בליל 31 בדצמבר 1941, כמה שבועות לפני כינוס ועדת ואנזה שבה נחתם גורלה של יהדות אירופה, הכריז אבא קובנר הצעיר כי "היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה", ובלא היסוס האיץ ביהודי גטו וילנה "להשליך מעליהם כל אשליה" באשר לכוונותיו של היטלר, ולהתארגן להתנגדות "עד הנשימה האחרונה" - כי זו "התשובה היחידה לאויב".
הכרוז שנכתב במקורו ביידיש נחרת בזיכרון הקולקטיווי הישראלי בתרגומו העברי, אף הוא פרי עטו של קובנר, בזכות הקריאה "אל נלך כצאן לטבח!" כידוע, יותר מסיסמה זו עשה כאן היסטוריה הצד האפל שלה, הביטוי "כצאן לטבח" שהסעיר את הרוחות שנים רבות למרות מחאותיו של קובנר.
אבל בכל המחלוקות הציבוריות שעורר הכרוז (כמתועד בביוגרפיה של דינה פורת, "מעבר לגשמי"), לא עירער איש על זכות הראשונים של קובנר לעצם הקריאה "אל נלך כצאן לטבח". אמנם מוסכם בציבור שפנייה זו נסמכת על כמה מקורות מקראיים, אבל בדיקת היחס בין פסוקים אלה לבין השימוש החופשי שנעשה בהם מגלה שהנוסח השולל את הקורבניות איננו קיים במקרא בכלל. מטבע הלשון "כצאן לטבח" הוא בעצם הכלאה של שני מקורות; על התבנית התחבירית של ישעיהו נג, המתארת את עבד ה' כקורבן יחיד, "כשה לטבח יובל", הורכב כאן שם עצם קיבוצי, "צאן", המופיע בתהילים מד במבנה תחבירי אחר ובהקשר קורבני מעט שונה: "כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה".
האם היתה הכלאה זו פרי דמיונו של קובנר? לאו דווקא. ההרכבה השעטנזית של הפסוקים מישעיהו ותהלים נעשתה כבר בסידור התפילה, במשפט החותם את ה"תחנון" של ימי שני וחמישי, החלק האישי בתפילת שחרית: "הבט משמים וראה כי היינו לעג וקלס בגויים, נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה". קרוב לוודאי שבאותו רגע של הכרעה גורלית ניצנצה בראשו של קובנר אותה תלונה-בקשה הנשנית פעמיים בשבוע. ברוח ציונית טיפוסית העמיד קובנר את התפילה על ראשה, וקרא לחתור תחת המצב הקורבני, אבל האומנם יש לו זכות ראשונים על היפוך זה?
לקריאת התיגר של קובנר יש תקדים טקסטואלי, ואפילו שניים. התקדים הראשון קרוב לו בזמן - רק כשלושה עשורים לפניו - "ספר יזכור" מ-1911. ספר זיכרון זה לחלליה הראשונים של העלייה השנייה הוא מקור היסטורי חשוב לעיצוב מיתוסי הגבורה וההקרבה של השיח הציוני בארץ. למרות המחקר המעמיק שהוקדש לו בעשורים האחרונים, הוא טומן בחובו הפתעה. בהספדו של יצחק בן-צבי ליעקב פלוטקין, זקן הנופלים בספר, מתאר הכותב את מפגשם הראשון באסיפה ציבורית בבית מדרש ב"דרום רוסיה", זמן קצר לפני עלייתם לארץ. "איש כבן ארבעים פלוס" עלה על הבימה ונדר "כי כמוכם כמוני, כולנו נמות כאחד על שדה קטל, ולא נובל כצאן לטבח, ולא נעמוד מרחוק בבוא המשחית על אחינו".
הכרזתו הידועה של אבא קובנר מאבדת פתאום מראשוניותה. אפילו נניח שהסוחר היהודי ש"אהב ספרות עברית", לדברי בן-צבי, לא השתמש דווקא בניב עברי זה, אין ספק שהוא מעיד לפחות על הכותב עצמו, ועל זמנו ומקומו. השימוש החתרני בנוסח התפילה המוכר כדי לבטא את ההתנגדות הציונית לקורבניות לא נוצר אם כן בלחץ השואה, אלא היה קיים כבר בראשית המאה, ככל הנראה בשיח של ארגוני ההגנה העצמית היהודית ברוסיה ואוקראינה, שבן-צבי היה בין ראשיה, ועמם היא גם עלתה לארץ. רוח המרי המנשבת בקריאה שהוא מתעד הולמת בהחלט את רוח המניפסטים שהופצו ברוסיה בעברית, ביידיש וברוסית, במיוחד לאחר הפוגרום בקישינב, שלא להזכיר את ביטוייה הבולטים בספרות העברית: "בעיר ההרגה", "ברוך ממגנצא" ורבים אחרים.
