ספר הביכורים של שי צלר הוא קובץ סיפורים קצרים, והוצאתו לאור באקלים הספרותי הנוכחי אינה ברורה מאליה; מעטים קובצי הסיפורים שיוצאים לאור בשנים האחרונות, בתקופה שניתן לכנות "עת הרומן". ככל שהמבעים הלשוניים והחזותיים - בכלי התקשורת, במגע הבין-אישי ובטכנולוגיות שתומכות בהם - נהפכים לקצביים, קצובים ותכליתיים יותר, מבקשת הספרות להתבדל מהם באמצעות אורך-הרוח של הרומן. כמה מקובצי הסיפורים הקצרים שפורסמו בשנים האחרונות מבקשים להתחרות ברזונם ובתכליותיות שלהם בתרבות המסרונים שאופפת אותם; אולם הטכנולוגיה של הקריאה אינה מספקת את הסיפוק המהיר והחטוף של שאר הפלטפורמות הלשוניות, ולפיכך יצא הסיפור הקצר מהאופנה שלא כדין ואין לדעת מהם התנאים שיאפשרו את שיבתו למרכז העשייה היצירתית.
סיפוריו של צלר אינם מתחרים באותו אופן על תשומת הלב של הקורא, משום שהם מתמקדים ברשומון של מצבים נפשיים; ההתרחשות העלילתית שהם מתארים אינה ניצבת בקדמת הבמה. צלר מעוניין לייצר תנועת-נגד להישגיות המהירה של הסיפורים החוץ-ספרותיים, ולפיכך בבחירה לכתוב סיפורים קצרים יש גם התרסה אירונית ואמיצה אל מול תביעת ההספק: הדמויות ב"המסע לאורקולי", כמו גם אופן הצגתן, נותרו מחוץ למשחק. גיבורי הקובץ נכשלו בתביעה להספיק, להשיג, להתקדם ולהמשיך הלאה. הכישלון הזה מאיים לא רק על האופן שבו הם נתפסים בעיני הסובבים אותם, אלא גם על תחושת המשמעות שמפעילה אותם.
צלר מתעניין במי שמתעכב ובמי שנותר מאחור, במי שאינו יכול לעמוד בתביעת ההישגיות של "סיפור החיים הקצר", כלומר להסתדר בחיים מהר ככל הניתן: להתחתן, למצוא עבודה מכניסה, לחתור אחר האושר ולהציגו בפומבי. הדמויות בקובץ אינן מאושרות; דבר-מה שהשתבש מונע מהן לעשות את התנועה הנורמטיבית של החתירה אל האושר. הן מוכרעות על ידי מצב כלכלי קשה, זיכרון טראומטי, אובדן או בדידות. הן לכודות בסיפור שלא היה צריך להיות הסיפור שלהן: חייהם היו צריכים להיראות אחרת לגמרי.
תחושת חוסר השייכות לחיים שנכפו עליהן גורר אותן לשולי החברה או לשוליים של מה שנתפס כ"בריאות נפשית". הן נדרשות למעשים קיצוניים על מנת להחזיר לעצמן את מה שאבד: לבגוד בעקרונות שלהם, בגופם או באנשים שסובבים אותם כדי לשמור על שביב התקווה שעוד נותר - התקווה לחזור אל המשחק החברתי, לזכות בנראות נורמטיבית ולהשיג את מה שמצופה מהן - דהיינו את מה שהן נשפטות בגין היעדרו.
צלר נמשך בעיקר אל דמויות נשיות שמצויות על הסף. הוא כותב על נשים שחוצות את הקווים: מי שכדי להשיג כסף תאיים להרוס את חייו של אדם אחר; מי שמבקשת לזקק את דמעותיה כדי להתגבר על אובדנו של הגבר שאהבה; מי שזהותה נמחקה על ידי טראומה מעברה ועל ידי חשיפה תקשורתית ששללה ממנה את שמה, ומי שתרצח - רצח ממשי או מדומיין - על מנת להשיב את עלומיה ואת תשוקתה. וישנו גם גבר, בסיפור החותם את הספר (והוא הטוב ביותר בו), שמבקש לאמץ את זהותו של אדם אחר כדי להתנקות מתחושת החטא שרודפת אותו.
