לשון, העדר, משחק, מאת יניב חג'בי, הוצאת כרמל, 2007, 332 עמודים
בסיום הפרק הראשון בספרו כותב יניב חג'בי - הספר החשוב ביותר על עגנון מזה
ש"י עגנון. המקום שבו הוא נפגש עם הפוסט-סטרוקטוראליזם
תצלום: יעקב אגור
שנים רבות מאוד: "איסוף המקורות של עגנון אינו פעולה פדגוגית גרידא כעבודתו של ביאליק. איסוף המקורות אינו רק חלק מעבודת האמנות של עגנון, אלא חלק מעבודת האמונה שלו". כאן מצוי המפתח לקריאה המעמיקה של חג'בי (וגם לקריאה המצמצמת בעגנון באקדמיה הישראלית, שהתעקשה להשחילו דרך קוף מחט של "מספר לא מהימן", "הקבלות חלליות", "מטאפוריקה", "אמת ודמיון", או כמובן הביוגרפיה שלו).
האבחנה של חג'בי חשובה, משום שבין שני ענקי הרוח, ביאליק ועגנון, מתרוצצת לשון הספרות העברית (גם כאשר אינה יודעת זאת), מתרוצצת בין הכתיבה הספרותית והכתיבה ה"חוץ-ספרותית" על ספרות עברית.
"עגנון, יוצר שמודע למקומה של הפרשנות היהודית הדתית, לא היה יכול שלא להידרש להיבט זה בכתביו... כוח התנועה של הטקסט מוצא לו קרקע נוחה מאוד בתפישה תיאולוגית שרואה את השפה, גם קודמת לעולם הדברים, וגם כשי אלוהי הניתן לאדם... תפישת השפה לא רק כבוראת, אלא כמקיימת את הבריאה יומיומית, מקבלת שני פנים". המקום שבו נפגש עגנון עם הפוסט-סטרוקטוראליזם הוא בפן הזה אשר "אינו כולל את הסובייקט האנושי בשאלת הבריאה. השפה (העברית) בראה את העולם והיא ממשיכה לקיימו יום-יום, שעה-שעה, בכל מיני אופנים".
השניות הזאת, אצל עגנון וביצירות יהודיות קדומות הרבה יותר, מצד אחד, ומצד שני קריאת התיגר על היחס המסורתי ללשון בפילוסופיה - אשר ראתה בשפה מערכת חוקים שתפקידה רק לתאר מציאות - תיגר המצוי גם בפילוסופיה הפוסט-מודרנית, מעניקים לקריאה בעגנון של חג'בי עושר שלא היה קיים בו אלמלא יצאה הקריאה ממה שבדרך כלל הצטייד בו מחקר הספרות העברית. אלה הם הכלים של "ספרות כללית", כלומר הכנסת המסורת של הטקסטים העבריים לתוך הסד של ספרות אירופה, המתקיימת רק מאז הרנסנס.
מבחינתו של עגנון אין לו (כמעט) כתיבה "חוץ ספרותית", בוודאי לא במובן המודרני שביאליק הביא מבחוץ. עיון עמוק, כמו שעיין חג'בי, ב"ספר, סופר וסיפור" מלמד משהו לא רק על גדולתו של עגנון כחוליה בשרשרת היהודית-דתית, אלא גם על הפרובלמטיקה של ההפרדה בין "ספרות עברית" ל"ספרות כללית" (ושאר סיסמאות השתוקקות למערב, ולו גם במחיר הוויתור על מה שאין "להם" ויש "לנו").
נאמר שההבחנה המודרנית במערב בין ספרות ללא-ספרות נולדה ברנסנס. פייר מאשרי, תלמידו של אלתוסר, ניסח אותה, לטעמי, בצורה החריפה ביותר: "ברגע היסטורי מסוים התייצבו סופרים תחת מערכת מסוימת של חוקים, ואנחנו עודנו כבולים להחלטה זו. הם המציאו את יצירת הספרות, בהיותם מסורים ליצירתה של שפה יפה, אשר בה הטבע - השפה כמו שניתנה להם - פגש במוסכמה של היפה". אלא שהתיאור הזה אינו יפה להיסטוריות אחרות של טקסטים ספרותיים, לא להיסטוריה הערבית ולא להיסטוריה היהודית.
חג'בי אינו מזכיר דווקא את מאשרי, אבל העניין שלו מצוי כולו בשכנות הלא מפתיעה בין עגנון לתיאוריות שנקרא להן כאן פוסט-מודרניות, אף שיש בכינוי משום עוול לטווח הרחב שחג'בי מצטט בדיוניו על הלשון, מניטשה דרך סוסיר והיידגר עד דרידה. השכנות הזאת של עגנון לתיאורטיקנים, ברובם מאוחרים ממנו, קשורה ל"קדימות השפה לטבע", שהיא חלק מתפישת עגנון וחלק מהמסורת היהודית.
אני מציע לכל מי שאוהב את עגנון, ורוצה לחרוג מארבעת הרומאנים הנפלאים כל כך ("הכנסת כלה", "אורח נטה ללון", "תמול שלשום" ו"שירה", וכן מ"סיפור פשוט"), להצטייד בספר החדש שלפנינו ובכרכי "עד הנה" ו"ספר סיפור וסופר", כדי ללכת בעקבות חג'בי.
