בסטודיו שלו בקופקבנה בריו דה ז'ניירו שבברזיל, האדריכל אוסקר נימאייר שוקד בימים אלה על תכנון מוזיאון חדש לקולנוע ברזילאי, שתי קתדרלות בברזיל ותיאטרון בספרד. התיאטרון העממי החדש שתיכנן בריו נחנך זה עתה ברובע ניטרוי בעיר, לצדו של המוזיאון לאמנות עכשווית - מבנה דמוי צלחת מעופפת בסגנון רטרו עתידני מהפנט - שתיכנן לפני כעשר שנים ונהפך לשיחת היום בעולם האדריכלות הבינלאומי ול"בילבאו" של ברזיל. כעת הוא גם מתכנן את בירתה החדשה של אנגולה, כמעט 50 שנה אחרי שחבר למורו ורבו האדריכל לוצ'יו קוסטה לתכנון ברזיליה, עיר הבירה החדשה של ברזיל שהדעות עליה חלוקות גם כיום, אחרי שהוכרזה כאתר מורשת עולמית על ידי האו"ם. למעלה ובכיוון השעון: אוסקר נימאייר; מוזיאון לאמנות ברובע ניטרוי בריו דה ז'ניירו; כיכר שלוש הרשויות בברזיליה; בניין מגורים בסאו פאולו; הצעה לתכנון כיכר המדינה בתל אביב; קתדרלה בברזיליה. במרכז: בניין המפלגה הקומוניסטית בפאריס. למטה: איור מתוך ספר זיכרונות תצלומים: אי-פי, רויטרס ושרלוט באלוואה
היקף העבודה על שולחנו של נימאייר מרשים בכל קנה מידה; לא כל שכן לאור העובדה שבשבת האחרונה, 15 בדצמבר, מלאו לו 100 שנים. הוא גדול אדריכלי ברזיל, "אחרון המודרנים" כפי שאוהבים לכנות אותו, ודמות רבת סתירות. הוא קומוניסט מוצהר גם אחרי שעבר זה מכבר את הגיל שמותר להיות קומוניסט, ידידו הטוב של פידל קסטרו ותומך נלהב של נשיא ונצואלה, הוגו צ'אווס. בשנות ה-60 גלה לצרפת למשך 20 שנה בזמן שלטון החונטה הצבאית בברזיל. בראיונות אתו לרגל יום הולדתו אמר כי אמנם הקפיטליזם שולט, "אבל המהפכה תנצח".
בד בבד הוא מתכנן בנייני פאר וסמלי שלטון אדריכליים. בזיכרונותיו כתב כי מיעט בבנייה עממית כי הוא רואה בה דמגוגיה והטעיית מעמד הפועלים, ש"זקוק לשכר טוב יותר והזדמנויות שוות". בברזיליה שיתף פעולה עם הגחמה ההזויה של נשיא ברזיל אז, ג'וסלינו קוביצ'ק, להקים את ברזיליה יש מאין במרחק 1,000 ק"מ מכל מקום יישוב. כבר שבעה עשורים שהוא שולט שלטון ללא מצרים בסצינה האדריכלית בברזיל, שמתקשה לצמוח ולשגשג בצלו.
יום הולדתו של נימאייר צוין בשורה של אירועים ממלכתיים
בברזיל וזכה לסיקור תקשורתי בינלאומי נרחב. לצד בני משפחה השתתפו בטקסים גם אנשי רוח, אדריכלים ואישים בכירים בממשל הברזילאי. שגריר צרפת העניק לו את אות לגיון הכבוד על תרומתו לתרבות הצרפתית - בין היתר הוא תיכנן את בניין המטה של המפלגה הקומוניסטית ואת משכנה של מערכת העיתון "ל'הומניטה", שניהם בפאריס. בראיון לעיתון הקומוניסטי לפני כמה חודשים אמר נימאייר: "אני חושב שצעיר המתקומם נגד האי-צדק בעולמנו עושה עבודה חשובה יותר מאדריכלים רבים". עוד במסגרת החגיגות: השגריר הרוסי ענד לצווארו של נימאייר את מדליית הידידות הרוסית, 40 ומשהו שנים אחרי שקיבל את פרס לנין לשלום מטעם ברית המועצות.
ישראל נשארה ככל הידוע אדישה ליובלו הכפול של נימאייר, אף שהיה ראוי שמישהו ייזכר בו ויחלוק לו כבוד. אם בזכות השפעתו הרבה על האדריכלות הישראלית בשנות ה-50 וה-60 ואם לזכר פרשת האהבה-שנאה שנרקמה בינו לבינינו בעת ששהה כאן למשך כחצי שנה ב-1964 ותיכנן כמעט חצי מדינה, על הנייר. תוכניותיו לא מומשו ברובן - יש הטוענים שמוטב כך - ואחרות עוותו וסורסו "עד כי האבא לא היה מכיר את הילד", כפי שאמר פעם האדריכל חיים תיבון, שעבד אתו בישראל.
