חנה גולדברג "דיבה" הוא הרומן השלישי של הסופרת, הפזמונאית ומחברת ספרי הילדים, חנה גולדברג (ילידת 1954); קדמו לו "אף מלה על אהבה" (2000) ו"כשהחיים יתחילו" (2002), שניהם בהוצאת כתר
דיבה חנה גולדברג. הוצאת כתר, 264 עמ', 85 שקלים
נשים המוכרעות על ידי הפער בין תפקידן המסורתי כרעיות, בנות או אמהות לבין תשוקת העצמאות שמפעמת בהן, הן גיבורות צפויות מראש של סוגת "סיפורי החניכה הנשית". בתוך הז'אנר הזה מקופל עוד תת-ז'אנר, המתאר את קריסתן של נשים מבולבלות, ייצריות, חנוקות, רגשניות ומעורערות, אל מחוץ לגבולות הנורמה החברתית. כלליו כבר התקבעו ומוסכמותיו התייצבו: אלה סיפורים שנמסרים בכתיבה עודפת, אינטנסיבית, יוקדת וחושנית, רדופת חלומות ודמיונות, המתארת את מסעה של האשה החנוקה אל השיגעון - ומציירת אותו כשחרור רומנטי מעכבות.
"דיבה", הרומן החדש של חנה גולדברג, מציית לכללים הללו. הוא מגולל בגוף ראשון את סיפורה של מורה לספרות בגיל העמידה, שלכודה בנישואים שטעמם סר ובאמהות לבן מנוכר. הגיבורה, שאינה מוזכרת בשמה, מאבדת לאטה תחושה או תקווה; כל נחמתה היא בזלילות ליליות. תלמיד בכיתה שהיא מלמדת מעיר אותה לחיים, והפוטנציאל הארוטי שמוגשם בדמותו, ומאפשר לה לחוות מחדש את התשוקה המינית והאמהית, מחזיר אותה לחיים, מציף את דמיונה ואת גופה בתחושות שנשתכחו ממנה.
הפנטזיות הללו, וההשפלה שהן
מתוך עטיפת הספר
מביאות עליה, חושפות לפניה את ריקנות חייה ומגשימות בעבורה הבנה חדשה שעומדת לשנות את חייה: עליה להתנער מעול תפקידיה המסורתיים, לשבש את החיים הקהים והאוטומטיים בבית הבורגני המגונן, ולצאת אל העולם חופשייה מאילוצים ומחובות.
גולדברג מבקשת לשרטט את דיוקנה של אשה נואשת, בזוזה ומושפלת; על מנת לגאול אותה היא הופכת אותה לחסרת בית - פתרון שנובע מהדמיון הבורגני הכוזב, המצייר את החיים ללא בית כמפלט חופשי ונטול דאגות. הגיבורה מתמודדת עם הקושי, העלבון והחרדה שמציפים אותה באמצעות התרסה נגד חייה הקודמים, וגולדברג מתארת את האופציה של קיום בשולי החברה - ולמעשה מחוצה לה - בצבעיה הרומנטיים של ההעצמה הנשית.
כך, כשהגיבורה הופכת לחסרת בית, היא מרגישה יפה יותר, משום שהיא משוחררת מהתביעה להוכיח שוב ושוב את הפוטנציאל הארוטי שלה; במעמדה החדש, שרועה חסרת כל בפתחו של קניון, היא מוצאת שלוות נפש ואפילו השראה. תהליך החניכה הזה מסומן על ידי אימוץ של נקודת מבט ילדותית על העולם החדש, ובתוך כך גם על ידי שפה תינוקית והתנהגות נאיבית: "שוטר עומד מעליי. אני מקופלת על המדרכה, ממש ליד הנעל שלו, אבל הוא לא רואה אותי. עוצמת עיניים. מממ... נעיםםם לי", היא כותבת.
