הציבור בישראל הפגין חוסר עניין בולט בוועידת אנפוליס - ובכל זאת נעשה פסימי יותר בעקבותיה. יותר ממחצית הציבור מאמינים כיום שאבו מאזן רוצה שלום, אבל גם שפתרון של שתי מדינות לא יביא סוף לתביעותיהם של הפלשתינאים
מרקעי טלוויזיה בחנות בירושלים בזמן הוועידה. בפסגות קודמות היו לציבור דעות נחרצות כלפי העמדות שהציגו נציגי ישראל
תצלום: אי-פי
רבים מניחים כי אם מקבלי ההחלטות בישראל ישנו בגלוי את עמדתם לגבי הסכסוך ופתרונו - הציבור ינהר אחריהם בהמוניו ויתמוך בהסכם שיושג. הסקר הנוכחי, כמו ממצאים מסקרים קודמים שערכנו, מורים כי הנחה זו ניצבת על כרעי תרנגולת וכי העם אינו ממהר "לעלות על רכבת השלום" המונעת על ידי ממשלת אולמרט.
ולראיה - למרות הכיסוי התקשורתי הרחב של ועידת אנפוליס, ולמרות הכרזת ראש הממשלה כי מדובר בתפנית מדינית בעלת חשיבות היסטורית, רמת ההתעניינות של הציבור הישראלי-היהודי בוועידה נותרה נמוכה למדי, ובדומה לתקופה שקדמה לכינוס הוועידה, הרוב לא עקב אחר המתרחש בה באופן שוטף.
יתר על כן, למרות ההצהרה המשותפת והרוח החיובית שבה הסתיימה הוועידה, ההערכה הרווחת בציבור אשר לתוצאותיה בבירור יסודי של חילוקי הדעות בין ישראל לפלשתינאים, ובקידום סיכויי השלום, נוטה לכיוון השלילה. רבים יותר בציבור נותרו פסימיים, או שלא שינו את דעתם, לגבי הסיכוי להגיע לשלום קבע עם הפלשתינאים, לעומת אלה ששאבו עידוד מהאירוע ונעשו אופטימיים לגבי הסיכוי לשלום.
שלא במפתיע, יש בציבור תמימות דעים כמעט מלאה שהן הממשלה והן העם בישראל רוצים באמת להגיע לשלום עם הפלשתינאים. לעומת זאת, מפתיע למדי לגלות שיש כיום רוב, אמנם קטן, לדעה כי גם הרשות הפלשתינית רוצה בכך באמת. הדעות לגבי רצונו של העם הפלשתיני בשלום חלוקות, עם יתרון קל מאוד לנוטים לצד החיוב.
יתרה מזו, רוב ניכר בציבור היהודי סבור כי תביעת הפלשתינאים למדינה עצמאית צודקת, וכי ישראל יכולה להרשות לעצמה להסכים לכינון מדינה פלשתינית עצמאית. מקור הסקפטיות ואף הפסימיות של הציבור היהודי הוא ככל הנראה בהנחה הרווחת שהסכם שלום המבוסס על "שתי מדינות לשני עמים" לא יביא, מבחינת הפלשתינאים, לסיום הסכסוך ההיסטורי שלהם עם ישראל.
האי אמון בכוונותיהם של הפלשתינאים בא לביטוי גם בהעדפה הברורה והמתמשכת של הציבור היהודי לגבול סגור שלא יאפשר מעבר חופשי מצד לצד, גם אם ייושם פתרון של שתי מדינות. ואולם, הציבור היהודי אינו סבור כי פתרון רצוי זה מצוי בהישג יד, שכן הדעה הרווחת היא כי ללא הסכמת חמאס אין סיכוי
להגיע להסכם שלום, וכי הצדדים יתקשו להתגבר על חילוקי הדעות ביניהם בנושאי הליבה.
כבעבר, גם הפעם מצאנו שהנושאים המרכזיים שבהם סבור הציבור שהצדדים יתקשו להגיע לפשרה הם ירושלים וזכות השיבה של הפליטים הפלשתינאים. עם זאת, בהשוואה לשלהי שנות ה-90 חל פיחות במשקלה של ירושלים, לעומת עלייה ניכרת בחשיבות המיוחסת לסוגיית הפליטים.
אלה הם הממצאים העיקריים של סקר מדד השלום שנערך ב-3-4 בדצמבר.
סקפטיות ופסימיות
לפי דיווחי המרואיינים עצמם, למרות הגודש התקשורתי, פחות מרבע מהציבור הישראלי-היהודי (24%) עקבו באופן שוטף אחרי המתרחש בוועידת אנפוליס, 47% עקבו אחרי הדיונים רק "לעתים" ו-26% כלל לא עקבו אחריה - התפלגות זהה כמעט לזו שמצאנו חודשיים לפני כינוס הוועידה וחודש לפניה.
במלים אחרות, הרוח החיובית שהפגינו מקבלי ההחלטות הישראלים, הפלשתינאים והאמריקאים כלפי המפגש באנפוליס לא סחפה אחריה את הציבור, שנותר ברובו סקפטי או פסימי. הערכת תוצאות הוועידה תואמת ריחוק זה: 63% סבורים כי היא לא הצליחה להביא לבירור יסודי של חילוקי הדעות בין ישראל לפלשתינאים, וכשיעור הזה ממש מעריכים כי היא לא הצליחה להגדיל את הסיכוי להשגת הסכם שלום.
