* "הכתיבה מעבדת את האובססיות שלי עם האמונה הבלתי פתורה, הקרע שבתוכו מתנהלים חיי", אומרת מירה מגן. בספרה החדש, "ימים יגידו, אנה", היא מנסה להבין יחסי אהבה בין בני זוג שמתגרים בנורמות החברתיות הרווחות
את "ימים יגידו, אנה", ספרה השישי במספר, מירה מגן כמעט לא רצתה להוציא לאור. למה? כי בפורום קוראים פנימי של הוצאת כתר נכתבו עליו שתי תגובות קשות. מגן קראה ומיד רצתה לסגת. ממילא לא קיבלה מקדמה על הרומן, והיא הרגישה חופשייה להתקשר לעורכת שלה בכתר, רונית ויס-ברקוביץ', ולבקש לעצור את המרכבה.
"אני לא לוקחת מקדמות באופן עקרוני, כדי לא להרגיש חייבת, כדי לא לעמוד בדד-ליין של זמן ושל ציפיות ושל מכירות, ככה אני קונה לי את חירותי", אומרת מגן. "אז התקשרתי לרונית ואמרתי לה שתחשב את ההשקעה שהשקיעו בספר - שעות הקריאה והעריכה שלו - אני אשלם להם והם לא יוציאו אותו לאור. הרי הספר כבר נכתב, את מסע הכתיבה עברתי בכל מקרה. מה שיגיד עליו העולם פחות חשוב לי".
אבל בסופו של דבר שוכנעה מגן להוציא את הספר, המשמש חיזוק נוסף למעמדה כסופרת מוערכת ופעילה. ספרה הראשון, קובץ הסיפורים "כפתורים רכוסים היטב", ראה אור ב-1994 בהוצאת כתר בעריכת יגאל שוורץ, שהילל ושיבח את הסופרת הצעירה. מגן זכתה אז בהתעניינות מצד כלי התקשורת, עורכים ספרותיים דיברו עליה טובות, והביקורת אהבה את הספר.
מאז עברו 14 שנים ועוד ארבעה רומנים: "אל תכה בקיר" (1997), "בשוכבי ובקומי, אשה" (2001), "מלאכיה נרדמו כולם" (2003) ו"פרפרים בגשם" (2005) - השני והשלישי ברשימה היו רבי מכר.
"כל כך לא ביקשתי לי קריירה של סופרת, זה קרה די באקראי שהסיפורים הראשונים שלי יצאו החוצה", היא אומרת. "הכתיבה נועדה להסדיר את חיי. התחלתי לכתוב כשעבדתי כאחות סיעודית בבית החולים 'הדסה'. היה לי אז מאוד קשה במישור האמוני והרגשי, הרגשתי את קוצר ידי לשנות בפועל דברים בעולם. ליד שולחן הכתיבה המצאתי בני אדם שאוכל לעולל להם את מה שרציתי, לקצוב את מידת האושר ואת מידת הצער שלהם. בבוקר יכולתי ללכת לבית החולים, לכוון שעוני חמצן, להזריק חומרים ולומר מלה טובה לחולה - אבל לא לשנות את הגזירה התלויה מעל ראשו. ליד שולחן הכתיבה אני קובעת גורלות ומבינה את ההיגיון של הדברים, אבל בחיים עצמם אני לא יכולה להבין את השרירותיות והאקראיות של הקיום. זה מעסיק אותי כל הזמן".
קצת משונה לשמוע ממגן, שבאה מהעולם הדתי, מלים כמו "שרירותיות" ו"אקראיות". "אני מקיימת אורח חיים דתי ובתוך העולם הזה מתנהלים חיי", היא מנסה להסביר, "נכון, אני אמונה על עולם שיש בו יד שמנהגת את כל הדבר הזה, ועלי להיות ענווה ולקבל את העובדה שהאינטליגנציה שלנו מוגבלת, ושישנם דברים שיישארו מעבר להשגתנו. אבל כשאני רואה את השרירותיות, כבת תמותה קטנה בזמנה המוגבל והקצוב עלי אדמות, אני לא מבינה את זה.
"בספר החדש שלי ילדים נולדים אל גורל קשה מבלי שעוללו משהו. קשה להבין מה ההיגיון בילד שנולד עם פגם. אני עסוקה בזה באופן אובססיווי. הכתיבה מעבדת את כל האובססיות האלה שלי עם האמונה הבלתי פתורה, הקרע שבתוכו מתנהלים חיי. כך שגם אם לא אפרסם דבר לעולם מכאן ואילך - לא אחדל לכתוב. אני מסדירה את הקיום שלי דרך העט. מה שהעולם חושב על זה או לא - זו כבר סאגה אחרת לחלוטין".
