על לא מעט ספרים נאמר כיום כי הם "ישנו את הקוראים בהם", אבל רק לעתים נדירות זה גם נכון; קובץ הסיפורים והנובלות של הסופר הרוסי הגדול אנדריי פלטונוב עושה בדיוק את זה. רונית מטלון ועמינדב דיקמן על סיפורים מופלאים שהרושם שנותר אחרי קריאתם הוא פשוט תדהמה
בעולם נהדר ואכזר אנדריי פלטונוב. תירגמה מרוסית: נילי מירסקי. הוצאת עם עובד, הספריה לעם, המפעל לתרגום ספרות מופת, 403 עמ', 88 שקלים
הרושם הראשון, אבל גם האחרון, מסיפוריו המופלאים של אנדריי פלטונוב הוא פשוט תדהמה. התדהמה הזו - מזיגה של פתאומיות מוחלטת, תימהון וזעזוע
- ממשיכה לשהות בתודעת הקורא זמן רב לאחר סיום הקריאה בקובץ הסיפורים "בעולם נהדר ואכזר", ומעידה על כך שמשהו בעולמם של הסיפורים הללו ובאופן כתיבתם עוד לא סיים להתרחש ולהתהוות, לא מצא עוד את צורתו ומקומו, אם אכן יש לו מקום אחד מובחן הניתן לסימון.
איך אפשר למשל "לארוז" בכותרת כלשהי את חיתוך הדיבור הפלטונובי, עם הישירות האכזרית ועוצרת-הנשימה שבו, שבירות ההגה החדות ימינה ושמאלה, הליריות, הרוך וההומור המוטרף, כפי שהוא עולה ממשפטי הפתיחה של הנובלה "אדם יקר"?
הנה כך זה נראה בתרגומה היפה כל כך של נילי מירסקי מרוסית: "פומא פוחוב לא חונן ברגישות יתרה: על ארון הקבורה של אשתו פרס לו פרוסות של נקניק מבושל, כי נהיה רעב עקב היעדרה של בעלת הבית. 'הטבע דורש את שלו!' הכריע פוחוב בשאלה זו.
אחרי שקברו את אשתו שכב לישון, מאחר שהתרוצץ עד כלות כוחו והתייגע מאוד. כשהקיץ התחשק לו לשתות קוואס, אבל כל הקוואס אזל בימי מחלתה של האשה (...) לכן הצית לו פוחוב סיגריה לחסל את הצימאון. אך עוד לפני שגמר לעשן, כבר דפק מישהו בכוח על דלתו ביד סמכותית וללא עוררין: 'מה זה?' קרא פוחוב, מפקיד את גופו להתמתחות אחרונה. 'לא נותנים להתאבל קצת, הנבלות?'".
ההשתאות שמעוררת הפרוזה של פלטונוב אופפת, כמו מזג אוויר, את הסיפורים האלה בכל רמותיהם - חומרי העולם, הלשון, עמדת המספר, הרפרטואר האידיאי, הדמויות והדימויים - והקורא מוצא את עצמו מושלך לתוכם, לא ממש "נכנס" בדרך מרופדת ומתוקנת. בסיפורים האלה הכל כמעט "לא יעלה על הדעת", ולא בגלל ביקורים תכופים של העל-טבעי (יש אמנם הופעה של דב ישיש בתור פרולטר מנוצל בנובלה הסאטירית-סוריאליסטית "חופרים יסודות", אבל היא חריגה בקיצוניותה), אלא משום שפתרונות הקיום ודרכי הקיום שמוצאים לעצמם הפרוזה הזאת וגיבוריה - החל מהמבנה התחבירי של המשפט ולשון הדיאלוגים וכלה בהשתלשלות העלילה - הם באמת סוג של "קומבינות" חד-פעמיות.
הצירוף של הבלתי-מצטרף, ההכלאה בין הדברים שעל פניהם אינם מתחברים, הם, כך נדמה, תכונות מובהקות של השירה; וכך, פעולת הסיפורים האלה ביחס למציאות וזיקתם אליה דומות יותר לצורות הפעולה של השירה מאשר לאלה של הפרוזה: הסיפורים של פלטונוב חותרים ליצור אימאז' של המציאות ולאו דווקא "ייצוג" או שיקוף שלה.
איך למשל ראוי להבין את עיוורונו הזמני ממכת ברק של נהג הקטר המחולל תאונת רכבת בסיפור "בעולם נהדר ואכזר", ואת ניסיונותיו של נהג המשנה, המספר, "להציל" אותו מאשמה פלילית ומבית הכלא, ניסיון שמסתיים בכך שהוא ממיט עליו עיוורון לשארית חייו? מהו ה"עיוורון" בסיפור הזה, שמשוקעים בו כל כך הרבה אהבה
אנדריי פלטונוב
תצלום רפרודוקציה: דודו בכר
וחסד - כלפי הקטר כמו כלפי האדם - ושל מי העיוורון באמת?