דמויותיו של צלר יודעות שאושרן תלוי באופן שבו הן יכולות לעשות מעשה בעולם, שיתרחש במרחב הפומבי ושהתממשותו תלויה בנראותו על ידי אחרים. האושר משמעו חציית גבול מקטגוריה אחת לאחרת, וליתר דיוק חציית הגבול המדומיין שבין המציאות הנתפסת של העצמי לבין הקטגוריה האידילית שאליה שואף האדם להשתייך; הדמויות של צלר נענות לתביעה זו, אולם הן לכודות במרחב נפשי שבו הן מונעות על ידי הבטחה נכזבת ההופכת את המטלה הזאת לבלתי מושגת, ואת אמצעי השגתה לנואשים. האופן שבו צלר מתאר את התנועה הסותרת הזאת הוא משכנע ומורכב; הוא מאפשר לשמוע באמת ובתמים את קולה של הנפש, שאפשרויות החיים הבלתי-ממומשות שצוירו לה מכריעות אותה. וישנה חמלה גדולה, וגם דיוק ותשומת לב, שמונעים מהסיפורים להתעכב על ההיבטים הסנסציוניים של חיי הדמויות או להתענג עליהם.
צלר נמשך אל החומרים האפלים של הנפש, והוא אינו טרוד בשיקומם או בהשעייתם. במהלך הספר הוא מציין את הקושי של הדמויות - וגם שלו-עצמו - לאפשר סוף לסיפור, כלומר סיום שיפתור את העלילה ויניח את המעשה חתום וגמור לפני הקורא. בקושי הזה טמונה האחריות שהוא נוטל ביחס למושאי כתיבתו: הוא מתעניין בהם כפי שהם - על הבדידות והעלבון שהם נושאים, על החרדה ועל הסוד שאופפים אותן - מבלי להושיע אותם. המיומנות שלו כמספר מאפשרת גם לקורא להתבונן בהם מקרוב מבלי לשפוט או לגאול אותם.
עם זאת, יש נקודת תורפה לקובץ והיא נעוצה ב"מחלת ילדות" של כותבים רבים, ה"מרגישים בבית" בתוך השפה ומתענגים על משחקי מלים ועל שנינויות לשוניות. צלר הוא כותב מיומן ששולט בכליו, אולם השפה שלו נוטה לעתים להופיע כשפה מדושנת ומתפנקת. משפטים כמו "נשים מהלכות עלי קסם, אם הביטוי הזה לא היה גורם לי להרגיש כאילו הודיני דורך לי על הירכיים"; "השבוע תתפרסם עליך כתבה חלקית. המלים יישארו בהקשרן, את זו שתצאי מהקשר" או "גם אני ארד לטמיון. אם כל העשירים הולכים לשם, בטח הירידה היא במדרגות נעות", מבטאים רהבתנות לשונית שעשויה להיות מבדרת ושנונה, אולם במקרה של "המסע לאורקולי" היא עודפת ופועלת כנגד הטקסט.
הסיפורים עוסקים במחסור, באובדן ובמה שאינו מספיק; הסגנון הרטורי צריך להלום את הנושאים הללו. אין כוונתי שלשון הסיפור צריכה להיות דלה או רזה; ההיפך הוא הנכון: דלות לשונית משרתת דלות רגשית, ולשונו העשירה והציורית לפרקים של צלר מאפשרת לשרטט את המורכבות של הנפש הפגומה. אולם צלר מאוהב ביכולתו לשלוט בשפה, כשהוא מספר על דמויות שסובלות מהיעדר אהבה ומחוסר שליטה, ולפיכך המשחקיות הבלתי-נחוצה מלווה את הסיפורים בפסקול דיסהרמוני. פער בין תוכן לצורה יכול להיטען במשמעות אירונית, אולם זה לא המקרה של הקובץ הזה: נדמה שההשתעשעות הרטורית דורשת ריסון, והלהטטנות המילולית היתה יכולה להיעזר במעט צנעה.
צלר יודע כמה סודות על אמנות הסיפור הקצר, ובוודאי ניחן בכישרון רב-רושם לתאר את האופן שבו בני אדם נלכדים בסיפור הלא-נכון, סיפור שמתבוננים בו - וחיים אותו - בחוסר אמון ובשל כך מנסים להפר אותו, לחצות אותו אל סיפור חיים מתאים ונכון, לעתים מתוך שיתוק ולעתים באלימות. הסיפור הנכון הוא הבטחה "אורקולית" מדומיינת, צבעונית ומבטיחה יותר מכפי שהדמויות יכולות לקיים - אולם גם השפה צריכה לשקף את המסע, ולא את היעד הנוצץ והכוזב שלה. צלר מוכיח בקובץ הזה את כישרונו, ואני מקווה שכישרונו יוכר וידובר כדי לאפשר את המשך פעילותו הספרותית, וגם את השתכללותה.
עמרי הרצוג כותב עבודת דוקטור ומלמד בחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית
