שירה יצירת השירה בעידן השעתוק הדיגיטלי מאת דרור בורשטיין אפשר לפתוח את הרשימה על ספר שיריו של תומר ליכטש בשאלה "כיצד מועילה ומזיקה רשת האינטרנט לשירה", מפני שהספר הזה הוא ניסיון לחשוב על "שירה" במציאות לא-שירית, מציאות של הבזקי מידע מצג המחשב ושל טוקבקים אוויליים תגיות: אינטרנט, שירה לורם איפסום תומר ליכטש. הוצאה עצמית, 507 קטעים ללא מספרי עמודים, 35 שקלים. מהדורה מקוונת בחינם באתר loremipsum.co.il אין לי ספק שאת כותרת הספר הזה, "לורם איפסום", ביאר תומר ליכטש לעצמו בעזרת האנציקלופדיה האינטרנטית "ויקיפדיה". משמעות המונח שם הוא "רצף של מלל חסר משמעות המשמש 'ממלא מקום' בעת עריכה ובתחום הדפוס. המדובר במלל ארוך במיוחד שניתן לבדוק עמו גופנים, וכן את התאמת המלל לעמודים המעוצבים"; אלא ש"בשל הדמיון של המלים בלורם איפסום ללטינית-קלסית, רבים חושבים שיש משמעות לטקסט, אולם לא נועדה להיות לו כל משמעות. המטרה היא רק 'תפיסת מקום' על ידי מלל חסר משמעות". נראה שליכטש חשב על שני הצדדים של ההגדרה האינטרנטית הזו: צד ההבל והפטפוט, כלומר צד השרשור המילולי שאינו אמור לטעון או לסמן דבר; והצד השני - צד ההילה. במונח המקורי, ההילה היא של שפת מלומדים נכבדה. במקרה של הספר הזה, ההילה היא הילתה של השירה, של השורה השבורה. עוד הבהרה לגבי התכוונות המחבר אפשר למצוא בכותרת המשנה: "מאשאפ". מונח זה (mashup), שמשמש גם במוסיקה וגם בטכנולוגיה, תופס גם הוא את שני צדי הספר הזה: מוסיקליות שהמקור שלה הוא טכנולוגי ומעורבב. "מאשאפ" הוא "יישום רשת שמשלב מידע שמקורו ביותר ממקור אחד בכלי משולב אחד". אפשר היה לפתוח את הרשימה הזאת בשאלה "כיצד מועילה ומזיקה רשת האינטרנט לשירה". הספר הזה נוצר בחיכוך שבין ההילה הפואטית של שירה מודרניסטית לחשיבה הטכנולוגית הפוסט-מודרנית. אפשר לראות את החיכוך הזה בעימותים של "חום" ו"קור" בספר. למשל, העימות בין שיר כמו "או צ'לו, שחרף כל צליליו/ אינו אלא גוף לצליל הדומה/ לצליל המלה 'עזוב'" (עמ' 40), לבין שיר כמו "ואללה/ מה/ הקטע" (עמ' 363). יש לספר הזה כמה אבות ברורים בשירה העברית. המסורת הישירה שלו נובעת מ"שירת הדברים" של אהרן שבתאי (שהיא בעצמה תולדה של מסורת בשירה האירופית והאמריקאית), למשל בספרו "קיבוץ". קרוב יותר בזמן אפשר לציין את "זמן בב" של זלי גורביץ'. דוד אבידן מוזכר בשמו ומצוטט בספר, ובאמת הספר "הפסיכיאטר האלקטרוני שלי" ועוד כמה חטיבות מהשירה המאוחרת של אבידן נוכחות כאן. שיר כמו "קונצפציית השלמות המבוקשת:/ רובוט חולה-שפעת/ ואל עם טחורים" (דוד אבידן, "ספר האפשרויות", 1985) הוא מודל