קווי המתאר של העלילה הזו ושל דמויותיה אינם ריאליסטיים לחלוטין, אבל גם אינם אלגוריים: הם חיים במרחב הביניים שבין ייצוג המציאות הריאליסטי לבין הממד הסימבולי שלה, מרחב שבתחומו נובט היסוד הפלאי של הדברים - ההולם כמו מכת הברק בנהג הקטר, שבשיא עיוורונו הוא סבור שהוא בשיא ראייתו, או להיפך.
להתכוונות הפלטונובית הזו אל יצירת הדימוי העמוק על אודות המציאות, התכוונות שלעתים היא גאונית ממש, יש בסיפורים התגלמויות שונות ומצבי צבירה שונים, לשוניים ואידיאיים, אבל האפקט שלהם כמעט תמיד אחד: משהו בוקע פתאום מתוך המרקם של העולם הסיפורי בבת אחת, חותך באלכסון את הקווים הישרים של הלוגיקה הסיפורית הפנימית, מרסק אותה ומכונן תחתיה לוגיקה אחרת, המכפילה בטור הנדסי את הנפח הרגשי והאינטלקטואלי של הסיפור.
רגע הופעתה של אותה לוגיקה סיפורית אחרת אצל פלטונוב הוא, כך נדמה, הכרח קיומי הישרדותי, לא איזה לוקסוס של משחק שבע ומדושן באפשרויות ספרותיות: זהו בדיוק המקום שבו הגיבורים המעונים והרעבים של הפרוזה הזו מוכרחים להמציא לעצמם פתרונות קיום רבי-השראה, באפס תנאים ותחת אש הכדורים הממשית של "החיים", ואיתם גם האסטרטגיה הסיפורית.
מה יעשה למשל הילד סמיון, גיבור הסיפור המדהים "סמיון", הפותח את הקובץ, המטופל באחים קטנים גוועים מרעב ובאב מחוסל לגמרי, לאחר שהאם החולה מתה בלידתה? מה יעשה לאחר שרעיונו הראשון, להשיג עז במקום האם המתה, נדחה משום מה על ידי האב? "'אמא הם צריכים, לא עז', אמר האב. 'הלוא רק אתה כבר גדול, סמיון, ואילו הם עוד קטנים כולם...'" סמיון היה רק בכותונתו לעורו, כי מאז התעורר לא הספיק ללבוש מכנסיים. הוא הביט למעלה אל אביו ואמר לו: 'אני אהיה אמא שלהם, אין מישהו אחר' (...) סמיון לקח מהשרפרף את השמלה של אמו ולבש אותה מלמעלה, דרך הראש. השמלה היתה ארוכה מדי, אבל סמיון סידר אותה קצת על גופו ואמר: 'אין דבר, אני אגזור אותה ואעביר כמה תפרים'".
הדילוג העצום והילדותי של סמיון כאן מעל למשוכה של הזהות המינית והפיכתו ל"אמא", נובט בבת אחת על מצע התרבית של הסכנה הקיומית. ה"פתרון" של סמיון להתייצבות מול הזוועה המבקשת למחוק אותו, הוא פשוט הימחקות מרצון, ויתור על הזהות, תזוזה ממנה. במוצא הזה שמוצא סמיון טמון לא מעט מסדר היום הרוחני של פלטונוב ביחס לאנושי ואפשרויות עמידתו מול ההיסטוריה המבקשת לחסל או למחוק אותו. מול המגף של הקולקטיב המרוצץ את האינדיבידואל, מציב פלטונוב בתור אפשרות, לא את ה"אני" או את "הנפש" כמהות גואלת, אלא דווקא את הוויתור על "האני", את הקרקס של הזהות ויכולת ההמצאה שחושפים את הממדים הקרקסיים ברע עצמו, בהיסטוריה. כך מכונן כוח ההמצאה של הזהות, שקופצת מעל לראש של עצמה, את גורלה כהיסטוריה אלטרנטיבית לזו הרוחשת "מלמעלה".
אולי זה מקור הפליאה העצום שמעוררת הפרוזה של פלטונוב: היא עומדת על נפשה במין שמחת המצאה פרועה ופראית שעל סף האבדון. לאבדון הזה יש שם פרטי בסיפורי פלטונוב: הרעב, האכזריות, המוות והאימה בשנות מלחמת האזרחים ברוסיה בראשית המאה ה-20, ותהליך התהוותו של ה"הומו-סובייטיקוס" כמצב תודעה ומצב בעולם. אלה בעצם אירועי תקופתו של פלטונוב וחומרי הסיפורים שלו כאחת.
