 |
|
 |
| "מזלג", תצלום של אנדרה קרטס, 1928 |
|
|
|
|
| הלא ייאמן פשוט ישנו
ישראל אלירז. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 107 עמ', 62 שקלים
יש שלושה סוגי פתיחות לספרים. יש כמובן פתיחות שמסמנות לך מיד שהגעת למקום הלא-נכון, כמו דלת שאתה פותח ונתקל במבטים תמהים של הדיירים, שבשתיקה אומרים לך "טעות בכתובת". אמנם לפעמים, כמו קונה פוטנציאלי של נכס, אתה מסתובב קצת בדירה כדי לא להעליב את המוכרים, אבל ברור לך מראש שכבר יצאת. עד כאן הסוג הראשון.
הסוג השני הוא הפתיחות שהן "כן" ברור. אתה קורא את המשפט הראשון ותוך כדי קריאה מגשש ומתיישב על איזה כיסא, ועד שלא יגרשו אותך משם תמשיך לקרוא. למשל, משפט פתיחה כמו זה: "אפשר שלא היו בילדותנו ימים שחיינו אותם כה במלואם, אף כי דימינו כי עברו עלינו בלי לחיותם, כימים שבילינו עם ספר אהוב" (מרסל פרוסט, "על הקריאה", תירגמה: ארזה טיר-אפלרויט). אלה ספרים שהכניסה אליהם קלה, כאילו ממשיכה מחשבה שכבר חשבת קודם, עד שהפתיחה אינה אלא המשך טבעי של מחשבותיך, שיחה נמשכת.
אבל יש סוג שלישי של פתיחות, ופתיחת הספר החדש של ישראל אלירז היא כזאת. אלה פתיחות שעוצמתן ברורה ומיידית, אבל מרוב עוצמה הן גורמות לך לסגור את הספר מיד. לחפש מקום אחר לשבת בו. להיכנס שוב, מוכן יותר, מרוכז יותר. הספר הזה נפתח בשש מלים: "ויושב ואוכל ושותק ורואה וחושב וזוכר". ששת הפעלים האלה, מיד בהתחלה, מעמיסים על שורה אחת משא כבד מאוד. המשפט הזה פתוח משני צדדיו (אין לו נקודה בסופו) וברור שהוא יכול להימשך בעוד ועוד פעלים. ברור שהיה פועל שקדם ל"ויושב" ויהיה פועל שיבוא אחרי "וזוכר". הפתיחה מכניסה אותך בבת אחת לשש פעולות אינטנסיביות, שדי בהן לגרום לך להבין שנכנסת אל משהו טעון מאוד. שכאן קורה משהו.
גם מיד אחר כך הספר ממשיך הלאה, משפט הפתיחה ממשיך להדהד ולהאיר את ההמשך, כמו למשל תיבות הפתיחה בקונצ'רטו הראשון לפסנתר של צ'ייקובסקי. הפתיחה הזאת מעמיסה משקל פעולה גדול מהרגיל על מעט מלים, ומגדירה את מה שקורה בספר הזה: אדם יושב במטבח בוקר אחד. מטח הפעלים מטעה: הרי הפעולות הן סטטיות, פנימיות. ללא האכילה היה אפשר לחשוב שמדובר באיש דומם. המגע פנימי: "אתה נוגע בכתפו של מי/ שעובר במחשבותיך" הוא המשפט השני בספר. והרי הקורא הוא אותו מי שהדובר נוגע בכתפו ברגע שהוא קורא את המלים. משפט שני, וכבר אנחנו חלק מהספר. כבר הפנינו ראש.
