ארבע סופרות שהכתיבה שלהן סימלה מאבק והיא צורך קיומי בחייהן, מתועדות בסדרה "נשים כותבות" שיצרו רות ולק ויעל פרלוב. "אני סוציאליסטית מאוד מאוד, אם כי נרתעת מחברת בני אנוש", אומרת אורלי קסטל-בלום, גיבורת הפרק הראשון
אורלי קסטל-בלום (מימין) ויעל פרלוב במעוז אביב. הפרוור נותן "סוג אחר של חיים", אומרת קסטל-בלום, "ונגזר עלי לתאר את החיים האלה"
תצלום: דודו בכר
כמעט 80 שנה אחרי שהסופרת הבריטית וירג'יניה וולף קבעה כי אם אשה רוצה לכתוב, היא זקוקה לכסף, ולחדר משלה, יצאו שתי יוצרות ישראליות לבדוק מה השתנה. "מצמרר כמה שעניין הכסף עדיין רלוונטי", אומרת הבמאית רות ולק. ושותפתה יעל פרלוב מוסיפה שגם היום "העניין עוד לא פתור".
סדרת סרטי התעודה שיצרו, "חדר משלך: נשים כותבות" - ולק ביימה וצילמה, פרלוב הפיקה וערכה - עוקבת אחר שגרת יומן של ארבע כותבות; הן תרות אחר החדר, שולחן הכתיבה, מכונת ההדפסה - או הלפטופ - של אידה פינק, אמונה ירון, אורלי קסטל-בלום ואגי משעול. בבתיהן הצנועים, לא תמיד יש לגיבורות הסדרה חדר משלהן.
שניים מהסרטים האלה, "אורלי קסטל-בלום - לא רחוק ממרכז העיר" ו"אמונה ירון - פרקים בחיי", מוקרנים היום בפסטיבל לקולנוע יהודי בסינמטק הירושלמי. בעוד שבועיים יחל שידורה של הסדרה בערוץ 8. שלושה מתוך ארבעת הסרטים כבר מוכנים, הסרט על אגי משעול עוד בעבודה.
אחד הסיווגים של הפרקים שהסדרה מזמינה הוא לתפקידי נשים במשפחה. אידה פינק, שסיפוריה וחייה קשורים קשר הדוק לאחותה, היא "האחות"; אמונה ירון, שהקדישה את חייה להוצאה לאור של כתבי אביה ש"י עגנון, היא "הבת"; ואילו אורלי קסטל-בלום, שספרה המצליח "דולי סיטי" תיאר את חוויית האמהות באופן שלא נעשה בספרות העברית קודם לכן, היא "האם".
מה אני אשמה?
קסטל-בלום מזדהה עם התפקיד הזה, "החשוב ביותר" שלה, לדבריה, בשיחה שמתנהלת בביתה במעוז אביב, ביחד עם שתי יוצרות הסדרה. בהיותה אם, לבת בשנות ה-20 המוקדמות ולבן בגיל העשרה, היא מתמודדת בין היתר עם שביתת המורים, שהיא תומכת בה, אבל "בחריקת שיניים", היא מדגימה בחיוך חושף שיניים. השביתה נטעה בה רעיון לכתוב סיפור על מורה שיוצאת מדעתה בגלל השביתה וחושבת שהיא היא ליידי דייוויס.
עוד סיפור שהיא שוקדת עליו כעת הוא על נספח תרבות, "שאחרי עשר שנות שירות אומרים לו 'חזור לישראל' והוא נתקף בעתה. אני הולכת עם הנספח תרבות, מבינה אותו. אני מספיק מכירה את הנפשות הפועלות ויודעת מה זה להיות באמריקה".
