"למי אפנה אם לא לכבודו": ביאליק ככתובת עליונה לתהיות, לבקשות ולאיומים
מאת שמואל אבנרי
על הקונגרס הציוני כ"בית הכיסא", על אזעקה להצלת עין-גדי, על שפה ופרשנות, ועל מבקר ספרותי הראוי להישחט - במכתבים מגוונים המוגשים בזה לרגל יום הולדתו ה-135 של המשורר הלאומי, מתוך התצוגה הנבנית של בית ביאליק המחודש
"בקי בהטיה" מהו? איור של נחום גוטמן ל"אלוף בצלות ואלוף שום" (באדיבות מוזיאון נחום גוטמן)
החומר האיורי מארכיון בית ביאליק
"באתי לתל-אביב וראיתי, כי ביאליק אינו רק משורר, אלא גם המושל הרוחני של העיר", מספר מרק שגאל בעקבות ביקורו בארץ ישראל בשנת 1931, ומוסיף: "כל החנוונים קונים ומוכרים וקוראים עיתונים שנכתב בהם 'ביאליק דיבר', 'ביאליק כתב', ביאליק פה, ביאליק שם (...) כשצריך לקרוא שם לבהמה - שואלים את פי ביאליק, כשצריך לבקש שם לפרח - ודאי שקוראים לביאליק. הפועלים הם בעד ביאליק, ואפילו הצעירים שהם נגדו - הם עמו" ("על ח.נ. ביאליק: ליקוטים", דבר, 9.9.1934). ואכן, על משקל הפסוק "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" (סנהדרין ד ע"א) נשתגרה כבר בחייו של המשורר הלאומי האימרה "כל ישראל יש להם חלק בביאליק". עדים לכך, בין היתר, מאות ואלפי מכתבים שהופנו אל ביאליק מכל שדרות הציבור, מארץ ישראל ומהתפוצות כאחד. שיעור קומתו של ביאליק כיוצר, המנהיגות שהקרין וחמימותו האנושית נטולת הדיסטנס - הם שתרמו לכך שיותר מכל דמות אחרת נחשב ביאליק בזמנו לנשיא הדור, שהכל חופשיים לפנות אליו בבירורים ספרותיים, כמו גם בבקשות אישיות ובטרוניות ציבוריות.
מתוך שפע המכתבים האמור בחרתי להציג כאן שישה (מחציתם אנונימיים ומחציתם גלויים) המשקפים כמה מהנושאים המרכזיים שאליהם נדרש ביאליק בפניות החוזרות אליו. מכתבים אלה ותגובותיו של ביאליק לבעיות המועלות בהם - מצטרפים לכלל ציור דיוקן רב-פנים של המשורר, ששום צד מיסודות חיי האומה לא היה זר לו.
המכתב הראשון (מס' 1) מבטא תפישה שראתה בביאליק "צופה לבית ישראל" ו"נביא", המחויב למלא באופן טוטלי את שליחותו למען העם המאמין ובוטח בו. ציפייה זו מן המשורר עולה גם בקטע הבא, הלקוח ממכתב טיפוסי אחר: "השעה היא שעה קשה ונוראה לנו, בני הגולה, שעת ירידה וכישלון בחומר וברוח. שעת חורבן רוחני נורא, שעת שמד וכליה. בימים קודרים אלה אנו נכספים לדבריך, דברי נביאנו, נביא התחייה העברית (...) נביא עם ישראל, רבינו חיים נחמן ביאליק" (ארכיון בית ביאליק, להלן אב"ב, יחיאל שובל אל ביאליק, כ"ז בכסלו תרצ"ב). כותב
קריקטורה מאת שאול ראסקין בגנות ביאליק הבוגד באשת נעוריו (היידיש), שממנה העמיד צאצא, לטובת אהובה חדשה (העברית)
המכתב הבא כבר אינו מניח לביאליק כל זכות לקיום אישי: "תבין שאין אתה חי בשבילך (אלא) רק בשביל העם (...) נשמה גדולה ניתנה לך כדי לרומם אותנו מעלה מעלה" (אב"ב, שלום ברוור אל ביאליק, כ"א באייר תרצ"ד).