*
פלטונוב, שלצד איסאק באבל ומיכאיל בולגאקוב, נמנה עם שלושת הסופרים הרוסים הגדולים של המאה ה-20, לא ידוע במערב כמותם, אולי משום שפלטונוב הוא "סופר ל'מיטיבי קרוא'", כמו שמציינת בצדק מירסקי באחרית הדבר שלה. רבות מיצירותיו (שלא התאימו לרוח הריאליזם הסוציאליסטי) לא נדפסו בחייו, או נדפסו ונעלמו לאחר שהוקעו על ידי המבקרים מטעם, שכינו אותו "אויב מעמדי". לבסוף נאסרו כתביו לפרסום לגמרי וקהל הקוראים בברית המועצות התוודע אליהן רק בראשית שנות ה-60, כעשור לאחר מותו.
בכל מקרה, מרתק להעמיד את הפרוזה של פלטונוב דווקא ליד זו של באבל, שלמזג של היד הכותבת שלו הוא קרוב יותר, ולו כדי להיווכח עד כמה ואיך מרחיק פלטונוב לכת במסקניות האידיאית והאסתטית שלו, וכיצד הוא מוביל הלאה בעוד צעד אחד את הפיכחון הלירי-אכזרי הבאבלי ביחס לאותו "הומו-סובייטיקוס ".
במקום שבאבל, בסיפורי "חיל הפרשים" שלו בעיקר, מותיר את האנושי שלם בסופו של חשבון - רצוץ, מלא בפתוס אירוני ותיאולוגי כלפי הזוועה ועדיין משמר איזו הבחנה בין טוב לרע ואפשרות של ספק אמונה ב"טוב", המשתרגת כמו עורק זהב דקיק בתוך מחצב עכור - חוגג פלטונוב את ההתפרקות הכמעט מוחלטת של האנושי בנוסחו ההומניסטי, ומעמיד דיוקן שכולו הדבקות וריתוכים ואלתורי-רגע של שברי נפש ושברי טקסטים, של ההיסטוריה ושל עצמו. ולא רק באדם של פלטונוב לא נותר דבר שלם - גם ברעיון.
וכך, בעוד שגדליה של באבל בסיפור "גדליה" משתוקק בכל ליבו ל"מהפכה מתוקה" ול"אינטרנציונל של אנשים טובים, אני רוצה, שכל נשמה ונשמה תירשם בנכסי הציבור ותקבל מנת מזון סוג א'", מכריז בזעף פוחוב של פלטונוב: "'טוב, גם אני קם והולך מפה!' החליט פוחוב (...) לבדו יצא לדרך, כשם שבא לכאן לבדו. לבו המה געגועים למכורה, למקום שנולד בו, והוא תהה איך אפשר יהיה לכונן את האינטרנציונל בקרב בני האדם, אם המולדת היא שמקננת בלב, ולא העולם כולו".
פוחוב האלמן, גיבורה הלא-ייאמן של הנובלה המזהירה "אדם יקר", מתנהל לו מאירוע מחריד אחד של מלחמת האזרחים ברוסיה לאירוע מחריד אחר, בעודו רעב, מתפלש בזוועה, חסר-בית - ועדיין עם הרבה מה להגיד. כל הזמן ועל הכל יש לו מה להגיד, ובמין עיקשות ילדותית, נטולת להט מוסרני, שדבר לא משבית אותה לעולם - לא אש התותחים של צבא הקוזקים ולא זו של "האדומים" שהוא נלחם בשורותיהם.
פוחוב הוא בדיוק, כדברי מירסקי, "ספק בן דמותו של איוואן השוטה מאגדות העם הרוסיות (המתגלה תמיד כחכם מכולם), ספק בן דמותו של החייל האמיץ שווייק (...) נסחף לו עם שטף המאורעות ומיטלטל ביניהם, פעם נוטה להאמין בצדקת המשטר הסובייטי ופעם נוטה לפקפק בה, אך תמיד נשאר בגדר 'נוטה' בלבד".
פוחוב, השטוף בקריאת כרוזי המהפכה התלויים בתחנות רכבת ומודפסים בעלוני תעמולה, מתהלך בזירה האנושית השותתת דם והמוכת רעב וסבל, כשבתודעתו יש איזה מערבל רב-עוצמה שכותש את הטקסטים הפוליטיים הרשמיים עם הטקסטים "שלו", יוצר איזו שפה פוליטית פרטית לחלוטין, המתנדנדת על הגבול המצחיק בטירוף שבין הקשקוש לגאונות.
