היא היתה אז כבר כפופה מעט וכמעט כל גינוניה הזמינו חיקוי או גיחוך - מבטאה הפולני-גליצאי, האינטונציה הארכאית וקו האיפור השחור, שהחמיץ תמיד את מקומן הנכון של הגבות. ובכל זאת, כשהיתה נכנסת לכיתה בבית הספר התיכון האזורי בפרדס חנה ב-1970 - איש לא גיחך. גם הקשוחים שבין האדישים, שהשעינו את כיסאותיהם אל הקיר מאחור עד שכיבה כמעט, הזדקפו ושתקו. היא לא הפעילה כל מנגנון של כוח, לא הזכירה בחינות ולא היה כל דיבור על התועלת או מטרות הלימוד. היא לימדה את "אנה קארנינה" ואת "פאוסט" וכשפתחה את הכרך וקראה את "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה אומללה על-פי דרכה", ברור היה שנפל דבר בכיתה. היא אמרה את המשפט והביטה בנו בפניה המזקינות החרוצות יערות של צער ובעיניה הקטנות שאיבדו זה כבר את ברקן, ומשהו חמור וחודר רחש סביבה. המשפט הזה הפך לדבר החשוב בעולם; לדבר שרצינותו מגמדת כמעט את חיינו. גם מי שלא בחר להיות מורה לספרות בחייו שבאו אחר כך, כרוב התלמידים בכיתה, זוכר את השעות ההן כגילוי של דבר מרוכז, מחייב, קובע-ערך.
רבקה גורפיין היתה סופרת, מבקרת ועורכת ידועה בשעתה, אבל אנחנו, בימי בית הספר, לא ידענו דבר על כך. ידענו שהיא באה מקיבוץ עין שמר השכן ושבעלה הוא משורר ששמו רן עדי, משום שפעם היא לימדה אחד משיריו. רק בשנים שלאחר מכן זכיתי להכירה מקרוב ומכתביה אלי בזמן שירותי הצבאי הם מאוצרותי היקרים ביותר. אז גם הכרתי את ספריה וגם את בעלה עזריאל אוכמני (הוא רן עדי, על שם נכדיהם), שעבד אז על תרגומו המופלא לחלק הראשון של "מות וירגיליוס" מאת הרמן ברוך.
בשבילנו בבית הספר היא היתה המורה לספרות וכל מה שהיה בשיעורים הללו בא ממנה לבדה - מקולה, ממבטיה ואפילו מזקנתה בעינינו. מנין באו הכוח הזה, הסמכות הזאת? ברור, המקור הראשון היה אישיותה; המשקל הסגולי המוחשי לגמרי שאתה חש במחיצת אדם מעולה, אינטליגנטי מאוד, רב ניסיון, נדיב. אבל זה לא היה הכל. סמכותה ניתנה לה מכוח היותה מורה. לא כל המורים זכו מאיתנו ליחס הזה. ממש לא. אבל מה שהיה בעמידתה של גורפיין מולנו היה גילום מלא וחזק של דמות המורה כפי שהתרבות הישראלית שלפני שנות-דור תפסה אותה: סמל של היודע-את-מסורת הערכים והידע, הראוי להנחיל; המנחיל.
המורה היה דמות לאומית במובנה הנרגש ביותר של המלה הזאת. הנוכחות שעמדה מאחוריו לא היתה הממשלה או משרד החינוך, אלא הלאום; העם היהודי כולו כנוכחות חיה, גורלית ויקרה עד בלי די. הזהות בין ערכי האנושיות המגולמים בידע בכלל לבין ערכי הלאום והמדינה היתה שלמה. המורה היה המוליך, שלב גורלי בשרשרת של האצלה מן הלאום המופשט, המדינה, שגם היא אינה מוחשית באמת, אל האדם היחיד.
יש להדגיש עוד, בזיקה לדמותה המיוחדת של רבקה גורפיין, שהיא לא גילמה תפקיד תמים של מייצג רעיונות וערכים, ודיבורה היה מלא אירוניות והערות ביקורתיות על דרכי המדינה וגם על דרכו של הקיבוץ שבו חיה (ורק אחרי שנים ידעתי כמה מרה וארסית היתה ביקורתה את חיי הקיבוץ). אבל הביקורת רק העצימה את כוחה המוסרי ואת טעם הבחירה שבמעשיה. ממרחק הזמן נראה כאילו דמות המורה היתה המקום האחרון שבו נשמר צלמו הסמלי של האדם במובנו ההומניסטי, בתרבות הישראלית; צלמו האידיאלי - המזווג את האדם הזה למושג "ישראלי". גם לפני שנות דור היו נדירים המורים במעלתה של גורפיין, אבל משבא אדם כמותה אל בית הספר - חיכתה לו "דמות המורה" כתפקיד נאצל במחזה גדול שהוא גורלה של מדינת ישראל.