ביאליק עצמו אמנם נרתע מהגדרתו כ"נביא" ו"שליח אלוהים", ובהזדמנויות שונות אף מחה על זאת. כך, לדוגמה, מעיד הסופר אז"ר: "בשנת תרס"ט (1909) נערך לכבודו נשף בגימנסיה הרצליה, ואז קם הסופר ר' יעקב שרתוק ז"ל לשבח את המשורר ואמר להעמידו בשורה אחת עם נביאי ישראל. אבל השתיקו ביאליק ואמר: 'אל נא תגררו את עצמות הנביאים אל הבנקטים שלכם'" (א"ז רבינוביץ', "שורות אחדות", שבועון מאזנים כרך ד, 1933, גיליון כח-כט, עמ' 39). אולם בפועל, כל חייו כונן ביאליק את צעדיו מתוך הכרה של שליחות לאומית, שהפן השירי היה רק צד אחד שלה. אף כשישב בארץ ישראל יש וכינוהו "ריש גלותא" מכוח הדאגה והערבות ההדדית שגילה כלפי מצוקותיהם של יהודי התפוצות. בין היתר פעל ביאליק רבות להקל על מצוקתם של אסירי ציון ולסייע בפדיון נפשם. עם הסופרים שנעזרו בביאליק בהקשר זה נמנה גם חיים לנסקי מלנינגרד, אשר במכתב אזעקה ששיגר אל ביאליק - בדבר הצורך לחלץ שניים מחבריו הסופרים - הריהו מכנה אותו "הפטרון של הספרות העברית דהאידנא".
במהלך פעילותו העקבית למען נפגעי גזרות השמד ברוסיה הסובייטית לא היסס ביאליק להיכנס לעימות עם חוגים ואישים שנראו לו אדישים לסבל אחיהם. באופן מיוחד זעם ביאליק על הסופר והמבקר ראובן בריינין (אשר המעיט בהערכת מצוקתם של יהודי רוסיה וסינגר על השלטונות), ואף התריע נגדו במלים חריפות אלה: "מעשה בריינין הוא מעשה נבלה ותועבה (...) יצא בריינין, זקן עובר בטל זה, לבאר בעולם ישועת ישראל ברוסיה. ראוי איש זה להינחר (=להישחט) כחזיר. יש להפילו לבלי הוסיף קום, כי לא באמת ובתמים הוא עושה את מעשהו (...) כי נמכר לעקר (=לגויים) בכסף ובטובת הנאה" (אב"ב, ביאליק אל א"ל יפה, 15.5.1929).
במענה לשאלה "מהי לשון אם" (העולה בהקשר למעמדה המיוחד של העברית במכתב מס' 2) מקדים ביאליק ומעיר על מורכבותו של הנושא; מצביע על אפשרות קיומה של "שפת אם בכוח, אף על פי שאינה עוד בפועל"; ומגיע בסיכומו של דבר למסקנה: "כל לשון שאנו מתדבקים בה כובשת חלק מנשמת האדם ומחלל עולמו הפנימי. ואותה הלשון ששטח ממשלתה הוא הגדול והעמוק ביותר היא השלטת ולה גם זכות היתרה" (איגרות ביאליק, כרך ה, עמ' קסב).
שאלת לשון האם לא היתה כמובן זרה לביאליק, שכן גם בו התרוצצו שתי לשונות - שפת אמו היידיש, ושפת הבחירה שלו, העברית. כל ימיו שוחח ביאליק עם רעייתו ועם מקורביו ביידיש; ואת יתרונה המסוים של היידיש בעבורו המחיש ביאליק באמצעות הדימוי הבא: "האוכל בשר במזלג (=עברית) אין ספק שהוא מנומס ביותר, אבל איש לא יכחיש, כי אכילה באצבעות (=יידיש) בכל זאת ערבה יותר" ("מאיגרותיו של ביאליק", הארץ, טו בטבת תרצ"ה).
