ש"י אברמוביץ', הוא מנדלי מוכר ספרים, כתב ומחק, קיצר וקיצץ, צימצם וכיווץ עד שהגיע ליצירתו הצרופה, הראויה גם היום למאמץ שבקריאה. על "הסבא" של הספרות המודרנית בעברית וביידיש במלאות תשעים שנה למותו
מנדלי מוכר ספרים, גרפיטי בתל-אביב. האם נחוץ תרגום לתרגום?
תצלום: בני מר
"מהולל שם הבורא הקובע את מהלך הגלגלים בשמים למעלה ואת מהלך כל בריותיו בארץ מתחת. אפילו עשב קטן אינו זוחל ועולה מן הארץ עד שמלאך מכהו ואומר לו: צמח! צא החוצה! וכל שכן אדם, ודאי שיש לו מלאך, המכה בו ואומר: לך, לך, זחל חוצה! ועוד יותר כל שכן אנשים טובים ויהודים תמימים. אף טיפש אינו אומר ולו מלה אצלנו, אף שוטה אינו נהפך ליועץ, אף עם ארץ - לחסיד, אף בור - למשכיל, עד שלא מכה בכל אחד ואחד מהם מלאך הנצרך לשם כך. מכים המלאכים בכל מיני קבצנינו ואומרים: צמחו קבצנים, אביונים, דלפונים - מבטן, יורדים מנכסיהם, גלויים, נסתרים - התפשטו כעשב, כסרפדים! לכו, בני ישראל, לכו וחזרו על הפתחים! אך לא זה מה שרציתי לומר. רציתי לומר ולספר כאן, רבותי, כיצד אחד מאחינו הלך הרחק, הרחק למקומות רחוקים ובכך קנה לו שם".
הפיסקה שלעיל מוכרת אולי לקוראים: היא הפותחת את "מסעות בנימין השלישי" מאת מנדלי מוכר ספרים, כינויו הספרותי של שלום יעקב אברמוביץ' (1836-1917), "הסבא" של הספרות העברית, שמחר ימלאו תשעים שנה למותו. ובכל זאת נראית הפיסקה מוזרה במקצת, שכן היא מופיעה כאן בתרגום חדש מיידיש לעברית. התרגום הקודם והיחיד של היצירה נעשה בידי מנדלי עצמו לפני 111 שנה, ב-1896, 18 שנה אחרי שכתבה במקור. אחרי "מסעות בנימין השלישי" תירגם מנדלי את רוב יצירותיו האחרות לעברית, ובתוך כך יצר את "הנוסח" - אותה הכלאה של לשון המקרא, שנחשבה עד אז מתאימה לספרות היפה, בלשון הפרוזאית יותר של חז"ל במשנה ובמדרש, ובהשפעות זרות (בעיקר של היידיש). "הנוסח" היה נחוץ לכתיבת ספרות חדשה, בעברית מורכבת וגמישה, אבל מהפיכות רבות עברו מאז על העברית ושינו אותה מאוד, עד שכמעט לא נותרו בה היום זכרי לשון המקרא וחז"ל.
האומנם אפשר עדיין לקרוא בתרגומו של מנדלי, או שנחוץ כבר תרגום לתרגום? הנה הפיסקה הראשונה של "מסעות בנימין השלישי", דוגמה מובהקת ל"נוסח": "יתברך הבורא וישתבח היוצר, שהוא מנהיג את הגלגלים בעולמות העליונים ואת בריותיו בעולם התחתון ומבין לכל הליכותיהם. אין לך עשב שאין לו מלאך, שמכהו ואומר לו: 'גדל!' ואם עשב כך, קל וחומר בן אדם, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר אדם מישראל. אין הדיוט קופץ בראש, אין שוטה נעשה פלא יועץ, ואין עם הארץ - חסיד ובור - משכיל אצלנו, אלא עד שכל אחד ואחד מהם המלאך שלו מכהו וכופאו להיות מה שהוא. אף קבצנינו, ארחי-פרחי שלנו, מלאכי השרת מכים אותם ואומרים להם: 'פרו ורבו, קבצנים! בית יעקב, לכו - וחזרו על הפתחים!' כל זה לא אמרתי אלא בשביל לספר לכם, רבותי, מעשה באדם מישראל, שהרים רגליו והלך על פי הדיבור למדינות הים ואיים רחוקים מעבר להרי חושך, ועשה לו במסעיו שם גדול בכל עמי הארץ".
הפיסקה הקצרה הזאת מלאה באלוזיות מכל רחבי הספרות התורנית, כמו למשל: "יתברך הבורא וישתבח היוצר" - ראשי התיבות של שם אלוהים המפורש, ופתיחה נפוצה של חיבורים תורניים; "אין לך עשב שאין לו מלאך" וכו' - על פי מדרש בראשית רבה, ויסוד מוסד בחסידות; "פלא יועץ" הוא כינוי למלך המשיח, כפי שנרמז בישעיה ט, ה; "בית יעקב לכו ונלכה" הוא שמם המפורש של הביל"ויים, חובבי ציון ששאלו את שמם מפסוק בישעיה; ו"הלך על פי הדיבור" משמש לתיאור מי שהלך במצוות אלוהים.
האלוזיות הללו יוצרות רושם של יצירה תורנית, ונהפוך הוא! רובן ככולן משמשות בידיו של ש"י אברמוביץ', המשכיל החריף, לשים ללעג ולקלס אותה ספרות תורנית. עקרון היסוד של ההשגחה הפרטית, המלאך המכה על עשב, נהפך למכות בשוטים, והדיוטות מכונים כאן בכינויו של מלך המשיח. הקריאה לבית יעקב נגמרת, במקום בארץ ישראל, בחזרה על הפתחים; ומי שהלך על פי הדיבור אינו אלא בנימין השלישי, ביש מזל מבטלון, שלא אלוהים נגלה אליו כי אם חלומות שווא.
רמזים אחדים כאלה מופיעים גם בטקסט ביידיש. אברמוביץ' מתחזה למנדלי, מוכר ספרי קודש, כדי ליצור ספרות חול; הוא משתמש בסגנון דתי כדי לסתור אותו מתוכו ולחלל קודשים. ב"מסעות בנימין השלישי" הוא מבקר בין השאר את ספרי המעשיות האדוקים, שהיו הבסיס להשכלתם של היהודים. אם "ראשית חכמה יראת ה'", וכל ספרי ידיעת הטבע נועדו רק לשבח את שם האל, לא ייפלא שבנימין אינו מצליח להרחיק לכת במסעותיו. כמו רוב היהודים הוא אינו מבין דבר בגיאוגרפיה ובמדעי הטבע, וסבור שירוקת בנהר היא האנטיקודא, אותו בעל חיים ש"פניהם פני אדם וג' מיני שיניים בפיה וגופה גוף אריה ועיניה עיני עז וכו'", ככתוב בספר "צל העולם". בנימין אינו יודע לשאול על הדרך לארץ ישראל פשוט מפני שאינו יודע שפות (חוץ מיידיש ולשון הקודש). אברמוביץ' תוקף איפוא בחריפות את הבערות בחברה היהודית, בערות המולידה חזיונות שווא משיחיים, שחיתות וזדון.
אברמוביץ' לא היה הראשון שהשתמש בטכניקה החתרנית הזאת. קדם לו למשל יוסף פרל, שלעג לסגנון החסידים ב"מגלה טמירין" וצייר קריקטורה של צדיק מתחסד. אברמוביץ' גם לא היה הראשון שכתב פרוזה חדשה ביידיש. אבל במידה מסוימת היידיש עוד גיששה אז את דרכה, כפי שכתב מנדלי ב"רשימות לתולדותי", והיתה "כלי ריק, אין בה דבר זולתי להג הרבה, הבלים ודברי תעתועים". מנדלי היה הראשון שהצליח להעלות על הכתב את שפת הדיבור ולהופכה ליצירה ספרותית. לשם כך כתב לימים בהקדמה ל"בימים ההם": "הכותב מקפיד ביותר על לשונו, בורר דברים ראויים לחפצו ומסדרם סידור נאה, חורז אותם ומצרפם מעט מעט במתינות ומתכוון לייחד החומר והצורה בייחודא שלים, כייחוד הגוף והנפש בכל בעלי האברים, בלי חסר ויתיר". מנדלי משתמש במלה "ייחוד", המיוחדת להכנת מצווה, כדי לתאר את מלאכת הסופר החילוני, שהרי ספרות החול צריכה להיות ראויה להחליף את ספרות הקודש. לכן, הסופר צריך "לסחוט את המים", כהגדרתו, לכתוב ולמחוק, לקצר ולקצץ, לכווץ ולצמצם, ללטש עד שיתגלה היהלום שבמחצב.
כשם שהשתמש בגניוס של היידיש כן עשה בעברית. בסוף המאה ה-19 לא עמדה לרשות מנדלי עברית מדוברת, ודיאלוג בין בנימין לסנדלר לא יכול היה להישמע טבעי (כפי שנשמע ביידיש). לכן בחר להשתמש בשפע של העברית במקום בשפע של היידיש. "מסעות בנימין השלישי" ביידיש ובעברית מתארים מציאות דומה ועלילה זהה; אבל המציאות היא רק מודל למנדלי. בעברית הוא מצייר את המודל וביידיש - מפסל (או להפך), כל שפה על פי סגנונה ואופיה.
האוצרות השקועים בעברית של מנדלי נסתרים היום מעיני ישראלים רבים, שלא מכירים את מדרש רבה או את מסעות בנימין מטודלה, וכל האלוזיות נראות בעיניהם כמליצות דומות. מהצד האחר, תלמיד חכם שיודע לזהותן, יזדעזע מחילול הקודש שבכל משפט ומשפט, ממש כמו לפני 111 שנים. האם פירושו של דבר שרק חוזרים בשאלה ייהנו מיצירתו של מנדלי? האומנם היא זקוקה לתרגום לעברית חדשה? ודאי שלא. תרגומיו של מנדלי, כמו תרגומים מעולים נדירים שאינם מתיישנים, נהפכו ליצירה מקורית בעברית. הם שירה בפרוזה, וצריך להתאמץ כדי לקרוא בהם - כמו שמנדלי התאמץ בכתיבתו לסחוט את המים.