*
יש דבר מה טורד מנוחה בדמותה של הגיבורה, המתוארת לפני נישואיה כרווקה אפורה ונואשת בת 30, שכמהה למשמעות שרק גבר יוכל להעניק לה; בסצינה שמטרימה את פגישתה הראשונה עם מי שעתיד להיות בעלה, היא קונה תמרים מירקן ומדווחת ש"רציתי להיות זעירה ולעבור לגור בכיס חולצתו".
הרצון להיות קטנה, כלומר להפוך לאשת איש, מתגלם בתיאור השבת הראשונה שהיא מבלה עם בעלה: הוא מכין לה כריך, מדבר אליה בלשון זכר ולאחר מכן אונס אותה. הוא שולל ממנה מיידית את סימני העצמאות, הנשיות והבחירה, והיא נעתרת לו בשמחה ובצייתנות בובתית. ואולם גם שנים לאחר מכן, כשהיא מבינה את תוצאות הבחירה שלה ועוזבת את ביתה ואת משפחתה, היא אינה מחליפה את הדפוס שהביא עליה את אובדנה: היא נותרת אשה-ילדה אינפנטילית, שרוצה רק להיות קטנה ושקופה; אשה שמספרת - לאחר שהיא עושה צעדים מרחיקי לכת על מנת להשיג את עצמאותה - ש"שום מחשבות לא עוברות לי בראש, ושום החלטות לא מתקבלות אצלי במוח", ושממשיכה להשתוקק לגבר שישא אותה על זרועותיו, בתוך אגרופו, ויקח אותה הביתה.
אבל מה הוביל את הגיבורה לנוירוזה האינפנטילית הזו, ומה מסביר את חוסר האפשרות להיחלץ מהדוגמות שמשפילות אותה? התשובה שמציעה עלילת הרומן חוזרת מבלי דעת לפתולוגיה ההיסטרית, שהיתה מקובלת לאורך המאה ה-19 ועד לתחילת המאה ה-20.
המונח הקליני "היסטריה", שלקוח מהשורש היווני hyster, שפירושו רחם, יצר קשר ביולוגי בין תשוקה מינית של נשים לבין מחלה. הרחם נושא משמעות שאף איבר גברי מקביל אינו נושא: הוא נתפס כמקור של האי-רציונליות הנשית. אפלטון הזכיר את הרחם לא כאיבר של הגוף אלא כאורגניזם חי בפני עצמו, ובמחשבה הקלאסית הרחם הוא חיה משונה, שחיה באופן עצמאי בגוף הנשי ונעה בתוכו ללא הרף. הרחם הנודד נתפס אז כאחראי לחלק גדול מהמחלות הנשיות - כמו גם לטבע הנשי, הרגשני וההפכפך.
ההיסטריה אובחנה אצל נשים רווקות או נשים נשואות בלתי מסופקות, שסבלו מדיכוי או מבידוד חברתי שהתבטא במצוקה רגשית ופיסית. כל אשה שתוארה כרגשנית, מרוכזת בעצמה, אדישה, נוטה למצבי רוח או כבעלת טמפרמנט מיני בלתי הולם, אובחנה כ"היסטרית". הטיפול הנפוץ במחלת היסטריה באירופה בשלהי המאה ה-19 כלל "טיפול במנוחה". האשה ההיסטרית הובאה לאתר החלמה, ושם היא נכפתה למיטה בחדר מבודד. כל פעילות נאסרה עליה: היא לא הורשתה לקרוא, לתפור או לשוחח. היא הוזנה בדיאטה מרובת שומנים, ופעמיים ביום האזינה להרצאה של רופא על חובותיה המוסריות של עקרת הבית. ההחלמה הזו הוכתרה בהצלחה בדמיון הקליני: לאחר "טיפול המנוחה" שארך שישה שבועות, ששו נשים לחזור אל חייהן הקודמים, משפילים ודכאניים ככל שהיו.