אך עם כל חיבתו של ביאליק ליידיש, והכרתו בכך ש"געגועי הילדות הדקים, ילדות הגטו והחדר, נוחים להיאמר בז'רגון, באותה לשון שהם נבראים, משייאמרו בלשון הקודש" (איגרות ביאליק, כרך ב, עמ' כג) - לא פירסם ביאליק יותר מתריסר שירים ביידיש. הכרעתו היתה נחרצת: "אני מאמין באומה שיש לה רק 'חוט שדרה' אחד - הלשון העברית!" (ביאליק, דברים שבעל-פה, דביר, תל-אביב, תרצ"ה, כרך ב, עמ' קנז). ואכן, בעברית ראה ביאליק את אחד המרכיבים המרכזיים של התחייה הלאומית, ולתקנתה של שפה זו ושכלולה הקדיש את מרב כוחו כיוצר.
האיום של "יד שחורה" על ביאליק (מס' 3) קשור אף הוא במאבק שבין הלשונות. במאי 1927 נאם ביאליק בנשף קבלת פנים לסופרי היידיש שלום אש ופרץ הירשביין, תוך שהוא מתאר את העברית והיידיש כזיווג מהשמים ומדמה את הקשר ביניהן לזיקה שבין נעמי לרות המואבייה. דברים חמים אלה על היידיש נתפשו על ידי קנאי הלשון כפגיעה במעמדה של העברית; והאופוזיציה הספרותית לביאליק (בדמותם של שלונסקי, אליעזר שטיינמן וחבריהם) ניצלה זאת כדי לנגח את ביאליק כמי שנעץ כביכול חרב ב"פרוכת העברית". לא לשווא חש איפוא ביאליק כי "שם, בחוץ לארץ, חושבים אותי להעברעיסט, וכאן - לאידישיסט" (י"ח רבניצקי, "רשימות-פנקס על ח.נ. ביאליק", רשומות, סדרה חדשה, כרך ב', 1946, עמ' 187). הרוחות חזרו והתלהטו בעקבות ניסיון הקמתה של קתדרה ליידיש באוניברסיטה העברית בירושלים. פרופ' קלוזנר, אוסישקין ואחרים לחמו לסיכול הקמת הקתדרה; בעוד שביאליק נמנה עם המצדדים בהקמתה ואף תקף בחריפות את מתנגדיה.
על סלידתו המוקדמת של ביאליק ממחלוקת מיותרת בתחום זה ניתן ללמוד מדברים שכתב 15 שנה לפני כן למארגני נשף ספרותי במוסקווה: "איני יודע באמת מה לענותכם. עברית, ז'רגון - הגם ב'נשף' יש מקום למחלוקת על דבר הלשונות? אילו ידעתי שאהיה צריך להכניס ראשי במחלוקת לא הייתי מסכים לבוא לנשפכם (...) אפשר לקרוא דבר אחד או שניים בעברית ואחד בז'רגון. איני חושב את הדבר לחשוב כל כך" (אב"ב, ביאליק אל עורכי הנשף במוסקווה, 17.12.1912. ההדגשות במקור).
קשה לקבוע מי עמד מאחורי הכרוז האנונימי שהיתרה בביאליק לחדול מפעילותו למען הקתדרה ביידיש, אך לא מן הנמנע שמאחורי "יד שחורה" הסתתר "גדוד מגיני השפה העברית", אשר לא בחל לעתים גם בדרכים אלימות ובאיומים (ראו: יעל חבר, "צלם בהיכל העברית", דווקא, גליון 3, יולי 2007, עמ' 16-17, וכן אבנר הולצמן, "אז אמר לו ביאליק לך לעזאזל", שם, עמ' 18-19).
מכתב מס' 4 עוסק בבירור פרשני של ביטוי תלמודי העובר אצל ביאליק גלגול של משמעות. האב, כותב המכתב, יודע ש"בקי בהטיה" על פי המקורות הנו "טריק" באקט המיני (לבעול בתולה ולהותירה בבתוליה), ולפיכך הוא משתומם ונבוך. משתומם - על עצם שילובו של ביטוי זה ביצירה שנועדת לילדים; ונבוך - כיצד להסביר לבנו את פשר המושג. על כך עונה ביאליק לאב, שביצירה "אלוף בצלות ואלוף שום" אין הביטוי "בקי בהטיה" מובא במשמעותו המקורית, אלא במשמעות חדשה, "בתור תואר לאיש ערום וחריף", המסוגל "להטות את דבריו כלפי כל צד".
