 |
|
 |
| כרזת תעמולה סובייטית, מהאוסף "הכוח לעם, כרזות תעמולה סובייטיות מוקדמות", מוזיאון ישראל, ירושלים (אוצר: אלכס וורד) |
|
|
|
|
| אינני יודע כמה ספרים מערה לקרבו "הקורא הממוצע" בשנה, וכמה מהם שייכים לקטיגוריה "ספרות יפה". יקרא הקורא ספר אחד של "ספרות יפה" או יקרא 150 - עם כל קריאת ספר כמו יטה אוזנו לשיחו של מישהו. ויש להודות: רבות מן השיחות האלה, הגם שמעניינות הן למדי וודאי יש בהן כדי להעביר את השעה בנועם, אינן מותירות בזיכרון איזה רושם עמוק. מעט מעט הן משתכחות ממך, וכל שנותר הוא שבב-זכר עמום: כן, אדון סופר זה הנעים לי ביותר, ולא, אותו ברנשון מושך-בעט הילך עלי שיממון כדבעי וכתום עשרה עמודים נטלתי ממנו ברכת פרידה מפוהקת.
את שיחו ורבעו הספרותי של אנדריי פלטונוב חזקה עליך שתזכור. ולא מפני הנעימות; נהפוך הוא: גם אם לא תזכור עוד על מה בדיוק סיפר לך - כלומר פרטי עלילותיהם של סיפוריו יסתכסכו ויתמוססו בך - זכור תזכור שנפגש לך אמן גדול, שאמר באוזניך משהו רציני, חמור וכבד-משקל עד מאוד. ועל כן, מסתמא, ענה לי אחד מחברי, בר-הכי גדול בספרות הרוסית: "פלטונוב? איני יכול לומר שאני אוהב אותו, אבל אני מכבד אותו בכל לבי".
אחדים מן הסופרים הרוסים הידועים בני-זמנו של פלטונוב כבר מודעים ותיקים לקוראינו (מי פחות ומי יותר). בין אם יהיו אלה עמיתיו ל"משולש" - איסאק באבל ומיכאיל בולגאקוב, בין אם יהיו אלה בני זמנו הקרובים לו במשהו (יבגני זמיאטין או מיכאיל זושצ'נקו) והרחוקים ממנו קצת יותר (דוגמת יורי אולישה). מן המשולש באבל-בולגאקוב-פלטונוב, נדמה שהאחרון השתהה להיתרגם לעברית לא בכדי. הייתי מסתכן ואומר שאם בולגאקוב - כל כמה שיהיה אהוב וקרוב ללב - יש בו משהו ששייך ללא כל ספק לצעירים, הרי פלטונוב הוא סופר "למבוגרים בלבד".
מהו העושה את פלטונוב ל"סופר למיטיבי-קרוא", כעדותה המדויקת של נילי מירסקי באחרית הדבר שלה? למי שרגיש קודם לכל לדבר זה, הרי זו לשונו המיוחדת. ל"מיטיב-קרוא" הרגיל - הרי זה עולמו המשונה, עולם אוסמוטי, אוטופי-דיסטופי, כפי שיסבירו בדי-עמל מושגי מבקריו ומנתחיו. ובמלים פשוטות יותר, מי שנתקל בשמו של פלטונוב בעקיפין עשוי היה לפגוש בו בהקשרים אחדים, אחד מהם פחות צפוי מאחרים - זה של המדע-הבדיוני. אחד משורשי העניין, שקצרה היריעה מלהסבירו כאן לכל פרטיו, הוא בזה שעוד בראשית דרכו בא פלטונוב תחת השפעת רעיונותיו האוטופיים המוזרים במקצת של ניקולאי פיודורוב (1828-1903), פילוסוף מחתרתי כמעט, שהגדול ברעיונותיו היה הסירוב להכיר ב"ממשות המוות", סירוב שיש להגשימו על ידי שאיפה "להקים לחיים את האבות המתים" ולאחד את האנושות כולה סביב "מטרה משותפת".