אך לפי הסרט עליה, שצולם גם בבוסטון, היא דווקא ציפתה בכיליון עיניים לחזור מאמריקה, בחורף שעבר. היא היתה שם "שלושה חודשים, תודה רבה", היא אומרת. "30 שנה לא היה להם כזה חורף, מה אני אשמה? היה לי כל כך קר, שכמעט קניתי לי קופסאות אור באינטרנט; שמים את זה על הראש ומרגישים שיש שמש. בשיעמומי שאני לא יכולה לתאר בבוסטון קראתי בוויקיפדיה מה זה ספרות פוסט-מודרנית (שהיא תמיד משויכת אליה, ר"ק) ולמדתי שאין נראטיב על. שהיוצרים בוראים הכל בפרגמנטים. זה מתאים לי.
"היה לי קשה בארצות הברית גם עם המנטליות והביורוקרטיה - שואלים אותי בבית קפה אם אני רוצה את הקפה בכוס מנייר או מפלסטיק, ואני אומרת שלא אכפת לי, אז הם שואלים אותי שוב - 'פייפר או פלסטיק?' אין דרך באמצע. וגם הגזענות - אפרטהייד מנומס. את יודעת כמה פעמים את צריכה לכתוב שאת Caucasian - 'לבנה ולא היספנית', הם מדגישים. וגם עם השפה היה לי קשה. באמריקה כל הזמן ביקשו ממני להיות קוהרנטית. אני יכולה לעשות און-אוף עם הקוהרנטיות שלי, יכולה להרפות, להיות עילגת, תודה רבה. לא התחברתי להזיה שלהם".
להזיה שלנו היא מחוברת הרבה יותר. לנספח התרבות בספר שלה יקראו עוזי ארליך, "זה שמו בינתיים. השם פתוח לשינויים", והוא יוצא לקורסים מיוחדים, "כמו 'איך לייצג את המדינה שאתה לא מזדהה אתה'".
זה קורס שנדמה שגם היא היתה יכולה להירשם אליו. "אני פטריוטית", היא מבהירה, "אני רוצה להילחם על ישראל. מה זה כל המחנות ריכוז האלה... וגם מזג האוויר מצוין", היא מדגימה און-אוף בקוהרנטיות. בקרוב תתארח בצרפת ותשתתף בפאנל של יוצרים ישראלים יחד עם עמוס גיתאי, אברהם בורג וחנה לסלאו. "בצרפת אני עוברת יותר טוב", היא אומרת. "נורא קשה לייצג. או שאת נהיית שטינקרית, או שאת ממציאה איזה משהו, מתחמקת. בפראג עשו עלי חרם. נאדין גורדימר (הסופרת הדרום-אפריקאית, כלת פרס נובל, ר"ק) היתה יהירה, לא דיברה אתי כי אני ישראלית. כעסו שם כי ישראל חיסלה את השייח יאסין. אמרתי להם שאני הייתי בפראג, 'אז זה לא אני, יש לי אליבי'. זה שבר את הקרח, הקהל צחק".
בית בקסטל
לקסטל-בלום יש חדר לכתוב בו, אפילו "יממה משלה", כפי שלמדה ולק, אבל היא רוצה גם גינה משלה. אולי כמו זו שהיתה לווירג'יניה וולף. בסרט היא נראית יוצאת בשעת בוקר מוקדמת לטיול עם הכלבים שלה בפארק הירקון בתל אביב, לא הרחק מביתה. הדשא זרוע בניירות ושאר טינופת, "יורקשייר", היא מעירה באירוניה. "אני מאוד אוהבת גינון בזמן האחרון. הייתי רוצה מין בית אנגלי עם גינה גדולה, אבל אני לא רוצה לעזוב את ישראל. לפחות את זה אני יודעת".
כשהיא בארץ היא "באסקפיזם. מנסה להיות כמה שיותר זמן בשיכחה". לא תמיד זה מצליח. "השבוע אני פותחת את העיתון והכותרת הראשית היא ציטוט של אולמרט שאומר 'שתי מדינות לשני עמים, אחרת ישראל גמורה'. מה פתאום הוא מדבר על אפשרות שישראל תיגמר, למה הוא מפחיד אותנו?"
הפחד מוביל אותה למקומות שונים ומשונים. בסרט עליה, למשל, בשל "האיום האיראני" היא נוסעת לרמת רזיאל לחפש שם בית. היא שמעה על המקום שבהרי ירושלים ממישהו שישב לידה במטוס בטיסה חזרה לישראל. היא אוהבת לנהוג, והיא יוצאת בליווי צוות הצילום.
כמו בהזמנה, נקרות בדרכה מלים שמקבלות משמעות. בטיול בפארק הירקון היא קוראת שלט קסטל-בלומי למהדרין: "כאן מותר לנפנף בכיף" כתוב בו.
בטיול לרמת רזיאל, בחיפוש מדומיין-למחצה אחר בית, עוברים ליד בית גדול שקורא אליה באותיות ענק "קסטל", כך במקרה. "סימביוזה בין החיים לכתיבה", מעירה ולק.
באחד מסיפוריה כתבה קסטל-בלום "אני חיה על הנייר". הכוונה היא לסימביוזה כזאת, אבל גם להעדר החיים במקום אחר. היוצרות התייחסו למשפט הזה בסדרה שלהן. הן רוצות להראות שהחיים של סופרות אינם רק "על הנייר".
בתוך כך היה עליהן להיזהר מקיטלוג הסופרות. "להגיד על הכתיבה שלי 'ספרות נשים' זה לא פרוורי, זה פריפריאלי", אמרה פעם קסטל-בלום על ההגדרה הזאת. למעשה, גם קשה לה להשתייך לקטגוריה של "סופרים" בכלל. "קשה לי להאמין שיש דבר כזה סופר חי, לכן תמיד נדמה לי שאני משקרת או מתה", אמרה בהזדמנות אחרת. כעת היא טוענת, ספק ברצינות, שתעניק "שיעורים פרטיים בכתיבה יוצרת. אבל לא בשחור", אף על פי שהיא חושבת שזה מקצוע "ממש פרובלמטי". בנוגע לתלמידים היא אומרת: "אני מקווה בשבילם שהם יודעים לעשות עוד משהו".
קסטל-בלום מן הסתם לא יודעת. "היא מייצרת יממות שלא קיימות בעולם - היא קמה בשלוש והולכת לישון כשמשעמם לה", אומרת ולק. "הכתיבה מנחה אותה. יש משהו הרמטי, סטרילי, בעולם שלה, ולכן גם הדימוי שלנו בסרט הוא כזה; כזה הצילום וכזאת העריכה. כל סרט הלך עם הגיבורה שלו".
במרכז הסרט על אידה פינק, "הגן המפליג למרחקים", נמצא הגן שסביב ביתה. בסרט על ירון - האב; ובסרט של קסטל-בלום - הפרוור. שמו של הסרט, הלקוח משם קובץ סיפוריה "לא רחוק ממרכז העיר", מעיד על כך. "כל סטייה להרי ירושלים, ולבוסטון, תמיד תסתיים במקום הזה", אומרת ולק. המקום הזה נותן "סוג אחר של חיים", כפי שקסטל-בלום אומרת, "נגזר עלי לתאר את החיים האלה. אין לך שום דבר קרוב, בלי אוטו זה אסון", היא אומרת על כלי הרכב שהוא ישות בחייה.
מסירות בלי קומפלקסים
בסרט על אמונה ירון אומרת בתו של ש"י עגנון כי "לא הסופר עניין אותי, אלא הסיפור". נדמה שאצל יוצרות הסדרה זה הפוך, הסופרות הן שמעניינות אותן. ופרלוב מטעימה: "רצינו שהיא תהיה לא רק על סופרות, אלא על נשים שעוסקות בכתיבה כאומנות. נשים שהכתיבה שלהן סימלה מאבק. אצל אידה זה היה השואה, אצל אמונה - האבא". וולק מוסיפה: "נשים שהכתיבה קריטית להן, צורך קיומי בחייהן".
ההחלטה לעשות סרט על קסטל-בלום, אם כן, היתה קלה. "כשקראתי אותה בפעם הראשונה בשנות ה-80 זאת היתה רעידת אדמה מבחינה ספרותית", נזכרת פרלוב. "היכולת שלה לכתוב בלי שמות תואר, בשפה פשוטה. האמנתי לה ולהומור שלה. כולם היום מחקים אותה. היא מודל לחיקוי. אין בה גרם של העמדת פנים. דיברו אלי הסבל הקיומי והבדידות".
הפרק על אמונה ירון מתרחש בעיקר בביתה ובהוצאת הספרים שוקן המוציאה לאור את כתבי אביה ואת אלו שלה. האם הפרק הזה היה משמעותי במיוחד בעבור יעל פרלוב, בתו של חתן פרס ישראל בקולנוע, דוד פרלוב, נשאלת מפיקת הסדרה. "ברגעים מסוימים בתוך הסרט חשבתי על זה, אבל יחסי אבא ובת תמיד סיקרנו אותי, לא בפרט אלו שלי עם אבי", היא משיבה. "הזדהיתי עם המסירות, בלי קומפלקסים". פרלוב מתפעלת מההקרבה של ירון; מהצניעות המשפחתית, מכך שכולה מגויסת לעגנון, בהשלמה ואהבה, מכך שהיתה היחידה שיכלה לקרוא את כתב היד הקטנטן שלו. "40 שנה עמלה על פרסום ספריו. התפרסמו יותר ספרים שלו אחרי מותו מלפני כן, ורק אחר כך התפנתה לכתוב ספר על חייה", מציינת פרלוב.
זאת לא באמת אני שם
הסרטים על פינק וירון מלאים בבני משפחה וחברים. בסרט על קסטל-בלום היא נראית הולכת עם הכלבים שלה בפארק. מרחוק מתקרבים מי שנדמה לה שהם השכנים שלה. היא נחרדת מהמחשבה שתצטרך להגיד להם שלום ("זה בגלל צוות הצילום", היא מסבירה בביתה). "אני סוציאליסטית מאוד מאוד", אומרת קסטל-בלום, "אם כי נרתעת מחברת בני אנוש". הבדידות מורגשת בסרט. פעם כתבה "הקירות סגרו עלי, הסלון העיק עלי", זאת התחושה שעולה מהסרט. "הרבה לבד, אני צריכה להיות לבד", היא אומרת בפגישה אתה.
ירון ופינק, באמצע שנות ה-80 לחייהן, הן המבוגרות שבגיבורות הסדרה, ודווקא קסטל-בלום היא זו שמרבה לדבר על הזמן ועל "כמה שנותר" ממנו. היא מדברת על הימים המתקרבים שבהם תוכל להיות "חופשייה מנטל ההתנהגות". "כן, נו, אני מנסה למצוא יתרונות", היא אומרת בפגישה אתה. היא מדברת על הרצון להאטת התהליך, על האפשרות של ניתוחים פלסטיים, כמו אלה שעוברת הגיבורה בספרה האחרון "טקסטיל". היא מתרשמת מ"פלאי הזמן - משקפי ראייה, שוכחים יותר... כל כך פחדתי מגיל 40, לקח לי שלוש שנים להירגע מזה שהגעתי לגיל הזה". פתאום, בגיל "47 ושבוע", היא מבינה שהיא צריכה להתמודד עם ה-50 הקרב.
עם זאת, היא יודעת שהיא עוד צעירה בשביל סרטי סיכום. היא נבוכה מכך שעשו עליה סרט עכשיו וקוראת לאשה שמופיעה שם "היא" ומבהירה ש"זאת לא באמת אני שם". "לראות סרט על עצמך", היא מסכמת, "מומלץ אחרי המוות".