מגן (היא אינה מציינת את גילה) נולדה בכפר סבא למשפחת חקלאים דתיים-לאומיים. היא שירתה בנח"ל בקיבוץ טירת צבי, שם הכירה את בעלה שייקה מגן, כיום מהנדס בחברת אינטל, שאתו התחתנה בגיל 20. יש להם שלושה ילדים בוגרים, ושני נכדים קטנים. היא מתגוררת בשכונת תלפיות בירושלים, ליד בית עגנון. "אנחנו שכנים", היא אומרת.
"ימים יגידו, אנה" מספר על בני משפחת חייט מקרית יובל בירושלים. ההורים, חלי ומייק, מתמודדים עם קשיי פרנסה וקשיי קיום, ולהם שלושה ילדים - אנה בת ה-13, שנולדה עם שיתוק מוחין קל, נעמי היפה, ותום בן החמש. בכל שנה בקיץ לוקחים חלי ומייק את ילדיהם ועוברים להתגורר על חוף הים בתל אביב, שם הם מנהלים מזנון ומנסים להגדיל את הכנסתם. בקיץ שבו מתרחש הסיפור, תום הקטן נפצע בראשו ושוקע בתרדמת.
במקביל מתואר גם עולמם הפנימי של שרה, אחותה של חלי, שגרה בהתנחלות ומגלה שהיא בהריון בפעם השמינית, ושל הנער האתיופי אדיסו, שנקרא לעזור למשפחת חייט במזנון. הנפשות הפועלות ברומן מתמודדות כל הזמן עם שאלת הגורל והמזל וקיומו של אלוהים.
"אני עסוקה הרבה בשאלה איך אדם שבא לעולם מראש עם איזשהו פגם שלא תלוי בו מנהל את מלחמת הקיום האמיצה שלו", היא אומרת. "הטקסט הזה מלא באמירות ובהתרסות כלפי שמים. אני לא אומרת אותו דבר בכל רגע, יש לי רגעים של אמונה עמוקה וצידוק דין גדול, ויש לי רגעים של כפירה. אין בי שום יציבות בעניין הזה. ההתנהלות בתוך ספק זה אורח החיים שלי".
מגן, אשה נאה ומטופחת, לבושה במכנסי ג'ינס צמודים וצעיף, עדויה תכשיטים ומאופרת היטב. תמיד הרגישה חריגה בנוף החברתי שממנו באה. "הנורמה של הגינדור החיצוני היתה זרה לבית שבו גדלתי", היא אומרת. "ההתעסקות בחיצוניות נחשבה פסולה. האיפור למשל. את רואה את הלבוש שלי, אני חיה גם היום בתוך ציבור דתי ובני משפחתי לא מתלבשים ככה. לא אחותי ולא גיסותי".
בני משפחתך קוראים את ספרייך?
"הם קוראים, לחלק מהם יש הסתייגויות חריפות, אבל אני מבינה שזה עומד בסתירה להשקפת עולמם. בהתחלה זה מאוד איים עליהם, כי פוליטית אני מאוד מקוטבת להם - אני בצד השמאלי של המפה הפוליטית. כל המילייה החברתי והמשפחתי שמקיף אותי מאוד בימין. רבים מבני משפחתי חיים בהתנחלויות. עד כדי כך אנחנו מקוטבים שהגענו להחלטה שבפגישותינו אנחנו לא מדברים על פוליטיקה כי זה עולה לטונים גבוהים, וממילא לא נשכנע זה את זה".
איך משמרים תשוקה
ב"ימים יגידו, אנה" יש עוד ציר שמניע את העלילה - חיי האהבה והזוגיות, או: איך משמרים תשוקה אחרי הרבה שנות נישואים. חלי ומייק מנהלים קשר נישואים יוצא דופן. הם התחתנו מתוך אהבה ותשוקה גדולה, הם לוקחים סיכון, ומאפשרים זה לזו לרעות בשדות זרים מתוך ביטחון באהבה שלהם. הייצריות חוגגת, ומעמידה בסימן שאלה מתמיד את יציבותו של הקשר.