את מכתבו לאב חותם ביאליק בברכה שקשה שלא להבחין ביסוד האירוני שבה: "ושלום על ישראל ועל מלמדיו, תלמידיו, וגם עליך אדוני, מצידי צדדים" (איגרות ביאליק, כרך ד, עמ' קלג). ביאליק ראה כנראה את האב כנוקדן וכ"מרובע"; שכן אחד מעקרונות היסוד ביצירתו האמנותית הוא "הקנייה בשינוי". דהיינו, כל אימת שעושה ביאליק שימוש בפסוק או בביטוי מן המקורות - אין הוא מביאו דווקא כבמוצאו וכמובנו הראשוני, אלא משנה בו משהו (גדול או קטן) ובכך יוצר אותו מחדש. ובלשונו של ביאליק: "אני נלחם ב'פסוק' בכל מקום שסופרינו משתמשים בו לתפארת מליצה ריקה, בכל מקום שעובש וריח ארכאיזם נודפים ממנו (...) סוד שימוש היוצר של ימינו ב'פסוק' הוא - לפתוח בפסוק ולא לסיימו, אלא לשלבו בפסוק מקורי משלו. זאת גאולת הפסוק מיושנו וזה תיקונו האמיתי ביצירה החדשה" (מרדכי עובדיהו, מפי ביאליק, מסדה, תל-אביב תש"ה, עמ' מח).
כותבו האנונימי של מכתב מס' 5 מבקש מביאליק לייסד שיעורים בפרשנות האגדה. באותו נושא מפציר בביאליק גם ההיסטוריון פרופ' משה שוובה מהאוניברסיטה העברית בירושלים: "חסר לנו מורה בשאלת הוראת האגדה והמשנה, והנני פונה אל כבודו בשם הנהלת הקורסים האלה ובשם הוועדה הפדגוגית של האוניברסיטה, להשתתף בעבודה נכבדה זו בהכשרת מורינו" (אב"ב, משה שוובה אל ביאליק, 28.5.1933). ואכן נענה ביאליק לבקשות אלה, ובין היתר העביר "סמינריון לקריאה באגדה" במסגרת שיעורי האוניברסיטה העברית שניתנו ב"אוהל שם". בין שומעי-לקחו הרבים של ביאליק בשיעורים אלה נמנו ראשי היישוב, ובתוכם ברל כצנלסון, זלמן שזר, משה בלינסון ועוד.
השיעורים באגדה היו ללא ספק תולדה של תפוצתו הרחבה (בת כמאה אלף עותקים) של ספר האגדה שבעריכת ביאליק ורבניצקי. ספר זה יצר גירוי אינטלקטואלי עמוק והיה לאחד מגשרי התרבות החשובים במשך עשרות בשנים. רבים מסופרי דורנו לא הגיעו לכלל הכרת מקורות היהדות אלא בתיווכו של ספר מופת זה.
מכתבו של הסטודנט המבקש מביאליק לעשות להצלת אדמות עין-גדי (מס' 6), עורר את ביאליק לתגובה מיידית; והוא הזדרז להעביר את המידע שקיבל לאוסישקין (יו"ר הקרן הקיימת לישראל) בצירוף המלצה לאתר "איש לב ובעל כיס, אשר ימציא לך האמצעים לשם גאולת השטח ההוא" (איגרות ביאליק, כרך ד, עמ' רלו).
בהקשר זה ראוי לציין שביאליק דגל בדו-קיום של שלום וכבוד הדדי עם הערבים תושבי הארץ: "אין אנו רוצים להדוף את הערבים מן הארץ. אין אנו אומרים 'לגרש אותם אל המדבר', כמו שעשה אברהם אבינו בשעתו לישמעאל בנו. אדרבה, ישבו בארץ ויתערו בה. אבל ישמעאל חזר מן המדבר ובא אל הארץ והביא את המדבר אתו. אנחנו באים ומגרשים את המדבר מתוך הארץ ועושים אותה ארץ של יישוב ותרבות בעד כל בניה-בוניה" (ביאליק, דברים שבעל-פה, דביר, תל-אביב תרצ"ה, כרך א, עמ' קנו).
ביאליק פנה אל אוסישקין בתקווה לסידור העניין, אף שהיחסים ביניהם היו משובשים ורצופי מחלוקות, ואוסישקין נתפש בעיניו כאדם פרימיטיווי ש"אינו מכיר בצבעים ובני-צבעים", אלא "רק את השחור והלבן" - "חצוצרה בעלת נקב אחד" (איגרות ביאליק, כרך ה, עמ' רפא). יחד עם זאת דעתו של ביאליק על רוב הפוליטיקאים והעסקנים הציוניים האחרים לא היתה טובה בהרבה, כפי שמעיד התיאור הבא של הקונגרס הציוני ה-17 (של "ראיתיכם שוב בקוצר ידיכם") כבית-הכיסא: "תובעים לכיסא ויצמן יש הרבה, וראויים אין אחד. אוסישקין, רחב האחוריים, יושב על שלושה כיסאות בבת אחת. סוקולוב - בין שני כיסאות. גרינבוים ניפץ את הכיסא. ויצמן - הכיסא נשמט מתחתיו. ז'בוטינסקי פשט ידיו אל הכיסא, ולא הגיעו. וכך נהפך בית הקונגרס לבית 'הכיסא'" (אב"ב, ביאליק אל פיכמן, 19.8.1931).
1. "צופה נתנך אלוהים"
אל ביאליק
"...עננו המשורר! נגד כל עמך עננו! צופה נתנך אלוהים על ישראל, אל נא אפוא תעזוב את משמרתך. ובפרוע פרעות בישראל, מבית ומחוץ, אתה תהיה בתוך המחנה, ופטישך החזק האדיר יהלום וירעים, ושמע ישראל - כי על כן ביאליק אתה".
מתפילת השליח ציבור ש.א. באחת מערי ההרגה
2. "מהי שפת אם"? חיפה, 7 לאפריל 1930
לכבוד ח.נ. ביאליק, תל-אביב
יסלח לי אדוני על הטריחי את כבודו בכתיבתי זו.
כידוע לו, נמצאים תיירים רבים בחיפה. עם הצעירים שבהם באנו לידי קשרים. והנה בערב, בשבתנו יחד, הודיע אחד האורחים על התנגדותו לשפה העברית, היות שאין היא שפת אם לאיש מן המסובים. לפי דעתו, כל אדם צריך לדבר בשפת אמו, ואותה עליו חובה לדעת. לא התפלאתי לדברי התייר, אבל מה גדלה השתוממותי שגם בין שלנו יש החושבים שהעברית איננה "שפת אם" שלנו.
וכאן התעוררה שאלה שנייה: מהי "שפת אם"? יש שיאמרו, שזוהי השפה שבה התחילה האם לדבר עם ילדה (אצל רובנו רוסית או ז'רגון) ואחרים אמרו שזו השפה שבה מרגישים, חיים, חושבים, והיא יותר קרובה לאדם. אחרי שלא באנו לידי הבנה החלטנו לפנות לאדוני שיועיל לחוות דעתו בשאלה זו, ודעתו תהיה המכריעה.
בכבוד רב, ובתודה למפרע ז. פינטוב ת.ד. 130 חיפה
3. "הסתלק"
הסתלק מענין הקתדרא לז'רגון!!!
יד שחורה
4. "בקי בהטיה"
אדוני הנכבד!
הנני מרשה לעצמי לבקש מאת כבוד מעלתו ללמדני מה פירוש המלים "בקי בהטיה" בבדיחה העממית "אלוף בצלות ואלוף שום" שנכתבה בידיו.
הביטוי הנ"ל ידוע לי רק מתוך "כתובות" עמ' ו, ולא ייפלא אפוא שהתקשתי בתשובתי על שאלת בני הקטן לפירושו. נראה לי שקוראי הבדיחה הנ"ל יוכלו רק לשער את כוונת הביטוי מבלי שיוכלו לרדת לכוונת כבוד מעלתו. אם לא ירע אפוא הדבר בעיני כבודו - אל נא ישיב את פני ריקם ויכבדני נא בתשובתו, ותודתי שלוחה לכבוד מעלתו למפרע.
