מה גורם לאדם בן 58 לעזוב את מולדתו ואת שגרת יומו ולנסוע דווקא לאפריקה? כמה חודשים אחרי "אש ידידותית" של א"ב יהושע, יוצא גם גיבור הרומן החדש של ערן בר-גיל למסע של חשבון נפש ביבשת השחורה; לדעת יקיר בן-משה, אף שקשה להכתיר את המסע הזה בהצלחה, אחרי מסעו הספרותי של מחברו דווקא כדאי להמשיך לעקוב
ערן בר-גיל "גשר" הוא ספרו הרביעי של הסופר, המשורר והמוסיקאי, ערן בר-גיל (יליד 1969); קדמו לו, בין היתר, "בבושקה: סיפורים וביניהם שירים" (הקיבוץ המאוחד, 1998); "מים רבים" (בבל, 2001); "פרסה וכינור" (חרגול, 2005)
תצלום ארכיון: דודו בכר
גשר ערן בר-גיל. הוצאת כתר, 274 עמ', 88 שקלים
כמה חודשים אחרי "אש ידידותית" מאת א"ב יהושע שוב חוזרת הספרות הישראלית לאפריקה; ברומן החדש של ערן בר-גיל, "גשר", יוצא הגיבור לאנגולה שבאפריקה כדי לבנות גשר. מה יש באפריקה שכה מושך את הכותב הישראלי? למזלנו, לא מדובר בזהב, לא ביהלומים וגם לא בסחר בנשק - אלא בעשיית חשבון נפש.
חיים פלח, גיבור ספרו של בר-גיל, יוצא אמנם לאנגולה בשליחות מטעם משרדו כמהנדס המפקח על בניית גשר בפרויקט בינלאומי - אך מהר מאוד הוא מתחיל לבנות שם את הגשר הפנימי שבין קרעי חייו. ומה גורם לאדם בן 58 לעזוב את מולדתו, את שגרת יומו ולנסוע דווקא לאפריקה? הבדידות.
פלח, שנפרד מאשתו נורית כמה שנים קודם לכן, מקבל תחילה את ההצעה שמפנים אליו בעלי המשרד, לנסוע לשליחות באנגולה, בבהלה גדולה, אך מהר מאוד חש בדמו את התסיסה הגדולה של אפריקה: "עצם ההגייה של המלה, אפילו בלי להשמיע את צלילה, גרמה לי לצמרמורת. ישבתי כאן על הספה הזאת, בחושך (...) שקוע ביגון שאינו נחלש. חשבתי אפריקה, ולנגד עיניי עלו מרחבים שוממים של חורש דליל. וידעתי - בדידות לא מפחידה את הבודד".
במלים אחרות, מה שמעורר בפלח את הדחף לנסוע אינו תמונת הג'ונגלים הפראיים, שמציתה את הדמיון של כולנו על אפריקה, אלא דווקא השממה והחורש הדליל של היבשת. וכתמונת חלומו כך פלח עצמו: טיפוס שטחי וטרחני, בעל מחשבות פשוטות, בנליות ודלות. משפטים כגון "לאן הובילה אותי ההתנהגות שלי, הדרך שלי לאנשים", "אנשים צריכים תעסוקה. השעמום הוא אסון" ו"החיים נעים תמיד קדימה, לו רק יכולתי לחזור לאחור", מציגים את פלח בראשית הרומן כדמות ממוסגרת, כלואה בתוך עצמה. אפילו החדשות מישראל המגיעות לאפריקה, על האנדרלמוסיה החברתית של ימי ההתנתקות מעזה, שכה מלהיבות את המתורגמן שעמו, לא מעניינות אותו ממש.
אלא שהדלות הזאת המאפיינת את הגיבור נהפכת במהלך הרומן דווקא לכוחו של הספר; לאחר שבמשך רוב הקריאה ראיתי בו קריקטורה משעממת של אדם, הרי שעם בוא המשבר הגדול והטלטלה הנפשית שעובר פלח בחלקו האחרון של הרומן, התחלתי לגלות כלפיו אמפתיה. ההתפכחות הנפשית של פלח לא נעשית במהירות אלא בהרבה עדינות, אטיות ובזהירות מרבית מצד המחבר. בר-גיל נצמד לתודעה המשתנה של פלח - ומי שהתחיל את הרומן כדמות מסוגרת וטרחנית, בעלת מחשבות פשוטות ומשעממות למדי על החיים, מתגלה לבסוף כאדם בעל שאלות של ממש, המתבונן בעצמו בסוף הרומן ופולט כמעט בדרך אגב "אני לא יודע מה אני".