"זה מסוג הדברים שמסקרן אותי להבין - אהבה שמתגרה בנורמות הרווחות, שמנסה להציג מודל אחר", אומרת מגן. "הזוג הזה מתגבר על המעקשים של החיים, הקשיים הכלכליים, הבעיות עם הילדים, הגירויים שנקרים על דרכם. בסופו של יום הם חוזרים הביתה זה לזרועות זו. אני מאמינה שזוגיות כזאת יכולה להתקיים, אהבה גדולה שמאפשרת חירות גדולה ומנצחת את כל החטיפים הקטנים שהחיים מציעים לפעמים.
"אני חושבת שזה אפשרי לחיות ככה ואני גם מכירה זוג שחי ככה, לפחות פרק זמן מסוים. עניין אותי להיכנס לעור של גיבור כזה וללכת אתו את כברת הדרך הזאת. כשאני מוציאה את חלי לים עם דייג שבא להתחיל אתה, ישנה ההרפתקה הזאת, עם כל הסיכונים, אבל בעורף התודעה קיים משהו גדול ויציב, ודווקא האהבה הגדולה של בעלה מאפשרת את זה. זה גם נותן לגיטימציה להרפתקאות שלו".
הענקת לגיבורים שלך חיי מין סוערים, למרות השחיקה והתלאות של החיים.
"התשוקה נשמרת כשאתה לא מובן מאליו לבן הזוג שלך. עולמו פתוח וחייו ויצריו והגירויים מושכים אותו. הגושפנקא הזאת של הכתובה, הידיעה שאתם נשואים ויש לכם שלושה ילדים ותקועים עמוק בתוך השגרה - אני לא חושבת שזו ערובה לשמירה על הקשר. אולי זו שמירה חיצונית אבל היא בטח לא איכותית.
"השמירה האיכותית לא קונוונציונלית. אבל גם לא עשיתי את הגיבורים שלי יוצאי דופן, הם לא חכמים נורא או מוכשרים נורא או מצליחנים נורא, הם רק נוטלים לעצמם חירויות קטנות מהחיים, כמו להוציא ילדים מבית ספר לפני סוף שנת הלימודים וללכת לחיות ככה חמישה חודשים על שפת הים. החירויות הקטנות האלה בעולם שטווח החירויות בו כל כך מוגבל. אנחנו מוגבלים גם ככה למי נולדנו, מתי ואיפה נולדנו, הקומה שלנו, צבע העיניים שלנו, הבריאות, הכישורים הפיסיים והאינטלקטואליים. אם אתה קצת מגדיל את הטווח הצר הזה של החירויות שהוקצו לך כאדם, וזה לא על חשבון איש, מה נורא בזה?"
את מאפשרת לעצמך חירויות גם מעבר לכתיבה?
"אני מאפשרת לעצמי חירויות בחיים, לא את החירויות של חלי ומייק, אבל אני רואה את טעם החיים בהגדלת הטווח הצר של הנורמטיוויות".
בספר את כותבת שיש אנשים שהם בני מזל יותר מאחרים.
"כן, יש אנשים שחייהם מתנהלים על מי מנוחות. אולי טווח השאיפות שלהם קטן יותר, אבל קורה להם בחייהם פחות או יותר מה שרצו. הרבה דברים לא נמצאים בידינו. חולי ובריאות הם באמת עניין של מזל או של השגחה. אם פורצת מלחמה וגורלך בתוכה, גם זה לא תלוי בך. את רואה את הפליטים מדארפור - הגורל מגלגל בני אדם במיטב שנותיהם לישון באיזה מרתף בתחנה המרכזית בתל אביב, עם ילדיהם, ללא ניירות, ללא עתיד - יש פה עניין של מזל. אבל גם האופן שבו אתה שופט את מה שקורה לך בחיים קובע אם אתה מאושר או לא. יכול אדם לקטר על שלפוחית בבוהן ולעשות ממנה סוף העולם, ויכול אדם שחייו יהיו קשים ולשפוט אותם כטובים מאוד".
על פי חז"ל, העשיר הוא השמח בחלקו.
"אם אתה שמח בחלקך החומרי והפיסי זה בסדר, אבל אל לך לשמוח בחלקך האינטלקטואלי או הרוחני או הרגשי. אצלי זו תאווה אין-סופית לחוות עוד. יש בי רעב מאוד גדול, והאושר יחדל להיות ביום שבו אגיד: מיציתי הכל, אני מסופקת. אני תמיד ארצה לכתוב עוד משפט יפה אחד או לגלות טקסט מופלא של מישהו או שיר נהדר, או להכיר בני אדם חדשים. האושר מבחינתי הוא למתוח את הצוואר למעלה ולהגיד: יש עוד פיסת חיים קטנה שאני יכולה להגיע אליה".