ברור לשירה הזאת. אבל לצד האחיזה של הספר הזה במשוררים מוגדרים, הרי שבמישור ההצהרתי, הספר הוא הפניית עורף מודעת לשירה ולממסד של השירה והספרות: "פעם הייתי משורר/ כתבתי שירים/ אפילו פרסמתי" (עמ' 12). או "אני לא רוצה להשתתף בספרות/ אני פותח אחת אחרת, תודה/ מה שאין עליו זכויות - אני לוקח" (עמ' 233). יש לקחת הצהרות כאלו בעירבון מוגבל: משוררים, כשהם לא כותבים שירה, כותבים שהם לא כותבים שירה, לא יכולים לכתוב שירה, מובסים על ידי השירה; גם זו שירה. יש פיתוי להביט בספר הזה כספר שירה שיצא משליטה, נגרר להצפה לא מבוקרת, איבד את העניין. ברור שהמחבר מודע לכך, וכותרת הספר היא תשובה-מראש לסוג כזה של ביקורת. שיר כמו "אתה לא יכול/ לפטר אותי/ כי אני מתפטר" (עמ' 131) הוא חסר משמעות אלא אם יובן כהתרסה נגד הקורא: אתה לא יכול להאשים אותי, כי אני מאשים את עצמי בהאשמותיך החריפות ביותר. אני משאיר פתוחה את השאלה, עד מתי כותרת שמצהירה "נונסנס" יכולה "להחזיק" ולהצדיק ספר, ומאיזה רגע היא הופכת לאליבי. שהרי אין לצפות שבחסות כותרת כמו "לורם איפסום" כל דבר יוכל להיכנס. אני חושב שיש כמה עשרות קטעים כאן שמעמדם מוטל בספק. למשל: "אוי יפה ברלוביץ/ יש לך שם/ כל כך יפה" (עמ' 192), או "מכרתי למרצדס/ את כפולת האמצע בספר הזה/ אבל הם לא קנו" (עמ' 464). אבל בכל זאת, במיטבו זהו ספר רחוץ, רענן, גמיש ומצחיק. ספר שיש לו "תוכן", אבל הוא בעיקר פנייה לקורא שתוכנה הוא הרצון "לומר אחרת". כי הספר הזה הוא מוח; רסיסים של מחשבה, שכמו במחשבה מתערבלים ומתאבכים, צצים ונעלמים. "איך המחשבה שלי כרגע/ היא בגודל רסיס/ אחד" (עמ' 461); "מדהים כל הרסיסים/ מדהים כל הרסיסים/ הרסיסים במוח" (עמ' 440). השירה היא "רסיסים במוח", כלומר גם רסיסי מחשבה, וגם מין פציעה, כמו רימון יד שמתפוצץ ונתקע כמו קוצים במחשבה, טורד. אם השירה בה"א הידיעה היא ניסיון לברור את הקוץ האחד, הצלול, מתוך שפע הפטפטת והרעש המילולי, הרי שהספר הזה הוא ניסיון לחשוב "שירה" במציאות לא-שירית, מציאות של הבזקי מידע מצג המחשב, של זיכרונות מהצבא, של טוקבקים אוויליים ברשת ("אני באינטרנט לא מהיום"). למצוא את "השירה שבדברים", כלשונו של אבות ישורון. העניין הוא, שה"דברים" של הספר הזה אינם, ברובם, חומרים שמהם שירה עשויה באופן טיפוסי. במלים אחרות, קל למצוא את "השירה שבדברים" כשאתה משוטט בנובמבר בהאג אל מול חוף ים הצפון, חולף בין מלקטי עלי השלכת והצופים בציפורי הקוטב הכחולות. קשה יותר לעשות זאת מול מסך הטלפון הסלולרי הרוטט וטקסט ה-SMS שהוא מגביל אותך לכתוב, או מול מסך מחשב וריצוד המחשבה