נימאייר הגיע לארץ בהזמנת יקותיאל פדרמן ממלונות דן, וביוזמתו של ראש העיר חיפה אז, אבא חושי, שחיפש אדריכל בעל שם עולמי ש"יבנה את חיפה". הביקור היה סוער, שבע תקוות ומפח נפש לכל הצדדים. נוכחותו בישראל של נימאייר, אדריכל ידוע שהיה גם מקושר היטב לחוגי השלטון בארצו, הציתה את הדמיון וסיחררה הרבה ראשים במגזר הציבורי והפרטי, שהניחו לרגליו הזמנות עבודה לאין-ספור.
משרד השיכון הזמין מנימאייר בין היתר תוכנית להקמת עיר חדשה של מגדלים בנגב, שלא מומשה. בחיפה התבקש בין השאר לתכנן את אוניברסיטת חיפה - אוניברסיטה שלמה תחת קורת גג אחת שנבנתה לפי חזונו על ידי אחרים ועוררה גל של ביקורת נוקבת, כמו כל שאר הצעותיו. בתל אביב תיכנן את כיכר המדינה ומתוכניתו נותרה טבעת המבנים ההיקפית החיצונית. חומת הבניינים הפנימית והמגדלים שהציע לא הוקמו והשטח נהפך לשטח מריבה עד היום.
כמי שבא ממדינה שגודלה כיבשת אל מדינה זעירה כישראל, נימאייר התריע מהמשך הבנייה הנמוכה והדלילה בארץ והטיף כבר אז להקמת ערים אנכיות וצפופות, כדי לחסוך בשטחים ובתשתיות. תוכניותיו היו גדולות על ישראל של אז והתרעתו נותרה באוויר, גם אחרי שבן גוריון הבטיח לו ש"כאן תוכל לבנות עד השמים". בשנים שלאחר מכן ישראל היתה עסוקה יותר בכיבוש ובהתנחלות, אך החותם שנימאייר השאיר כאן בכל זאת עדיין מעורר למחשבה וראוי לסגירת מעגל.
האפיזודה הישראלית הסוערת נשמטה כמעט לחלוטין מקורות חייו של נימאייר, אולי גם ביוזמתו הוא. מחקר יחיד בנושא של האדריכל והיסטוריון האדריכלות צבי אלחייני, שיתפרסם בקרוב בספר בהוצאת בבל, פורש את השתלשלות העניינים לפרטיה ושופך אור על הפרק המרתק והעלום בביוגרפיה של נימאייר ובתולדות האדריכלות הישראלית, ומציב אותם בהקשרים רלוונטיים לימינו. אלחייני מספר כי בקשותיו להיפגש עם נימאייר בברזיל לצורך המחקר לא נענו. אולי בגלל תסכולי העבר, אולי בגלל הביקורת שלו על מדיניותה של ישראל כיום.
שמו המלא של נימאייר הוא אוסקר רביירו דה אלמיידה נימאייר סוארס פילהו. הוא נולד בריו דה ז'ניירו להורים מהמעמד הבינוני הגבוה, נוצרי קתולי עם רמז לשורשים יהודיים בשם המשפחה סוארס (זוארץ). רוב עבודתו נעשתה בברזיל והוא נחשב למי שעיצב את דמותה החזותית אחרי מלחמת העולם השנייה. שמו נקשר בעיקר במבני הציבור הפיסוליים שתיכנן בברזיליה והיו לסמליהן של העיר והתקופה. צורות דומות התגלגלו לישראל ביד קנדי ובמכון ון ליר בירושלים ששניהם תוכננו על ידי תלמידו וידידו, האדריכל דוד רזניק.
כמו כן נודע נימאייר בשימוש החלוצי ב"שוברי שמש", האב-טיפוס של התריסולים והרפפות שהשתרשו היטב בישראל, לטוב ולרע, וחוזרים כיום למרכז הבמה בגרסאות משוכללות ומיופייפות. סגנונו האדריכלי הושווה למוסיקת הבוסה נובה ה"קולית, שמחה וחושנית". בתווי המיתאר הקמורים האופיינים לו (ומקורן בחמוקי הגוף הנשי, כפי שהוא לא נלאה להדגיש במלים ובאין-ספור סקיצות ואיורים) ביקש להתריס נגד ה"מודרניזם הישן" ויצא למלחמת חורמה נגד הזווית הישרה. כבן דורו הצעיר ושותפו של לה קורבוזייה, שמור לו עם זאת מקום של כבוד בפנתיאון המודרניסטי.
ב-1988 הוענק לנימאייר פרס פריצקר לאדריכלות, הפרס החשוב בתחום, והוא התגלה מחדש אחרי תקופה ארוכה שבה היה נדמה שזמנו עבר. אדריכלים כמו רם קולהאס וזאהה חדיד עלו אליו לרגל ודור חדש של אדריכלים גילה את חן הקיטש התקופתי הטרום-דיגיטלי האופייני לו. הביתן הזמני שתיכנן לפני שלוש שנים בגלריה סרפנטיין בהייד פארק בלונדון היה דרישת שלום מרנינה מהעתיד. בראיונות לכבוד יום הולדתו אמר: "אני אדם רגיל. אני לא יודע למה החזקתי מעמד כל כך הרבה זמן".