כל דיבור על "הנושא" בספר הזה יעשה לו עוול. מכיוון שכל העניין כאן הוא ההבלחות של הדיבור, מלים ספורות והרבה רווחים ריקים. על מה הספר בכל זאת? אפשר לומר: זהו ספר המתאר משורר היושב לכתוב שיר בבוקר חורפי. זהו תיאור של תודעה בפעולתה בדרך אל רגע אחד של התבהרות, שהוא ארבע השורות החותמות את הספר (לא אצטט אותן). תהליך של התקדמויות ונסיגות שבסופן מצוי שיר בן ארבע שורות. "מה אני מנסה להבין? את/ הצורך לכתוב את הספר הזה, את הניסיון למחוק אותו/ מבלי להיקלע לכאב נורא" (עמ' 89). כמו בג'אז, "השיר" כולל גם את התנועה אל השיר. בלי היררכיה.
על מה הספר? גם על כך שכתוב בכותרת, "הלא ייאמן פשוט ישנו". ואם חושבים על זה, כותרת הספר היא סיכום מהותה של השירה ושל כל אמנות. זה הדבר שכל אמנות אומרת: הלא ייאמן פשוט ישנו. כלומר, שהוא ישנו, אבל הוא גם ישנו בפשטות גמורה. כמו התצלום הנודע של המזלג על הצלחת של אנדרה קרטס (1928), שאלירז מזכיר בספר, ושעוד אחזור אליו. סתם מזלג. סתם צלחת. סתם צל. ובכל זאת: לא ייאמן. "צלחת סכין מזלג// כאילו מאורע גדול עומד להתרחש הבוקר" (עמ' 12).
הבנתי עד כמה טעונה כותרת הספר הזה כשלקחתי אותו החוצה מהבית, כדי לקרוא אותו במקום אחר. החזקתי אותו ביד, ומכיוון שהכותרת על כריכתו נתונה באותיות שחורות של קידוש לבנה, עברה במוחי המחשבה שהעוברים והשבים ברחוב רואים את הכותרת, ושאני נושא את ההכרזה הזו, "הלא ייאמן פשוט ישנו" כפרסומת של איזו כת סודית. ולרגע חשתי מבוכה, והפכתי את הספר, פניו לצד גופי. היה זה רגע קצת מזעזע, והרגשתי כמי שהולך ברחוב עם בנו המכוער, ומתבייש בו, ומתבייש בבושתו. אבל הרי אתה הלכת עם בנך היפה, חשבתי, ובכל זאת. ברגע זה הבנתי עד כמה קשה (לי) לשאת את השירה בתוך העולם.
הנה תשובתו של אלירז לקושי, תשובה הנתונה מראש בתוך הספר: "היומיומי הוא זג העולם" (עמ' 65). כלומר, היומיומי הוא ציפוי דק, שאינו ממש "ציפוי", אלא המשכו של הפרי. אין ענב בלי זג (קליפת הענב הדקה). ללא זג הענב יתבקע. הציפוי הדק, שאלירז מכנה "היומיומי", נחוץ. בדיעבד, אולי היה מוטב לא להפנות את הכריכה אל "היומיומי", אל הרחוב. היא נמצאת שם ממילא: אין צורך להכריז עליה במיוחד.
על מה הספר הזה? הספר משיב מפורשות: "תן לדברים (בזה עוסק הספר הזה)// להגיע אליך" (עמ' 13). הספר הזה הוא על ההתבוננות במציאות כמו בתמונה של טבע דומם, ועל ההתבוננות עצמה כחלק מן הדממה. כלי מתבונן בכלים. וזו גם הכנה למוות. למד מהכלים כיצד להיות בלי "עולם פנימי". ריק. ככל שהפעילות היא מנטלית יותר, "ויושב (...) ושותק ורואה וחושב וזוכר" הולך האדם ונהיה דומה לכלי דומם. דווקא המלה "ואוכל" מוציאה אותו מממלכת הדוממים ומקנה לו את נשמת אפו, את התנועה. המזלג חשוב בספר הזה מפני שהוא המכשיר של החיבור אל החומר. הגשר בין "היומיומי" וחומריו ובין הפה המדבר, הנושם, השר.
המשך בשבוע הבא |
