטוביה" (אני נוטה להזדהות עם האנדרדוג). אבל את הסיפור הקצר האהוב עלי ביותר כתבה סביון ליברכט, וזהו "תפוחים מן המדבר".
* מיהו הקורא הראשון של סיפורייך?
הקורא והמבקר הספרותי הראשון שלי היה הסופר יהודה בורלא, שקרא בסיפורי מאז שהייתי בת 10 ועד שהלך לעולמו. בורלא ליווה את כתיבתי הבוסרית בנדיבות ובחמלה, אם כי גם בחומרה ובכובד ראש. כששלחתי לו את השיר הראשון שלי שהתפרסם, כשהייתי בת 16, הוא כתב לי שהנה "מצאת את הדרך אל השירה היוצאת מן הלב והנכנסת אל הלב".
* מהו המשפט האהוב עליך בספר?
"בצד המשברים הגדולים חמקו גם האדוות הזעירות, הנינוחות, נסוגו ושבו ללקק את גרגרי החול בלי לאות, מביטות בקנאה בנדי-המים הסוערים הפורקים את מטעניהם הקוצפים בזעם, בכוח, מתמלאים עוצמה ברוח הגוברת".
* ממי היית מבקשת לקרוא את הספר ולמה?
הייתי מבקשת מאהרן אמיר שיקרא את הספר והאמת היא שכבר ביקשתי. אני מלאת הערכה כלפיו כאדם, כאיש ספרות, כמתרגם וכעורך "קשת החדשה", שבה היה לי הכבוד לפרסם את "אמסטל" וקטע מהספר החדש שאני כותבת.
* מי את מצטערת שלא יוכל לקרוא את הספר?
חבל לי שאבי לא קרא אותו. כשהלך לעולמו, הוא לא השאיר אחריו, משום מה, שום מלה כתובה. חיפשתי בכל פינה, כאילו כתב ידו היה יכול להיות לי לדרישת שלום. חשבתי אז, שאם אמות מחר בבוקר, אשאיר אחרי כל כך הרבה מלים, כל כך הרבה דרישות שלום.
* אם היית כותבת היום אוטוביוגרפיה, איך היא היתה נפתחת?
"מיום שאנחנו נולדים ועד יום מותנו אנחנו משתנים לבלי הכר כל כמה שנים. וכל כמה שנים אנחנו נעלמים לעצמנו ומן המראה נשקפת אלינו בבואה חדשה. אבל את כל זה אין אנו יודעים אלא בדיעבד. בדיעבד, הייתי כבר כמה וכמה בני אדם. בספר הזה אני מבקשת להתוודע מחדש אל כל אחד מהם, ולשתף אתכם בכך".