רעיונות אלה שבו את לבם של מעטים, אבל אחד מהם היה מהנדס צעיר שקיבל ברצינות את הצעתו של פיודורוב לתכנן ספינת חלל שתישא את האנושות (הקיימת והמוחזרת-לחיים) למעמקי הקוסמוס. שמו היה קונסטנטין ציולקובסקי, אבי מדע הרקטה הרוסי. נאמן אחר לפיודורוב היה פלטונוב הצעיר. משלל רעיונותיו המסוכסכים-משהו של הלה אימץ לו בעוצמה רבה (כדברי מבקרו מיכאיל הלר) רעיון מרכזי אחד: המוות הוא הרע העליון. המאבק הטכנולוגי שבו נימר את סיפוריו הראשונים.
סיפורים אלה אינם בקובץ שלפנינו, ומסתמא בדין: לו היה פלטונוב מתפתח כסופר רק עד נקודה זו, לא היה זוכה ב"דרכון לממלכת הנצח". מסופר קרוב למדע-בדיוני מסוג כלשהו, נעשה פלטונוב לאוטופיסט אנטי-אוטופי מן הגדולים שישנם. פרשת-המים האמנותית התגבשה בקובץ שסיפור הכותרת שלו, "הסכרים של יפיפאן", נתון כאן בתרגום מצוין.
רקעו של הסיפור היסטורי: מיזמו הכביר של "בנאי הפלאות" פטר הגדול לחבר ברשת תעלות וסכרים בין נהרות הוולגה והדון. גיבורו של הסיפור, מהנדס הסכרים האנגלי ברטראן (ברטראנד) פרי, היה דמות ממשית. שמו (שאל-נכון לא הצטלצל כמעניין דיו באוזני פלטונוב) היה, בפשטות, ג'ון. השתמר מכתב שיגורו לרוסיה: "בשלושה במאי (1698), באמשטרדם, הושלשו לפי צו ביד אמן-הסכרים ג'ון פרי, הנוסע למוסקבה דרך נארוה, 20 יפימקים (יואכימסטאלרים, מטבעות כסף), להוצאות הדרך". במתינות סיפורית חסרת-רחמים, המזכירה את שליטתו הרמה של קלייסט בחומרו הספרותי, מוליך פלטונוב את בנאי הסכרים ביש-המזל לאורך הקו הישר, הבלתי-נמנע, שסופו הגרדום.
בראשית, עוד לפני שמתחילה מכונת הגורל לפעול את פעולתה, מביע פטר הגדול באוזני פרי את חזונו (המפורסם) בדבר "זיווג רוסיה ואירופה". בתמונת הסיום של סיפור מופלא זה (מירסקי מציינת את ייחודה), אחד הקטעים המזעזעים ביותר ועם זה המעודנים ביותר בספרות הרוסית (מבחינת הטקט הספרותי) מתחוור (למי שיבין זאת בקריאה ראשונה) מה אחרית שמורה במציאות לחזון כלולות זה: אונס אכזרי (המלה אינה נזכרת בשום מקום!), אונס-הרג שעושה התליין הרוסי המטורף במהנדס האנגלי האומלל, שעל יגון חייו נוספת גם תוגת קבלת-הדין השתוקה.
מלבד סיפור זה ניתנים בקובץ מעולה זה שלפנינו, בשני שערים, עוד ארבעה סיפורים מן העידית שבכתבי פלטונוב, ושתיים מהנובלות שלו. בשום-שכל סידרה המתרגמת את היצירות דווקא לא לפי סדר היכתבן הכרונולוגי. אי-כך נוצרת בכרך תנועה כמו-סימפונית: הסיפור הראשון, "סמיון" (תרגום חדש ומשופר) יש בו גרעין מלודיה תמטית המתפתחת בקרשצ'נדו כביר בפרק האחרון - גולת הכותרת, הנובלה המסחררת "חופרים יסודות" (החלטת תרגום אמיצה בכותרת לטובת העברית החיה והמדוברת: ברוסית כתוב שם-עצם, "קוטלובן", שפירושו משהו כעין "חפיר ליסודות").
הנובלה "חופרים יסודות" היא יצור ספרותי מורכב, רוחש מתחים וניגודים פנימיים, חדור "שימוש בערבוביה" של מרכיבים ריאליסטיים ופנטסטיים, קומיים ומקבריים. ספק סאטירה פנטסטית, ספק טרגדיה אוטופית, ובסופו של דבר הן זה הן זה ויותר מאלה. יקצר הטור מלתאר ברייה נפלית זאת תיאור שלם.
בקו קצר וקטוע יירמז איפוא כדברים האלה: הסאטירה של פלטונוב, אם זהו השם היאה לה, נשענת על שני מהלכי יסוד (לפחות): החלה כוללת של חוק "מאבק החומר והרוח" על הבריאה כולה (והחומר הוא המנצח); ושימוש "מילולי" בניביה ובצירופיה המעוצים של לשון התעמולה הסובייטית. הנה דוגמותיים קצרצרות.
אין לך קורא רוסי משכיל שאינו יודע את שורותיו של פושקין בפואמה "הצוענים" (בתרגום פרישמן): "ציפור דרור עבודה אין לה/ אין לה עמל וממרורות/ לא בדאגה תבנה קן לה,/ להיות משכן לה לדורות". אבל בעולמו של פלטונוב אין ציפורים מאושרות כאלה: "גבוה בשמים (...) שרו ציפורים בקול ענות חלושה - לא מתרוננות, אלא תרות אחר מזון במרחב; סנוניות הנמיכו טוס (...), הן כמעט דוממו כנפיים מרוב עייפות, ומתחת לפלומה ולנוצות ביצבצה זיעה של עוני - מעלות השחר התעופפו ככה, מענות את נפשן בלי הרף למען ישבעו הגוזלים והרעיות".
ואילו מן "השימוש המילולי" צמח ועלה זאצ'ב, אחד מגיבורי-המשנה של הנובלה, נכה נאלח ואלים. הביטוי הבולשביקי הכבול "אורוד קפיטאליזמה" ("נכה הקפיטליזם", נתגלם בגיבור חי, קיטע המתגלגל בעגלה ואף אומר במו פיו, "זה בגלל שהקפיטל קיצץ אותי לחצי" (עמ' 276).
הנובלה נפתחת בתו מובהק נוסח "התופת" לדנטה: "ביום השנה השלושים לחייו הפרטיים פוטר וושצ'וב מן המפעל"; וזהו, כמובן "ביום אחד, אמצע שביל ימינו" (בנוסח ז'בוטינסקי; כלומר, אי-בזה בין 30 ל-40). וגם הלאה משתמר משהו מתו זה בסדרת תמונות התופת הממשית-פנטסטית של חפירת היסודות לבניין הענקים שנועד להכיל את כל הפרולטריון כולו, חפירה שאין זאת אלא שהיא קבר-אחים ענקי.
אסור להניח את העט בלא שתיאמרנה מלים אחדות על התרגום העברי. גלוי וידוע שמתרגמי שירה אינם יכולים להשיג בדעתם את נס תרגום הפרוזה, ומתרגמי הפרוזה משתאים תדיר על נס תרגום השירה. הפרוזה של פלטונוב (שהחל את דרכו כמשורר בקובץ בשם "מעמקים תכולים") היא הן פרוזה הן שירה, ושתיהן מוזרות. עצם הילבשותה של שפה כלשהי שאינה רוסית נדמית חורגת מגדר האפשר. לא לחינם מצטטת נילי מירסקי את עדותו הנחרצת של משורר רוסי גדול (יוסיף ברודסקי) בדבר אי-אפשרות זאת.
אשר על כן, אין אלא להצדיע לתרגום זה בהוקרה ובהערכה עמוקה. עם זאת, יש בידי להעלות בדעתי פלטונובאים שיוכלו לבוא בטענות כלפי התרגום. לאמור: לשון הכלאיים המיוחדת של פלטונוב, אותה מזיגת רמות ואזורי לשון שאינה חוזרת, אינה משוקפת בתרגום העברי על כל גווניה ובני-גווניה ובכל מקום בדיוק גמור. ולא יהיה בכך משום חידוש: נאמניו וחוקריו של כל סופר יטענו כך תמיד כלפי כל תרגום.