דמות המורה של היום איבדה את כל ממדי הערך הללו. הפאתוס של "המנחיל" נגזל ממנה. המורה הפך לרכיב בלתי מובן במטאפיזיקה של התרבות העכשווית.
לא דמות המורה היא שנהרסה בדור האחרון, אלא הלאום. הלאום וכל משפחת הערכים שאפפה אותו. המדובר הוא בהרס שחל בממדים רבים: האדם הישראלי נשבר. אין עוד ישראלי אחד אלא ישראלים רבים שרמת הזדהותם עם "ישראל" משתנה מהקשר להקשר ורצף ההזדהות כולו נקרע או הועמד בסימן שאלה. גם סימן השוויון, הבדוי ממילא, בין האדם הישראלי לבין האדם במשמעותו ההומניסטית הישנה סולק מן החשבון, וברור לכל כי היושבים בציון היו ועדיין מסוגלים לכל מעשה נבלה בכל מישורי החיים, מן המדינה ויחסיה עם סביבתה ועד היחסים בין אדם לחברו. וברור גם כי היהודיות אינה סגולה למוסריות או אנושיות, וגם את כליל הקורבן היא ביזבזה עד תום, וגם ה"מסורת" או ה"דת" אינן אלא מסגרות של אמונה אבל לא מקורות של ערך סגולי. ו"גורל העם"? מיהו ה"עם"? מה פשר המלה הזאת? המלה שהיתה כלי קדוש בשיר ובדיבור יכולה להיות עכשיו עלה תאנה לשוד בצהריים של שליחי הציבור.
המורה עומד היום מול תלמידיו והדבר הוודאי היחיד בעמידתו הוא קהל הפנים היושב לפניו. ומאחוריו? לבד הוא עומד, נציג אחרון של אחדות כלשהי, ובאין לו כל גיבוי ערכי תקף - עליו להמציאו לבדו. כשהמדובר הוא באנגלית, מתמטיקה או מדעי המחשב - התועלת עומדת לצדו. אבל בשאר? השואה הפיחה עוד רוח אחרונה במפרשיה הקרועים של מערכת החינוך - מכוח הערכים הפשוטים והגלויים (והחלשים) של הזיכרון והגאווה. אבל העיקר - מרכז הלימוד וההנחלה, ערכי התרבות של היהדות ושל העולם כולו, ההיסטוריה הכללית, הפילוסופיה, הספרות העברית והכללית, התנ"ך, האמנות והמוסיקה, הלשון והלשונות ככלי של תרבות ומחשבה - מה עליהם?
לבדם לבדם עומדים המורים מול התלמידים; לבד עליהם להאמין בערכו של מה שהם מלמדים. לבד עליהם למצוא דרך אל סמל אנושי משכנע. בהיעדר הלאום צריך המורה לעמוד כיחיד ולבנות מחדש זיקת-ערך אחרת אל מורשת הידע, כי אין דרך ללמד בלי ערך ההנחלה, וההנחלה לא תהיה בלא ערך גדול ממנה העומד מאחוריה. והזמן הזה מעמיד אדם אחר, לא משום התקשורת המקוונת, אלא משום היותו כרות מן הלאום. זהו האדם הביקורתי, ומולו צריך לעמוד המורה הביקורתי, שיידע שניפוץ הלאום אינו סוף העולם וסוף החינוך אלא עלייתו של ערך אנושי קשה ומורכב שיש לפתחו בלי לזנוח את צורכי הרגש והעידון של היחיד. תרבות הביקורת אינה פחות תרבות מתרבות הלאום, אלא שהיא מצריכה מורה שאינו שריד אלא חלוץ.
דמות המורה חיונית היום יותר מתמיד. עליה ועל ראשה עומד הקשר בין היחיד לבין התרבות. המדינה, נציגתו הדחלילית של הלאום, אינה רואה בהם היום יותר מאשר "מגזר", אינה מבינה (ואיך תבין? מדינות מבינות? ומה ישראל שונה ממדינה?) שהם סמלו של האדם החי כאן באמת.