עשרות שנים לאחר שההיסטריה פסקה להיות אבחנה קלינית מקובלת, חוזר הרומן לעסוק בפסיכו-פתולוגיה הנשית במושגים דומים. לאורך הרומן חוזר ונשנה מוטיב "גור החתולים" ששוכן בתוך בטנה של הגיבורה, ומפעיל את הרגשנות הבלתי נשלטת שלה. "אבריי הפנימיים לא נשמעים לי", היא מספרת, "מתנועעים מעצמם, מתפתלים כמו תולעים, מנסים לקרוע מתוכי את העלבון (...) חפרפרת מכרסמת לי את הרחם"; ולעתים "משהו בתוכך זע, מתנדנד, מתמלא, מתמלא, מתמלא, עד שאת כמעט נקרעת מרוב הררי הרוך האלה שמתרוממים לך בפנים, נשפכים מתוכך".
הדיאגנוזה שמבצע הרומן ביחס לגיבורה שלו מציע לה טיפול מנוחה חלופי: לא בבית הבראה, אלא מוטלת שמוטה על הרצפה, ללא מחשבה וללא כל פעילות. ורק המעמד החדש שלה, רחוקה מהבית הזעוף ורווי הטינה, הרחק מעבודתה המשפילה כמורה לספרות, פטורה מהצורך למשוב מתמיד על נחשקותה ועל נשיותה, מאפשר לה להגשים את התובנה החדשה שלה: עליה לפרוץ את כללי המשחק ולבטל את האוטומטיות הדכאנית שבה היא נעה במעגלי חייה. רק כך היא יכולה להתחיל להשמיע את קולה.
הכישלון של הרומן נעוץ בנקודה זו: הגיבורה מבקשת "לחדור את מעטפת ההגנה האוטומטית שחופנת את המוח הקטן והמטומטם שלי", כדי להשיג "הבנה חדשה ומסעירה", כלומר להתנער מתפקידיה המסורתיים ולצאת אל מחוץ לגבולות המשחק שסימן אותה כשחקנית נחותה, צייתנית ומושפלת. אולם תובנותיה החדשות, ובחירתה בחיים ללא בית, אינן מוציאות אותה מהמשחק - אדרבא, הן מתמסרות עוד יותר לדמיון התרבותי שמשרטט עצמאות נשית במונחים של טירוף דעת, נזקקות, היעדר שליטה וילדותיות.
גולדברג היתה יכולה לספר סיפור על גיבורה נשית שכל האופציות נחסמות בפניה ולהצביע על המסורות הדכאניות שמעצבות את קריסתה ומפעילות אותה. רגעים מסוימים ברומן מצביעים על הפוטנציאל האירוני שלו; אבל השורה האחרונה של הרומן, שבה מתחילה הגיבורה לכתוב את סיפור קורותיה - כלומר את הספר שמחזיק הקורא - מסמנת את קריסתו של הפוטנציאל הזה. היא לא נסכה בי אופטימיות, כפי שיועדה, אלא דווקא דכדוך מר: השורה האחרונה הזו הבהירה לי שהרומן הוא נאיבי ולא אירוני.
הוא משתמש בדמיון השובניסטי ובתנאים המדומיינים שדרכם הוא תופס את "הכתיבה הנשית" או את התשוקה הנשית, על מנת להציע אופציה של מוצא מהם. אולם האופציה הכוזבת הזו, העטויה תחפושת של שחרור ועצמאות לכאורה, כוללת לא יותר מאשר המשך ישיר של שימוש באופני ייצוג מסורתיים של נשיות. שמו של הרומן לפיכך הולם את הפוליטיקה שלו: "דיבה" מוציא את דיבתן של חירויות הכתיבה שעצמאות נשית מאפשרת, ולפיכך גם את דיבתם של הנשים והגברים שנענים לסיפור שהוא מגולל.
עמרי הרצוג כותב עבודת דוקטור ומלמד בחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית
