"הרבה שנים חשבתי שהחיים האמיתיים הם השירה. עד שהתפכחתי", אומר טוביה ריבנר. מחר יתקיים לכבודו אירוע הוקרה בצוותא בתל אביב, ובו מופע משיריו שהולחנו באחרונה
טוביה ריבנר: "היהודים מקיימים את תורת קלווין - העשירים הם אהובי האלוהים והעוני הוא חטא"
תצלום: ניצן שורר
"שירה איננה חביבת הקהל/ מחוץ לבתי קברות - מי צריך אותה בכלל/ הקהל אוהב את הפרוזה/ אומרת הדודה רוזה", כותב המשורר טוביה ריבנר בשירו "אוי האסתטיקה". ריבנר, משורר ותיק ובעל זכויות, אינו מוכר מאוד לקהל הקוראים הישראלי. אולי משום שהוא מתגורר שנים בפריפריה - בקיבוץ מרחביה שבעמק יזרעאל, הרחק מערבי הספרות של העיר הגדולה - ואולי משום שתמיד כתב אחרת מהזרם המרכזי של השירה הישראלית.
האומנם שירה איננה חביבת הקהל? "זה נכתב באירוניה", אומר ריבנר. "היום לבני אדם אין יותר זמן לקרוא שיר. יש להם זמן לקרוא רומן או עיתונים, אבל משום מה לקרוא רומן דורש פחות זמן מלקרוא שיר. אין יותר זמן כי אנחנו רדופים בתוך עולם שכל הזמן ממציא דברים חדשים".
ריבנר - משורר, עורך, מתרגם, צלם מוכשר - נולד ב-1924 בברטיסלווה שבסלובקיה. בצעירותו השלים תשע שנות לימוד בלבד, מאחר שנאסר על יהודים לבקר בבתי הספר, והחל לעבוד כחשמלאי. ב-1941 עלה לארץ ישראל, ללא משפחתו, בעליית הנוער. הוריו, אחותו וסביו נשלחו לפולין ומתו בשואה. ריבנר התחנך בכמה קיבוצים והשתתף לזמן קצר במלחמת העצמאות. מסוף המלחמה ועד היום הוא חבר קיבוץ מרחביה. במשך שנים שימש מורה בבתי ספר ואחר כך מרצה לספרות באוניברסיטת חיפה.
מחר יתקיים לכבודו אירוע הוקרה באולם צוותא בתל אביב. באירוע יועלה מופע על פי הדיסק שיצא לאחרונה, "שוב השמש ירוקה", ובו שירים של ריבנר שהלחין מוני אמריליו, בביצועם של מיטל טרבלסי, נתן סלור, אביטל פסטרנק ויגאל שדה. כמו כן תוקרן מצגת מתוך אלבום התצלומים האחרון שלו, "גם זאת ראו עיני" (הוצאת קשב לשירה). עוד ישתתפו באירוע זוגתו הפסנתרנית גלילה ריבנר, חיים גורי, מיכל בת-אדם, רוני סומק, רפי וייכרט, אורי הולנדר, גדעון טיקוצקי, יוסי שריד, אסא כשר, מוני אמריליו, גדעון שמר וחנה מרון.
רק הנוכלים צנועים
ריבנר התמודד לא פעם עם המוות; מלבד משפחתו שמתה בשואה, אשתו הראשונה, עדה, נהרגה בתאונת דרכים. בתם המשותפת, מרים, מתגוררת היום עם משפחתה באיסלנד. הוא התחתן בשנית עם גלילה, ולהם נולדו שני בנים - עידן, נזיר בודהיסטי שחי בקטמנדו, ומורן, שנעלם בטיול באקוואדור ב-1983. "לחפש את המלים זה לחפש את החיים", אמר פעם ריבנר בראיון. מבחינתו, כל מעשה אמנות הוא מעשה אופטימי.
ריבנר החל לכתוב שירים - תחילה בגרמנית, מתוך רצון להמשיך את הדיאלוג עם הוריו. ב-1953 עבר לכתוב בעברית. ספר שיריו הראשון, "האש באבן", פורסם ב-1957. מאז פירסם שורה של ספרי שירה וצילום, וכן ספר אוטוביוגרפי, "חיים ארוכים קצרים". גם כיום הוא עדיין כותב, מאזין למוסיקה קלאסית, מצלם. לא פעם הושוותה שירתו לשירתם של המשוררים הפולנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, ויסלבה שימבורסקה ותדיאוש רוז'ביץ.
היום זוכה ריבנר יותר ויותר להכרה מצד קוראי השירה בארץ, אבל במשך שנים פעל מחוץ למרכז הזירה. "יש בוודאי הרבה סיבות לכך", הוא אומר, "ואני מסתדר עם זה. אני לא צנוע - גתה אמר שרק הנוכלים צנועים - אבל אני גם לא אוהב להשוויץ. לא רואים אותי כי אני חי בפרובינציה. כתבתי 12 שנה גרמנית למגירה. חוץ מזה, כתבתי בצורה אחרת ממה שהיה נהוג פה, אני בא ממסורת של שירה גרמנית והרבה שנים כתבתי מאוד מתומצת. אני יודע את האיכות שלי אבל גם את הגבולות שלי. יש היום כמה משוררים צעירים, כמו שי דותן או ליאור שטרנברג, שהרגישו מה שיש בשירים שלי".
את דרכו האמנותית החל ריבנר כצלם. אחר כך התקרב לחבורת משוררים יוצאי גרמניה, ובהם אריה לודוויג שטראוס וורנר קראפט. הוא היה ידידם של המשוררים דן פגיס ועוזר רבין. הוא גם היה תלמידה וחברה הקרוב של לאה גולדברג. אחרי מותה ערך את כל כתביה ושנים אחדות ערך את עיזבונה.
ריבנר קרוב מאוד לתרבות הגרמנית. הוא חבר באקדמיה לשפה וספרות גרמנית ובמוסדות ספרותיים נוספים בגרמניה. הוא תירגם לגרמנית מיצירותיו של ש"י עגנון, ושיריו המתורגמים לגרמנית זוכים להצלחה ולפרסים ספרותיים במדינות דוברות גרמנית. בישראל זכה ריבנר בפרס ראש הממשלה, פרס ירושלים, פרס אקו"ם ופרס אנה פרנק, ובגרמניה זכה בפרס פאול צלאן על תרגומו לרומן "שירה" של עגנון.
שלונסקי שלח ללאה גולדברג
בספרו האוטוביוגרפי "חיים ארוכים קצרים" הוא כותב: "הרי כל החיים אינם אלא זיכרון. גם מה שאנו מכנים הווה אינו אלא זיכרון, כי כל מה שחווים - ברגע שמודעים לו, כבר הוא בגדר זיכרון. המציאות היא מה שאיננו יודעים".
"אני חי הרבה בזיכרונות", הוא אומר. "דווקא הייתי רוצה לחיות פחות בזיכרונות. יש לי שיר שאומר שהשיכחה היא גן עדן. האדם עשוי כך שהוא זוכר בעיקר את הדברים הקשים, את הטובים הוא מקבל כמובנים מאליהם. למה הרע גדול מהטוב, חזק ממנו פי כמה? על זה יש לי תשובה - הטוב מסתפק בעצמו, הוא נח, חי במלאות עם עצמו. הרע הוא ואקום, הוא צריך להתמלא כל פעם מחדש".
את לאה גולדברג הכיר ריבנר דרך המשורר אברהם שלונסקי. השניים התיידדו ושמרו על קשר במשך שנים. "שלונסקי ישב פה בחדרון בבית אבן ותירגם תרגום שני של 'יבגני אונייגין'", הוא נזכר. "המדריך שלנו רצה להשוויץ ולהיפגש עם שלונסקי, אז הוא הביא אותי בתור משורר כותב גרמנית. שלונסקי קרא את שירי, אמר שהם 'סוריאליזם נחווה', אבל הוא לא כל כך מבין גרמנית ושלח אותי לחברתו לאה גולדברג.
"נפגשנו ברחוב ארנון בתל אביב. לודוויג שטראוס היה חבר משותף שלנו, אחר כך הכרתי את דן פגיס שהגיע למרחביה, אני הוותיק קיבלתי אותו והצגתי גם אותו לפניה. התפתחה ידידות עם המשפחה. היא היתה קרובה אלי ברוחה, כי גם בשירה שלה היתה לה, חוץ מהדרך הרוסית, גם דרך גרמנית ומערב-אירופית. היה עולם רוחני משותף בינינו, יותר מאשר עם שלונסקי ואלתרמן".
אין לי כישרון לאידיאולוגיה
בספרו האוטוביוגרפי תיאר ריבנר את היחס המזלזל שספגו העולים פליטי אירופה בקיבוצים. הוא מעולם לא החזיק באידיאולוגיה ציונית, וגם לא בשום אידיאולוגיה. "אין לי כישרון לאידיאולוגיה", הוא אומר, "החיים הם שינוי תמידי". תמיד התנגד ללאומנות ומחה נגד הכיבוש הישראלי בשטחים. בספר הוא מגדיר את ישראל כ"ארץ זבת דם".
"אני רואה בעיניים קשות את מה שקורה כאן", הוא אומר. "היהודים מקיימים את תורת קלווין - העשירים הם אהובי האלוהים והעוני הוא חטא. זו מדינה בלי חמלה. עם זאת יש פה אנשים נפלאים, אבל הם לא מקבלים את רשות הדיבור.
"הגעתי לארץ ב-1941 באמצע המלחמה והארץ הצילה את חיי, את זה אני לא יכול לשכוח, עם כל הביקורת שיש לי. אני חי במרחביה, זה מקום יפה מבחינת הנוף, לא היו לי דאגות פרנסה. למרבה המזל היום זה כבר לא קיבוץ - זו קהילה. עם מוסדות אף פעם לא הסתדרתי, תמיד הייתי קצת כבשה שחורה. אהבתי להיות רועה צאן. את רוב שנותי עשיתי באוניברסיטה, נסעתי הרבה לחו"ל, יש לי חברים וקשרים בחו"ל - זה גיוון את חיי. הרבה שנים חשבתי שהחיים האמיתיים הם השירה. עד שהתפכחתי. כי מה זו השירה? רק זיכרון. אבל כל זמן שיש לי תנועה פנימית, גשר שמחבר בין המלים, אני אוהב את זה".