בכבוד רב וברגשי הערצה יונה ברוורמן לודז', 9 למאי 1928
5. "מרגיש באוצרות השפונים, ואיני יכול לחשפם"
לכבוד ח.נ. ביאליק, תל-אביב
רוצה אני להפנות את תשומת לבך לצורך בשיעורים לאגדה. אם השיעורים לתנ"ך מיסוד "עונג שבת" נחוצים וחשובים מאוד, הרי גם בהעדרם יש בכל זאת אפשרות לעמוד על פשוטו של מקרא מתוך הפירושים החדשים (מדעי, גורדון וכו'); מה שאין כן באגדה, אשר גם הקרובים אצלה, אינם יכולים על-פי-רוב לעמוד על ערכה הספרותי-היסטורי, מאין ספרי עזר מתאימים. אני, למשל (ורבים הם כמוני), עברתי על כל "ספר האגדה", קורא במדרשים וב"עין יעקב", מרגיש אני באוצרות השפונים שם ואין אני יכול לחשפם. הערותיך על כמה אגדות בשיחותיך ב"עונג שבת" האירו עיני ממש לא רק באגדות שנגעת בהן, אלא גם באחרות, שעד אז לא עמדתי על ערכן. לו יכולת אתה להקדיש מזמנך לזה, היית מביא ברכה שאין לשערה להבנת האגדה ולהפצתה בקהל. אך אם ממך קשה הדבר, אולי יימצא מישהו שימלא עבודה זו. בכל אופן יש בדבר צורך חיוני.
בברכה נאמנה ובכבוד רב אחד הקהל
6. "ערך כל שעל ושעל של אדמתנו" ירושלים ז' באדר תרפ"ט
כבוד משוררנו ח.נ. ביאליק - שלום רב!
בתור סטודנט עברי, ובתור יליד הארץ המכיר את כל הארץ והיודע את ערך כל שעל ושעל של אדמתנו, הנני כותב אליך דברי אלה: לפני שבועות מספר טיילתי במדבר זיף. בדרך שח לי ערבי אחד כי המיסיונרים עומדים לקנות את אדמות עין-גדי ולבנות בה בית-ספר לילדי הבדואים אשר בסביבה. ובהיותי בחברון לפני שבוע חזר לפני ערבי אחר על דברים אלה.
בתור משוררנו היודע ערך כל מקום היסטורי הנני פונה אליו. עין-גדי זו כיום בדואים יאהלו בה, מגדלים בה מלפפונים ועגבניות, האדמה פורייה ומבכירה. מעיינות בה, זורמים מראש הפסגה ויוצרים מפלי מים ומהריה נשקפת מצדה (מסדה), מבצר גיבורי יהודה האחרון, הנמצאת במרחק קילומטרים אחדים. ולצפון משתרע ראס-אל-פשחה (ראש הפסגה). גדול מאוד ערך מקומות אלה, הן מצדם ההיסטורי והן מצדם הכלכלי, כי בקרוב תתחיל הגשמת הקונצסיה של נובומייסקי. הפעולות בעניין זה אינן צריכות להתפרסם כי זה ימריץ את ידי המיסיונרים למהר בקניית המקום הזה.
בתקווה כי אדוני ישים לב לדברי ויתחיל תיכף ומיד בפעולה לקראת הדבר הזה הנני חותם בברכת ציון וגאולת הארץ.
מאיר שלנק אוניברסיטה עברית
נ.ב. דברים אלה הודעתי גם ליו"ר הקרן הקיימת מר מ.מ. אוסישקין.
המכתבים מובאים כאן בשלמותם בלא שינוי או עריכה, להוציא מילוי הכתיב במקומות אחדים. "למי אפנה אם לא לכבודו" שבכותרת המאמר הוא משפט הלקוח ממכתב אנונימי בחתימת "יהודי פשוט", שבו מתבקש ביאליק לפעול לצמצום חילול שבת.