הסקפטיות או הפסימיות מסבירות ככל הנראה גם את התפלגות העמדות בשאלה אם העמדות שהציג ראש הממשלה, אהוד אולמרט, בוועידה היו קשוחות מדי (8% בלבד), ותרניות מדי (31%), או מתאימות, כלומר לא קשוחות ולא ותרניות מדי (32%). מעניין של-28% לא היתה כלל דעה בנדון. מבחינה זו המצב עומד בניגוד לוועידות בעבר, שבהן גילה הציבור ערנות רבה ועמדות נחרצות כלפי העמדות שהציגו נציגי ישראל.
התפלגות התשובות לשאלה באיזו מידה השפיעה הוועידה על האופטימיות או הפסימיות של הנשאלים לגבי הסיכוי לשלום, מעידה גם היא על מידה נמוכה של מעורבות ציבורית במתרחש - 29% אמרו כי הם יותר אופטימיים, 38% שהם יותר פסימיים ואילו 33% לא שינו את דעתם, לא שמעו על הוועידה כלל או שאינם יודעים.
כבעבר, ההערכה הדומיננטית בישראל היא כי ממשלת ישראל והעם בישראל מעוניינים בשלום - 78% ו-80% בהתאמה. עם זאת, מפתיע יותר לגלות כי יש כיום רוב, אם כי קטן, המעריך שגם הרשות הפלשתינית בהנהגת אבו מאזן רוצה בשלום (55%). לגבי רצונו בשלום של העם הפלשתיני, הדעות חלוקות עם יתרון קל מאוד למחייבים. 48% מעריכים כי הפלשתינאים רוצים בשלום, לעומת 45% המעריכים שאינם רוצים בו.
שתי מדינות לא יועילו
למרות כל אירועי השנים האחרונות, הציבור היהודי סבור ברובו הגדול שתביעת הפלשתינאים למדינה עצמאית היא מוצדקת - 62% לעומת 34.5%, הסבורים כי תביעה זו אינה מוצדקת. כבעבר יש גם רוב, של 58%, למי שבטוחים או חושבים שישראל יכולה להרשות לעמה הקמת מדינה פלשתינית עצמאית (32% חושבים או בטוחים שהיא לא יכולה להרשות זאת לעצמה, והשאר אינם יודעים).
ואולם, לעומת הגישה החיובית כלפי הפתרון של "שתי מדינות", הן ברמת הצדק והן ברמה הפרגמטית מנקודת הראות הישראלית, עומדת כמכשול גדול ההערכה השכיחה בציבור הישראלי-היהודי כי גם אם ייחתם הסכם שלום לפי מתווה זה, הדבר לא יהווה סוף של הסכסוך ההיסטורי מנקודת הראות הפלשתינית - 61% מחזיקים בהערכה פסימית זו, לעומת 31% בלבד המאמינים כי הסכם לפי נוסחה זו יביא מבחינת הפלשתינאים סוף לסכסוך בין שני העמים.
יתר על כן, רוב גדול (71%) סבורים כי לא ניתן יהיה להגיע להסכם שלום עם הפלשתינאים ללא הסכמת חמאס, בעוד שרק 21% סבורים ההיפך. על רקע הערכת חולשתו של אבו מאזן, ברור מדוע גישה זו תורמת גם היא לחוסר האמון בישימות הפתרון של שלום.
האמור לעיל מסביר ככל הנראה את העדפת הרוב בציבור הישראלי-היהודי (53% לעומת 26%), כי גם אם ייחתם הסכם שלום בין ישראל לפלשתינאים על בסיס הנוסחה "שתי מדינות לשני עמים" יישאר הגבול בין שתי המדינות סגור (5% מעדיפים שהוא יהיה סגור לפלשתינאים ופתוח ליהודים, 1% שיהיה פתוח לפלשתינאים וסגור ליהודים ו-15% אינם יודעים).
על רקע חידושו הקרוב של המשא ומתן בין ישראל לפלשתינאים, שאלנו מהם הנושאים הקשים ביותר לפתרון בין הצדדים. מתוך רשימה של שישה נושאים, נמצא כי שאלת ירושלים ניצבת בראש סולם המכשולים (39%), אולם בהשוואה לממצאי מדד השלום שהתקבלו בנובמבר 1999, נראה שחל פיחות משמעותי בהערכה זו (אז 57%).
לעומת זאת, היתה עלייה ניכרת בחשיבות המיוחסת לשאלת הפליטים כמכשול החשוב ביותר, מ-5% ב-1999 ל-32% כיום. גורמי מחלוקת אחרים - גבולות, התנחלויות, מדינה פלשתינית עצמאית ומים - משתרכים הרחק מאחור מבחינת הקשיים שהם מערימים לדעת הציבור הישראלי-היהודי על הסיכוי להגיע להסכם שלום, לפי הסדר הבא: גבולות (14%), התנחלויות (8%), הקמת מדינה פלשתינית עצמאית (6%) ובעיית המים (1%).
פרויקט מדד השלום נערך במרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום והתוכנית ליישוב סכסוכים וגישור ע"ש אוונס באוניברסיטת תל-אביב, בראשות פרופ' אפרים יער ופרופ' תמר הרמן. הראיונות הטלפוניים בוצעו על ידי מכון ב.י. כהן באוניברסיטת תל-אביב ב-3-4 בדצמבר 2007, וכללו 592 מרואיינים/ות, המייצגים את האוכלוסייה הבוגרת היהודית והערבית בארץ (לרבות יש"ע והקיבוצים). טעות הדגימה למדגם בגודל זה היא 4.5%. לנתוני הסקר.
