 |
|
 |
| עבודה של אירית בצרי, מתוך עטיפת הספר |
|
|
|
|
| שירי ברירה
אורית מיטל. הוצאת כרמל, 103 עמ', 69 שקלים
יש ספרי שירה שמעוררים חשק של ממש שלא לכתוב עליהם דבר, אלא פשוט להעתיק את השירים בשלמותם. לאו-דווקא משום ש"הדיבור" משחית את איכותם החד-פעמית, אלא בגלל הגרעין הקולי שיש בהם. בכל ספר שירה מצוי הגרעין הזה, שבו מתגלה לפנינו הדובר כבעל גוף של ממש, המדבר בכנות אל הקורא. רגעיו האינטימיים, יחסיו עם עצמו והעולם, קונים אט-אט נוכחות בחיינו. ומן הרגע הזה כבר קשה לוותר עליו. מצד שני, למרות שהקול הזה מצוי בכל ספר שירה, לא תמיד יימצא קורא שיאזין לו. צריך חסד של ממש להתחבר לקול חדש. ועכשיו, כשסיימתי לקרוא את "שירי ברירה" של אורית מיטל, איך אפשר לשתף אחרים בקול שירי חדש שכזה?
"ההפלגה התחילה כפי שכל ההפלגות מתחילות", מכריזה מיטל בפתח הספר ומזמינה אותנו לתוך עולם שירי צלול ומדויק. בלשון תיאורית, כמעט מנוכרת, מעמידה המשוררת תמונה מצמררת של קבוצת אנשים מפליגה בים. משפטים כגון "היה צחוק צרוד אבל לא חיוכים", "למלח שרקד היו שיני זהב. זה שעישן לבש חולצת פסים" ו"העבודה נעצרה רק כשהיה צורך למחות מן העיניים את הזיעה", מעניקים לקורא, דרך קונקרטיזציה של לשון דיווח בשיא של חדות, בסיס לאינטרפרטציה והשערות סביב מה שבכלל קרה בהפלגה.
אך בעוד שבשירים אחרים קל להתרעם כשאין קצה-חוט להבנה, הפואטיקה של מיטל הופכת את השיר לחוויה גדולה ומסעירה, עד שבכלל לא אכפת ממעשה ההפלגה. כי הלשון מכשפת, לא פחות: מצד אחד הלשון קרה ומנוכרת ("בסירת ההצלה נבעה חור. יבשה לא נראתה"), מצד שני היא טובלת בהאנשות לחפצים ("אדישות השמשה", "חרטום עיוור"), מצד נוסף קיימת בה נטייה להכללות ("איש לא הבין את שפת אמו") - עד שלא במקרה חותמת את המחזור הראשון של הספר דמות ערפילית, מתעתעת ומעוררת אימה: "מי שאיננו דג אך גם אדם אינו, ענן קשקשים מתרומם כעמוד ערפל סביבו, והוא מביט בים, אשר במלוא רחבותו, שוקד על הפער בין מבטו לרצונו".
הדמות הערפילית הזאת אמנם אינה לובשת דמות אדם, אך היא הופכת לעמוד-ענן המלווה את מרבית שירי הספר כדמותה של הדוברת. "אין מחלה כמו שנאה לבשר ממנו באת", טוענת המשוררת (באמירה שמזכירה איכשהו את פתיחת השיר 'בשר' מאת יצחק לאור, "בשר הבן שואל את בשר האב: האם אתה שומע?" מתוך "אוהב ימים, הוצאת הקיבוץ המאוחד), ומוסיפה: "נגזר עליך לקרוא לו בשמות (...) אתה קם להרוג במפלצת או לפחות לקרוע בה קרעים ולבוקר, מול הראי, והנה הם פנים". המפלצת הזאת, אותה דמות מתעתעת שהיא חלק מהאני, מושכת את הדוברת לעשות דברים בלתי רגילים: לגלח את הזקן שצמח בלילה בכוונה להעלות את "החיוך הזדוני של הגבר שיכולתי להיות", להסתכסך עם שמה ועם צלה ("שמי הולך לפני ואתה הולך מאחורי") ולהכריז ש"שמי הראשון היה אלוהים".
