שירי איניג דנה אמיר. סדרת ריתמוס סדרה לשירה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 61 עמ', 49 שקלים
מה אגיד על הספר הזה? שיש בו יופי חרישי? פשטות כובשת? שתיקה דחוסה? אולי אמצא עוד קלישאה? הבעיה העיקרית בכתיבה על שירה כמו זו, כלומר בכתיבה של פרוזה על שירה כמו זו, היא בדיוק סכנת
מדונה דל פרטו, פרסקו של פיירו דלה-פרנצ'סקה (1467)
ההצפה של מלל מסביב לדיבור השירי הנסוג אל אזורי הצל, שבהם העורף מופנה אל הדיבור. למה הדבר דומה? לניסיון ללכוד בחושך פרפר בעזרת פנס. הוא נלכד באלומה והופך לאבק.
הנה דוגמה לחוסר היכולת לדבר על ספר כמו זה; הוא נפתח בשיר שהוא גם מוטו לספר: "על תפר המדבר החושך הוא כיפה קמורה./ נשימותייך הן משק כנפיה הזהיר/ של הרוח". אני יכול אולי לומר דבר-מה על התמונה הזאת, לנסות "להאיר" אותה, לדבר עליה. אבל איך? איך לדבר מבלי להפר את "תפר המדבר", מבלי לפרום אותו? איך "להאיר" מבלי לפצוע את קימור החושך? מבלי לדרוס את קול הנשימות הזה, שאיש אינו שומע כמעט? מובן שאפילו השאלות הללו הן כבר החמצה.
רעש. אור. לציור טוב אי אפשר לעשות רפרודוקציה שלא תהרוס אותו. מה שאפשר לשחזר בציור הוא ה"נושא", ה"תוכן" (עץ, כיסא, פרצוף), שהוא אמנם חשוב מאוד, אבל אינו הכל. כך גם עם שירה. איך לדבר על הרעד, הרעד המסוים, החד-פעמי, שרועד שיר, שהוא הדבר שבשבילו השיר נכתב והוא הדבר שמשורר יכול להעניק לנו באופן בלתי ניתן לחיקוי? איך להסביר את הרעד המקופל בשיר ועובר אל הקורא בעצם המלים "תפר המדבר", כלומר הרעד שנולד מתוך עצם ההנחה שהשיר מניח שיש כזה דבר, שהמדבר תפור?
הרי אפילו איך לראות את זה איני יודע; אבל אני מאמין בכל לבי שזה קיים. אם כך, איך לדבר על מה שאין לראותו? ואיך להסביר מה קורה בשיר בין המלה "הזהיר" לפתרון, שהוא כביכול "קל מדי", במלים "של הרוח"? אתה מצפה למשהו אחר, הרי ברור שהרוח שם, במדבר. ודווקא זה, דווקא ההסתפקות במועט, במובן מאליו, "רק" הרוח, היא הדבר הנכון כאן. כל מלה אחרת היתה שקטה פחות מרוח.
אולי כתיבה על שירה צריכה להיות אנטומיה של כישלון הכתיבה על שירה; כלומר, אם הצלחת, אם העסק התארגן למופת, נפתר לשביעות רצון כולם, אולי יש בעיה בשירה או שהחמצת בה משהו חשוב. "השקט מלא מנשוא. בתוכו, לבלי הרף, מרסק את עצמו המוות אל המלים". אם השיר הוא הנתון בשקט הזה, והוא המביע אותו (כמו שמעיין מביע מים), האין דיבורנו על השקט הזה בבחינת תגבורת למוות המתרסק אל המלים, הנוכח שם ממילא, כגייסות רעש, כעדר מתפרע של סוסים טרויאניים בתוך השקט?
בשיר אחר כתוב: "אני שבויה בך כמו האוויר במעוף הציפור./ רק המלה חוף מחזיקה בי". הנוף כאן דומה ל"תפר המדבר". בשיר הראשון, נשימות בת השיח (האהובה? הבת?) הן משק כנפיה של הרוח. כאן האשה המדברת היא האוויר. למורה הזן היפני איקיו סוג'ון (1394-1481) יש שיר שזו לשונו: "ראי מול ראי / שום מקום אחר". כאן התווך דומה לזה: הוא בין רוח לרוח. אפשר לדמות את זה: רוח נושבת ובתוכה ציפור שבתוכה נושבת רוח. זו השיחה בין שתי הנשים כאן.
שיר המופנה לתינוק: "אתה אסוף בתוכי כקפל בד, ממתין לשעתך כמו הרעם/ האצור בשמים טרם היותו קול. שמך אינו שמך עכשיו./ שמי אינו שמי./ מרחק פסיעה אחת ממך איני אלא צלו של ההר הזה הקובר אותי תחתיך". איני יודע אם דנה אמיר מכירה את פיסת ציור הקיר של פיירו דלה-פרנצ'סקה שנמצאת כיום בעיר מונטרקי באיטליה, אבל ההיריון שהיא מתארת דומה למדי לזה של פיירו. תיאור העובר ברחם כבד מקופל מזכיר לי מיד את קפלי הבד של שני המלאכים שלצד המדונה.
הובר דאמיש, בספרו על פיירו המתורגם בימים אלה מצרפתית לעברית (בידי לאה דובב), ראה בקפלים אלה זוג אוזניים. אוזני הבד של המלאכים הללו מקשיבות, יחד עם אוזנינו, לעובר המקופל כבד, המקופל בעצמו כאוזן סמויה, מאזינה לנו, בעוד אנו לא יכולים להאזין לו. פתחי הבד בשמלתה של המדונה, כמו הרווח בין אצבעותיה, רק מדגישים זאת. הרי זהו ציור על עובר, וכל הנראה לעין מכוון אל הנעלם הגדול המתרקם שם, מקופל, הרחק מעבר לקצה גבול יכולתנו לראות.
כשעמדתי מול הפרסקו הזה עם בני, שהיה אז בן שבע, הוא אמר לי: "לא ראיתי אף פעם אוהל שהצד הפנימי שלו עשוי מאבנים". נדהמתי מהמשפט הזה. האבנים הללו קרובות ל"צלו של ההר" בשיר של אמיר. השיר מתחיל מתמונת הריון. אתה בתוכי, מקופל. ומצב זה של קיום ביחד מערטל אותי ואותך ממהותנו. שמי לא שמי מכיוון ששמי כולל עתה את שמך. אבל מהו שמך? איני יודעת. לכן איני יודעת גם מהו שמי. וגם אתה אינך יודע.
אבל מיסתורין גדול זה מתהפך במפתיע בשורה האחרונה; אני, האמא, קבורה, מוכלת - לא "מכילה". אני "צלו של ההר הזה הקובר אותי תחתיך". אני, האמא, מצויה, מכוח היותה אשה הרה, בתוך הר. הר ההריון. איך להבין את זה? דמו לעצמכם אשה בהריון שוכבת על גבה, הבטן הענקית מזדקרת. זה הנוף. בטן ההריון נתפסת כמו הר, והוא מטיל צל, והצל הזה הוא האמא. עכשיו הביטו שוב באוהל של פיירו, ב"אבנים" שבני ראה ואני לא. האם המלאכים פותחים את האוהל או סוגרים אותו על האשה? עלינו לסגור את העיניים מול זה, ולהקשיב בדממה. להיות, לרגע, בפנים.