הדיון שלו יוצא מן הנובלה "עד הנה", לא רק משום שיש בה התכתבות עם יצירות ספרות אחרות, אלא משום שהיא ממציאה לפרשן מקום "נוח". אין זה רק סיפור סמיך מרוב רמזים, רמיזות, סמלים ומשחקים, אלא במרכזו ניצבת שאלת "הספרים", או הספרייה, או הספר. ורבים רואים את קרבתו ל"אורח נטה ללון" זה (במרכז "אורח נטה ללון" מקים לתחייה המספר העגנוני, "עגנון עצמו", את בית המדרש בעיירתו הכמעט חרבה, בניגוד גמור לאופן שבו תיארה את בית המדרש כל הספרות העברית, מאז הקריקטורה שלה ב"המתמיד").
יש פרשנים שראו ב"עד הנה" סיפור ארוך מדי ולכן "לא טוב", בעיקר משום שפרשת הגולם במרכז חלקו הראשון באה לידי סיום, בערך באמצע. יש מי שנתנו פרשנות אחרת להמשך הסיפור. כך או כך, הפרשנות של חג'בי לסיפור היפה הזה - כמרכז לספר - באמת מייפה עוד יותר את הסיפור הנפלא.
הספר נחלק לחמישה פרקים. בראשון עוסק חג'בי בפילוסופיית השפה של עגנון ובהקבלה בין היהדות לסופר-סטרוקטוראליזם. בפרק השני הוא דן באינטרטקסטואליות של עגנון. בפרק השלישי מתאר חג'בי את עיסוקו של עגנון בהעדר, אם תרצו ב"טעם הלובן שבין האותיות". הפרק הרביעי דן במשחק של עגנון, ובפרק האחרון - לטעמי היפה ביותר - מנתח חג'בי את "דמות המספר".
בהתייחסותו אל מה שנכתב בתחומי הביקורת בספרות עברית עושה חג'בי צדק עם חיבורו החשוב של גרשון שקד, ומה שהצליח לעשות בעניין המספר העגנוני. אפשר רק להצטער על הדפים והשנים ששקד ביזבז על "תלמידי עגנון" ב"גל חדש בסיפורת העברית". חג'בי מתעלם מחלק מן הכותבים על עגנון, ולפעמים הוא מזיז בעדינות, אבל בלי להניח לנו לטעות במה שיש לו לומר, למשל על הדברים שכתבה ניצה בן דב "בעזרת פרויד".
כאשר החלו אמונה ירון במפעל הכינוס והפרסום מעיזבונו של אביה הגדול, רבו הלועגים והרוטנים. היה בלעג הזה משהו חמור יותר מסתם רשעות המתעוררת תמיד מול נדיבותו של הנותן. ברטינות הללו היה טמון החשש הגדול שמא "מה שכבר הצלחנו ללמוד/לכתוב". למזלנו הרב, המפעל הזה הלך והתגבר. לא, לא רק רב המכר "שירה", אלא כל אותם כרכים היכולים להבהיר את מה שחג'בי מראה בתחכום רב: אי אפשר לקרוא את עגנון מתוך ההצרה הפדגוגית של ביאליק, כלומר התאמת הספרות העברית ל"ספרות כללית". ביאליק ידע על מה הוא מוותר, ביאליק ידע מה הוא מניח מאחוריו, לטובת "הספרות העברית החדשה". אני לא בטוח שהוא שיער את גורל העברית שנשארה אחרי שוויתר על שפע הטקסטים, המסורות והסיפורים שלא כינס. אבל ברור שעגנון, בלי לומר דברים מפורשים, הקדיש את חייו להפך הגמור ממה שעשו ביאליק וחסידיו הפחות גדולים.
שהרי אי אפשר להפיק מ"תמול שלשום" את כל מה שיש בעגנון, רק משום שזה גם "שיר הלל לחלוצים". אי אפשר לצמצם את עגנון ל"פרנהיים" או ל"פנים אחרות", רק משום שהסיפורים הללו ניתנים לניתוח פורמליסטי פשוט, עם הקבלות ודימוי חוזר ושאר מטעמים ל"מבוא לפרוזה". גם ההעדפה של מבקרים אחרים, שששו לקראת האקזיסטנציאליזם, או לקירבה הגדולה לקפקא ועטו על סיפורים שונים של עגנון, שבהם נתן דרור לתחכום ההגותי שלו, גם הששון הזה של הפילוסופים לא היה בו די, משום שבשביל לקרוא את עגנון צריך לדעת שעגנון כתב את מה שכתב כחלק מכתבי הקודש, במובן היהודי, לא במובן הנוצרי. מה פירוש? פירוש שגם אם אומרים כי התורה קדמה לעולם מקדימים את חז"ל לתורה או כוללים את התורה בחז"ל.
הנה כך פותח עגנון את "ספר סופר וסיפור": "ר' אליעזר בנו של ר' יוסף הגלילי אומר, תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם היתה תורה כתובה ומונחת בחיקו של הקב"ה ואומרת שירה עם מלאכי השרת". עכשיו בא ציטוט מהמקרא. כלומר, התורה קדמה לעולם. אולי. והקב"ה קדם לתורה. אולי. אבל ביכולת לספר את ההשתלשלות הזאת אי אפשר לו לעגנון לא להתחיל מחז"ל. ההכרעה הלשונית שלו אינה יכולה להסתפק בדיון על סטיליסטיקה.