כך, לאט ובזהירות, נהפך הטון השירי של מיטל להפתעה גדולה; יש בו את גדלותו האדירה של האני וגם את נמיכות קומתו מול העולם. ואם נדמה שכבר למדנו לזהות את מאפייניו, בשיר הבא הוא ישוב ויפתיע. לעתים, שני הצדדים המתעתעים הללו משתכנים בשיר אחד. כך למשל מסוגלת המשוררת, בבואה לטפל בקבר אמה, לבכות בכאב על כך ש"אמי לא מכינה קפה ולא שואלת אם אני רעבה", ומיד להריח את ריח היסמינים ולהכריז ש"בית הקברות הוא אתר חקלאי בלב העיר". ולמרות שזוהי שירה שכל-כולה התרסה נגד העולם, בבסיסה עומד יסוד דיכאוני של אני חלש, נרדף ומבוהל. "יש ימים שאפילו ירידה לרחוב קשה", מודה הדוברת, ומתחננת: "עזור לי להתחבא, אני מבקשת, לא משנה איפה. במקום דק. בריח כלובי תרנגולות דחוסות, במשאית דוהרת".
במחזור "משירי האם הרעה" היא מציינת את חולשתה כלפי בנה, במשפט המצמרר "בחדר הסמוך ילד בן שבע שוכב ועל בטנו הר (...) אני חייבת להאמין שכוחותיו גדולים משלי". יסוד הדיכאון מוליך את המבט לראות את העולם כנגזרת של האני. בעקבות כך, המשוררת עשויה להתאכזב מכך ש"הירח הושלך למים כמו אבן שנועדה להבטיח: כלום לא יעלה", לתהות כיצד "פרחי הבר נובלים מהר יותר. איש לא צייד אותם בכישרון לחיות לאורך זמן בתוך צנצנת", להודיע למשוררת הפינית סירקה טורקה כי "בעוד שנים אחדות עיני וגם עינייך יהיו לארובות עפר. יש תולעים בשלג?", ולהודות: "קניתי פרחים לשבת. מאז אני יושבת ומסתכלת עד שייבלו וחושבת על המוות כל דקה למרות שהבטחתי רק כל שעה".
אז מיהי הדוברת, שמצד אחד טוענת שיש בה "סוג לא ממוין של דיכאון", אך מצד שני יכולה לקבוע במלוא הכוח ש"אני גוף שיש לו גוף"? התשובה נמצאת, כרגיל, בשפה. "אני יכולה לסלוח הכל מלבד מלים לא מדויקות", טוענת המשוררת, ומנצלת את השפה ככלי זכוכית-שביר. הלשון השירית יכולה אמנם לסרס את הקשר שבין האני אל עצמו ("מי שמדברת איננה אני") אך גם לברוא מציאות חלופית ("לרדת אל השיר, אל הבריכה המכוספת בבוקר כחול"). במלים אחרות, וזהו עיקר הכוח הפואטי של השירים הללו, הקול השירי משמש כקפיץ אל העולם. באמצעותו מנתרת הדוברת לתוך המציאות, מרכיבה והורסת עולמות בטכניקה של מונטאז' מילולי מפואר, ושבה אל עצמה. לא במקרה שם הספר - "שירי ברירה" - מדגיש את הפוטנציאל הספרותי של כתיבת השירים כבחירה עצמאית. לשמוח או להתעצב, לכתוב או לא לכתוב - כך או כך, מאחורי המלים תישאר הנפש כאותה דמות ערפילית הנשענת על מעקה הספינה.
יקיר בן-משה הוא משורר ועורך תוכניות ספרות בבית ביאליק בתל אביב |