"גשר" בנוי אם כן בחוכמה רבה; ארבע דמויות יש ברומן, ולכולן ייצוג שונה בשפה ובעולם. מלבד פלח, הנושא את המונולוג המרכזי, אנו מתוודעים גם לבנו עידו, למשרת האפריקאי קנדידו, ולארמנדה, חברתו האפריקאית של המתורגמן הישראלי. הבחירה להעמיד את הרומן כקוורטט לארבעה קולות, הנמתחים ונפרדים בפרקי זמן שונים, מעניקה פרספקטיבה לכל דמות ולכל סיטואציה.
כך, לדוגמה, אנו עדים למחלתו של המתורגמן מבעד לעיניו של פלח כמו גם מבעד לעיניה של חברתו, ואת הבשורה הטלפונית המרה שמקבל פלח מישראל אנו חווים מפיו של פלח עצמו, ובמקום אחר דרך כתיבתו של המשרת. שובה לב במיוחד הדרך שבה מתארת ארמנדה את השפה העברית, "שנשמעת כמו אגוזים מתפצחים".
יחד עם זאת, ולמרות הפוטנציאל האמנותי הגדול הטמון ביכולת להעמיד ארבעה קולות לסיטואציה אחת, לא הצליח בר-גיל במלאכתו עד תומה; שתי הדמויות האפריקאיות, קנדידו וארמנדה, נותרות סתומות ובלתי-שלמות לקורא - וחבל. במקום כלשהו אפילו "חשדתי" בקנדידו שהוא קרא יותר מדי סיפורים על אפריקה ועל האופן שבו אפריקאים צריכים להתנהג ולדבר (אם שתסכים לכל דבר עבור הכסף של הלבנים, אב שיכור המשכנע את בנו שהוא עדיין צעיר ועוד יהיו לו ילדים מנשים נוספות), וזאת על אף שעל גב עטיפת הספר נכתב כי המחבר מחלק את זמנו בשנים האחרונות בין ישראל לאנגולה.
כך או כך, הדמויות הישראליות - פלח ובנו עידו - מתוארות באופן חד וממוקד הרבה יותר. ומכיוון שעידו הוא גם משורר חובב, ברגעים שבהם הוא רואה את המציאות כדימוי אחד ארוך, נושאים המונולוגים שלו קסם מפעים של ממש. השמים נראים בעיניו כמו צילום רנטגן סביב הילת הירח הבוהק, ואת תהליך ההירדמות של אשתו הוא מתאר במשפטים הנפלאים "אנחנו שוכבים כך, עד שאני מרגיש איך השינה חוטפת אותה. אני אוהב את הרגע הזה, שמרמז על עצמו בשתי נשימות עמוקות ויבבה שנגדעת באבה, ואחריה היא ישנה".
"גשר" הוא ספרו השביעי של ערן בר-גיל; ספרו הקודם, "פרסה וכינור" (חרגול, 2005), כבש אותי בקריאה ראשונה. הרומן נפרש לשני מישורי זמן שונים באמצעות שני מונולוגים של תאומים זהים, שזמן קצר לאחר לידתם הופרדו מהוריהם, עד שפגישה מקרית איחדה אותם בשנות העשרה לחייהם. ככל שהעמיקו הנראטיבים השונים של הגיבורים, הם הלכו והתלכדו עד לרגע שבו חוברו יחדיו, בניסיונם של האחים לחפש את אביהם הביולוגי שנעלם מביתו.
אולי בשל המבנה הזה, הפשוט יותר - שני מונולוגים לעומת מבנה הקוורטט של "גשר" - ואולי מעצם העובדה שהרומן הקודם לא ניסה לדובב דמויות שאינן חלק מהווייתנו (כדוגמת האפריקאים ב"גשר"), היה בעיני "פרסה וכינור" משכנע ומרתק יותר לקריאה. ולמרות זאת, קשה להתעלם מתנופת הכתיבה המרשימה של בר-גיל, שמסתמן בשנים האחרונות כאחד הקולות הבולטים בספרות הישראלית החדשה, סופר שמעורר חשק של ממש להמשיך ולעקוב אחר ספריו הבאים.
יקיר בן-משה הוא משורר ועורך תוכניות ספרות בבית ביאליק בתל אביב