האם הטמיע אבא קובנר בכרוזו מטבע לשון שנטבע כבר בדורות שקדמו לו? אפשרות זו אינה בלתי סבירה בהתחשב בפופולריות הרבה של "ספר יזכור", שנקרא בשקיקה, במקור ובתרגום, על ידי צעירי "השומר" ו"החלוץ" במזרח אירופה ובמרכזה, כפי שמעידים למשל גרשם שלום ודב סדן בזיכרונותיהם.
אבל זכות הראשונים שמורה כנראה (עד שיתגלה מקור מוקדם יותר) למי שטבע את הנוסח שבכותרת מאמר זה, למחברו האנונימי של "ספר יוסיפון", שנכתב בעברית חיה להפליא באיטליה במאה העשירית. מחבר זה נהג במקורותיו ביד חופשית ויצירתית כדי להפוך את הדיווח ההיסטורי היבש (של יוסף בן-מתתיהו, למשל) לסיפור דרמטי כובש, וכדי ל"ייהד" בחזרה את המקורות הלטיניים שלו, ואפילו כדי לחלן אותם, כלומר, להפוך אותם לסיפור היסטורי המבטא גאווה לאומית, ולאו דווקא דבקות דתית. בין שאר השכתובים בולט טיפולו האמביוולנטי של המחבר במלך הורדוס ובדמות המשיח, כמו גם הסיום האקטיווי-הלוחמני של מרד מצדה, החולק בגלוי על מלחמות היהודים.
אין להתפלא לפיכך על תרומתו המפתיעה של מחבר "יוסיפון" לסיפור חג החנוכה. בניגוד למקורותיו, הוא שם בפי מתתיהו החשמונאי את הקריאה שחזרה במאה העשרים: "חזקו ונתחזקה ונמות במלחמה ולא נמות כצאן לטבח יובל" (ספר יוסיפון א, עמ' 76). עורך הספר, דוד פלוסר, מעיר בצניעות כי "דברי מתתיהו לחסידים (...) הם פרי עטו של המחבר" (שם, הערה 9). אכן, מופלאה היא התאפקותו נוכח ההדים המאוחרים שעורר החידוש של מתתיהו היוסיפוני. האומנם לא היה מודע לסערה הציבורית של הגלגול האקטואלי? או שמא חש שכהיסטוריון ממושמע אחריותו מוגבלת לעברם הפילולוגי של הטקסטים שבטיפולו, ולא לעתידם האידיאולוגי? כך או כך, לאור הנתונים שבידינו שמורה לספר "יוסיפון" זכות ראשונים כפולה: גם על ההכלאה בין פסוקי ישעיהו ותהילים, וגם על שלילת העמדה הקורבנית המובעת בהם ושיבוצה באירוע דרמטי הולם - מרד המכבים.
את החידוש הראשון ירשה יהדות אשכנז, שלאחר מסעות הצלב נזקקה באופן חריף לדימויי קורבנות (התוספת לתפילת תחנון, "הבט משמים וראה כי (...) נחשבנו כצאן לטבח יובל" וכו', מופיעה לראשונה במחזור ויטרי, כלומר ב-1208). החידוש השני נאלץ לחכות כ-900 שנה, עד שגילתה אותה הציונות בחיתוליה. על כך מעיד בגלוי סיפורו של ברדיצ'בסקי, "דרך רחוקה", ובעקיפין, עדויותיהם של ברל כצנלסון, יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון ורבים אחרים, שקראו את "יוסיפון" בילדותם, בעברית או ביידיש, והתלהבו מרוח הגבורה המפעמת בו (וראו S. Bowman, "Yosippon and Jewish Nationalism").
ייתכן שקובנר, שבנעוריו "היה בורח מן הגימנסיה לבית המדרש, שם הצטרף ימים רבים אל הזקנים שישבו על תלמודם" ולימים הפך ל"רבי של המשק" ("מעבר לגשמי"), הכיר את קריאת מתתיהו החשמונאי ישירות מן המקור העברי (או מתרגומו היידי). ייתכן גם שבלחץ אירועי כסלו תש"ב (דצמבר 1941) עלה מנבכי זיכרונו חג החנוכה נוסח "יוסיפון", שקרא בנעוריו. קו ישר מחבר אולי בין מרד המכבים נוסח המאה העשירית באיטליה לבין מרד הגיטאות ב"ירושלים דליטא" במאה העשרים.