שהוא מוליד: "פוקו דיבר על הכוח הכוח/ חה חה פתאום חשבתי על דרך אחרת/ להתנקמות בי, אספר לכם בפרטי" (עמ' 305). "בפרטי" משמעו בערוץ תקשורת לא פומבי (פומבי כמו פורום באינטרנט או צ'אט). הספר הזה הוא ניסיון לכתוב על "יצירת השירה בעידן השעתוק הדיגיטלי", לא מתוך התנגדות לדיגיטציה של אמצעי התקשורת אלא מתוך ניסיון לזרום בנהר הזה, להיענות לתנועה שהוא מקיים. ובאמת - תנועה היא העיקר כאן; קפיצות, תזזית. הספר אירוני כלפי המלנכוליה הסטטית של השירה בה"א הידיעה. "כן כן/ היה לך קשה/ נו" (עמ' 105). בשש המלים האלו, שנשמעות אותנטיות לחלוטין בהקשר של הדיבור הישראלי, מצויה כל ההתנגדות להצטערות, לסנטימנטליות - ולשירה הנובעת מהן. את השיר הזה אפשר להצמיד כלחש עוין למאות ואלפי שירים; כנגד זה הספר הזה מבקש "להחזיר/ לשירה/ את הפחחח" (עמ' 103). ה"פחחח" הוא גם קול של שאט נפש, כמו בביטוי "פחחח, יא מגעילה", וגם פח, פח זבל שפוך. ליכטש מעוניין שבחדר של השירה יהיה גם פח זבל, פחחח זבל. "אתה רוצה לכתוב שיר טוב/ לא נורא/ בהזדמנות אחרת" (עמ' 225); לכן שירים אלו אינם בשום אופן שירי הייקו, למרות הדמיון הצורני. בהייקו, פח הזבל יהפוך לשיר, יואר כמשהו מסתורי או עצוב: "על המישור הצחיח/ הוד קדושתו הכומר/ מפריש צואתו" (בוסון, תרגום יואל הופמן). אצל ליכטש, השיר יהפוך לפח זבל, יירד ממעמדו. למשל בפארודיה שהוא עושה על אצ"ג: "אין ייאוש מעבר לייאוש/ (...)/ אין מסנג'ר מעבר למסנג'ר" (עמ' 86). המסנג'ר איננו שליח (מעין הרמס, שליח האלים), אלא תוכנה לניהול קשקשת ברשת. במלים אחרות, המטרה של הספר היא לדקור את מה שהוא תופס כבלון דיבורי נפוח, לנבוח ככלב כנגד מקהלת הקולות היפים (ליכטש מצטט את עמדת המשורר כ"כלב בית" של אצ"ג), להחריש אוזניים בטונים חזקים ("לו היה לי כתב עת ספרותי/ הייתי קורא לו 'גונג'/ היו אוהדים אותו ושונאים אותו"). שירת האהבה הופכת כאן ל"אני אוהב שאת מוסיפה/ ארבע-חמש נקודות/ בסוף כל שורת מסנג'ר" (83). בכמה מקרים בספר הזה, השירה שהפנתה עורף לשירה בה"א הידיעה, חוזרת אל השירה - אל משהו שנראה כמו "הנוסח הישן", שירת הרגע הפואטי, הלא-אירוני. אני מציין זאת כדי להדגיש שיותר מ"נוסח" מגובש, יש בספר הזה ביטוי של התלבטות בין אפשרויות של כתיבה, ובעיני זה מעניק לו כוח ומורכבות, משקולות קטנות של "כובד" בטקסט שלמראית עין אין קליל וקופצני ממנו. כך, למשל, בשיר שהוא בעיני היפה בספר: "אחד הרצים/ רוכן מעל הרץ המעולף/ וקורא לעזרה". אני מדמיין את שני הרצים האלו כשני המשוררים המנוגדים שהם, ביחד, תומר ליכטש - מתחרים זה בזה, עוזרים זה לזה.