גריסת הטקסטים של ה"הומו-סובייטיקוס" פוחוב והפיכתם לאיזה יציר לשוני שלישי, יציר כלאיים של הרבה "לשונות" הנטמעות זו בזו אבל גם מפריעות זו לזו, מקפלת בתוכה התבוננות חריפה מצד פלטונוב, לא רק על הסטרוקטורה "הנפשית" של ה"הומו-סובייטיקוס", אלא על האידיאולוגיה עצמה. מלאכת הפירוק שמתהווה כאן היא דו-סטרית, לא רק חד-סטרית: ההיסטוריה עצמה מופיעה מבולבלת, סדוקה, מגוחכת, אכזרית, חסרת-פשר בדיוק כמו האדם שהיא מבקשת לעצב. פוחוב מעצב את הבולשביזם לא פחות משהבולשביזם מעצב אותו. לפיכך, אין נפח משמעות ממשי להתייצבותו של פוחוב "בעד" המהפכה או "נגדה": אוהל הקרקס כבר עומד על תלו - ובתוכו, גם לגסות האנושית הכי משולחת, הכי גרוטסקית, יש עדינות שלא תיאמן תחת מגע היד של פלטונוב, כשהוא מניח משפט תיאורי או שם רפליקה בפיו של גיבור.
הרגעים המפעימים בסיפורי פלטונוב, וכאלה יש לא מעט, הם אלה שבהם נחשפת האכזריות העצומה והמטושטשת שבלב האבסורד של ההיסטוריה. מול ה"רע" המטושטש הזה של ההיסטוריה לא רוצים ולא יכולים גיבוריו של פלטונוב להציב "טוב" כפשוטו, משום ש"בימינו עשוי גם הרשע ללבוש פנים כנות ורבות השראה, שכן האלימות והכפייה נטעו את הרשע עמוק בלב האדם (...) גם הטוב וגם הרע, שניהם כאחד עשויים ללבוש היום דמות חדורת השראה, מכמירה ומצודדת" (כפי שאומר המספר בסיפור "השביעי"). ובמקום שבו גם הטוב וגם הרע עשויים ללבוש דמות חדורת השראה, אין באמת שום דבר קדוש לפי פלטונוב: זה אולי פשרו של הלהט האיקונוקלסטי שלו, שמנתץ בלי הרף שגרות לשון ומחשבה, ושמכוחו הוא לא עושה חשבון לשום דבר, לא בעולם ולא בלשון.
אבל צריך לסייג כאן ולומר שפלטונוב מנתץ בלי הרף את מה שראוי בעיניו לנתץ, דווקא מפני שיש דבר מה קדוש, ואפילו קדוש מאוד, בעיניו. מהו הדבר "הקדוש"? אולי החרדה, היראה הדתית כמעט, שחש האדם מפני האושר, מפני הטוב.
בסיפור השובר-לב "הנהר פוטודאן" מוצא הגיבור ניקיטה פירסוב, לאחר שהשתתף במלחמת האזרחים, אשה שהוא ככל הנראה אוהב מאוד. אבל אין הוא יכול לגעת בה מרוב אהבה, מחשש פן יכאיב לה. הוא נמלט מפניה, נזרק בשוקי העיר הגדולה, מאבד את זהותו ואת כוח הדיבור שלו ונמצא לבסוף במקרה על ידי אביו. הוא חוזר לביתם שעל גדת הנהר פוטודאן, לאשה ששואלת: "'עכשיו כבר בסדר? כבר לא אכפת לך לחיות איתי?' (...) 'לא, לא אכפת', ענה ניקיטה. 'כבר התרגלתי להיות מאושר איתך' (...) לגופה היתה עכשיו רק כתונת-לילה מהוהה, ובשרה שכחש הצטמרר באפלולית הקרירה של השעה המאוחרת".
הטבעיות והחיות העצומה של תנועת הלשון העברית כאן, שכולה חיישנים רגישים, והנעה מ"עכשיו כבר בסדר?" למשפט "בשרה שכחש הצטמרר באפלולית הקרירה", היא דוגמה אקראית לגמרי לתרגומה המופתי של מירסקי לסופר המופתי הזה. אמנם טוענת מירסקי, וכנראה בצדק, כי השיריות שבה מתייחדת כתיבתו של פלטונוב, צירופי המלים החריגים, עושר הדימויים, הריתמיות והחיבה למצלולים, כל אלה "לא ניתנים בדרך כלל לתרגום"; אלא שהטקסט העברי שהעמידה כאן מפריך את אי-תרגומיותו של פלטונוב: זמן רב מאוד שלא קראתי עמוד פרוזה בעברית, מקור או תרגום, שניחן במידה כזו של קשב ורגישות ללשון, לרמותיה ומנעדיה השונים, בגמישות ובמוסיקליות יוצאות דופן כל כך, בכוח המצאה של "פתרונות" לשוניים שנדבק כמדומה מכוח ההמצאה של גיבורי פלטונוב בעצמם.
ספרה החדש של רונית מטלון, "קול צעדינו", יראה אור בקרוב בהוצאת עם עובד