אפס, אם יקודמו פני טענות-בכוח שכאלה ברצינות, כי אז יאמר: לו היו כל לשונות וסגנונות הסופרים העבריים מזומנים לנו לעשות בהם שימוש ישיר ופעיל, כי אז אפשר היה לצפות, למשל במקרה הסיפור "הסכרים של יפיפאן", סיפור מסוגנן במתכוון במרכיב רוסית טרום-פושקינית, שחלק עצום בה לסלאבית הכנסייתית הישנה, כי יהיה בתרגום יותר ממשהו מסגנונו של איזה סופר מסופרי ההשכלה.
אך אהה: נדמה שמקורות עבריים אלה אינם יכולים לשמש עוד, לפי שעה, אלא לרקיחת מה שקורין בלעז "פסטיש", חיקוי-סגנון חדור-לצון. צריך, אם כן, יטענו הטוענים, להמציא עברית חדשה ומיוחדת לצורכו של טקסט זה ממש. הדוגמה המובאת בדרך-כלל לאיור טענה כזו היא שפת התרגום שהמציא בשעתו אליעזר כרמי להרקת כתבי דיימון ראניון לעברית. הדוגמה נכבדה אמנם, אבל יחידאית: בממשות מסתבר שאין עניין זה פועל אלא במקרים מובהקים ופשוטים ביחס - ולא זה מקרהו של פלטונוב, ששפת הכלאיים שלו מורכבת להפליא ודקה מן הדק.
אם אינני טועה, היתה "החלטת המתרגם" היסודית של מירסקי כזאת: לעשות את מרב האפשרי במסיכת סגנונות עבריים, ובלבד שלא לנכר לקורא העברית בן-ימינו יצירה שגם כמות שהיא יש בה קושי ומוזרות די והותר. מן העבר האחר, בסיפורים שבהם רוחשת מזיגת הלשון האוקטוברית, לשון דיבור ורוסית הספרותית, התאימה מירסקי את המבע לעברית עדכנית - אבל בלי חנופה לאותה דיבוריות המהוללת אצלנו בכל כיכר וקרן-זווית. מצדי אני, יישר כוח לה.
למקרא הסיפורים והנובלות האלה, שכמעט כל גיבוריהם אנשים כסוסי צער-עולם, שרויים בעולם של צער, מתעסים היטב שרירי המוח, הלב והמצפון. כמה וכמה מקוראיו המושכלים של פלטונוב הותירו בתגובותיהם שבכתובים עדות על כך שהקריאה בכתביו היא עניין קשה, כאוב, הכרוך גם בהתחייבות מוסרית מצד הקורא.
אותו יוסיף ברודסקי, למשל, ראה בפלטונוב סופר האונס את קוראו למרק את "חטא הרישול הלשוני" ואת עוון הבנתם של מלים ומשפטים מאליהם. המאמר האנגלי ,"this book has left me a changed man" ("ספר זה הותירני ואני איש ששונה בו שינוי"), הוא משפט שדוף. אבל הוא שדוף רק מפני שטרחו לשדוף אותו, ואין פירוש הדבר שאין נס כזה מתארע לעתים במציאות. אוצו, אם כן, לקרוא בפלטונוב שלובש עתה עברית: ספר זה יותירכם "אנשים משונים".
ד"ר עמינדב דיקמן הוא ראש המחלקה לתרגום באוניברסיטה העברית בירושלים
אנדריי פלטונוב
אנדריי פלטונוביץ' קלימנטוב נולד בשנת 1899 למשפחה ממעמד הפועלים. בצעירותו היה פועל ולאחר השלמת לימודיו היה מהנדס מומחה להקמת רשתות מים וחשמל. סיפוריו ושיריו הראשונים התפרסמו בשנות העשרים לחייו וב-1927 יצא לאור ספרו הראשון, "הסכרים של יפיפאן". בתוך שנים ספורות זכו יצירותיו לביקורת קשה והוא הוכרז "אויב מעמדי" ברוסיה הסובייטית ויצירותיו נאסרו לפרסום. פלטונוב מת משחפת ב-1951 ורוב יצירותיו החלו להתפרסם לאחר מותו, בשנות ה-60
|
|
