"איגוד השוטרים היידים" הוא בעת ובעונה אחת סיפור מתח בלשי, סאטירה סוריאליסטית, מעשיית שטאעטל יהודית וקומדיית דל-ארטה בניגון חסידי. הדבר המצער הוא שרומן מבריק כזה לא יכול היה להיכתב בישראל, אלא רק על ידי סופר יהודי אמריקאי כמו מייקל שייבון
איגוד השוטרים היידים מייקל שייבון. תירגם מאנגלית: משה רון. הוצאת עם עובד, 486 עמ', 89 שקלים
"חוש השלג של פישקה החיגר", "עירם הקפואה של האנשים הקטנים", "גולדענע-פינגר": הרומן המבריק של מייקל שייבון מתנסה בתרכובות מסובכות ובלתי מתקבלות על הדעת. הוא בעת ובעונה אחת סיפור
מייקל שייבון
תצלום: מייקל פן / ניו יורק טיימס
מתח בלשי, סאטירה סוריאליסטית, מעשיית שטעטל יהודית, פראנויה משיחית-אפוקליפטית
"זמנים משונים להיות יהודי", הוא כותב, ואכן אלה זמנים משונים: יהודי אלמוני אחד, מזוהם ומכור לסמים, שנמצא מוטל בתחתוניו על מיטה בבית מלון מפושפש בשם "זמנהוף", ונקב ירייה בעורפו, מתגלה דווקא כיהודי בעל-ערך; היהודי החשוב ביותר שניתן להעלות על הדעת, אם לדייק.
הבלש לנדסמן נקרא לפענח את הרצח, ועל אף שדמותו ארכיטיפית - שוטר גרוש ובודד בשנות הארבעים לחייו, מכור לטיפה המרה, לסיגריות ולמשגים גורליים, וחסר אמונה בצירופי מקרים או בטוב שבאדם - הוא איננו גיבור טיפוסי כלל. יהדותו נוטפת ממנו כמו זיעה בבית המרחץ: הגופניות שלו מותשת ופגומה, ההרואיות שלו היא תוצאה של שיקול דעת לקוי, עוז רוחו מבטא לא יותר מחוצפה יהודית וביטויי המחץ שלו הן הלצות שמכוונות כלפי עצמו. וככל יהודי, אי אפשר להיפטר ממנו בקלות.
*
מאז ומעולם היו אלה זמנים משונים להיות יהודי, ובמושבה שהוקמה בדרום אלסקה ב-1948, כדי לקלוט את הפליטים היהודים שנחלו תבוסה בפלסטינה, הרוחות סוערות. ממשלת ארה"ב הקצתה ליהודים את המחוז הקפוא והאפור ל-60 שנה; בעוד חודשיים תסתיים התקופה הזאת, ועתידם של התושבים לוט בערפל.
מותו של האלמוני במלון "זמנהוף" חושף בפני לנסדמן מזימה רחבת-היקף, אלימה ובלתי מתקבלת על הדעת, שמארגנים גנגסטרים חרדים, שכירי חרב יידישאיים ותמהונים משיחיים: להשיב את עטרת היהדות ליושנה. בזמן שהוא נעזר בשותפו החצי-אינדיאני וחצי-יהודי ברקו שמץ, וממרה את הוראותיה הישירות של המפקדת שלו בינה - שהיא גם גרושתו האמביציוזית - נתקל לנדסמן בערב-רב של יהודים: מנהיגי כנופיות, רבנים, קבצנים ופושעים זעירים; ממולחים, פסימיים ונרפים, ערמומיים ובדחנים חדי לשון, בעלי חלומות; בני אדם בלי בית ובלי עתיד.
"הכעסת העולם היא צורת הבילוי והמורשת היחידה של לנדסמן ושל בני עמו", כותב שייבון, ובמידה רבה של צדק. העם היהודי נודע בכישורי האירוניה העצמית שלו - אולי בשל חוש ההומור המקאברי של אלוהיו. אבל מוטב לסייג את האבחנה הסטריאוטיפית הזאת: שהרי היהודים הישראלים, לדוגמה, מתייחסים לזהותם היהודית ברצינות מופלגת, ברצינות עד מוות. כל בדיחה עצמית או התייחסות אירונית ביחס אליה נתפסת כבוגדנות, כאנטישמיות-עצמית או סתם כחוסר-טעם. ההומור היהודי, שנתפס בעבר כביטוי לחוסן, נהפך
לביטוי של חולשה, עדות מצמררת לחוסר הביטחון שלנו.
ואולם "איגוד השוטרים היידים" משתמש דווקא בנדיבות ובחופשיות מעוררת קנאה באבחנות סטריאוטיפיות: גיבוריו הם אדוקים מושחתים ורודפי בצע, נשים מזרות-אימה ששולטות בבעליהן, יהודונים עם חרטום ארוך וחוש לרווחים קלים, בריונים חרדים ששים אלי תגרה. הרומן מערבב קודש וחול, קדושה וטומאה, באופן שערורייתי, מענג ומלא ביטחון, נטול כל ממד של צדקנות או התחסדות.
זה רומן שלא יכול היה להיכתב כאן; הוא נכתב בארה"ב בידי אחד הסופרים היהודים האמריקאים הצעירים, ואלה הסיבות שמקנות לו את החירות היצירתית וגם את התעוזה להפר את חוקי התקינות הפוליטית ולשבור את המיתוס שכרוך במושאי המייתה של הנפש היהודית.
המיתוסים שעומדים בבסיסה של הזהות האמריקאית דומים לאלה שמפעילים את הזהות היהודית: מושגים כמו "ארץ מובטחת", הגירה ושייכות, סגולה ונבחרות מככבים בדמיון הלאומי של שני העמים. היהודים בארה"ב אינם נדרשים למצוא את מקומם בתוך ההוויה התרבותית האמריקאית אלא לבדל את עצמם בתוכה; עליהם להכריז על מה שמייחד אותם מבחינה תרבותית וקהילתית.
ולכך נוספת עוד תביעת עצמאות: הבחנה מדור ההורים של הספרות היהודית-אמריקאית (ברנרד מלמוד, סול בלו, סינת'יה אוזיק ופיליפ רות'), שעוסקים בשאלת התרגום של התרבות היהודית לאנגלית אמריקאית. שייבון, שמודע היטב למשקלם של אבותיו המיתיים והספרותיים, וגם לקהל הקוראים שלו, אינו מעוניין בתרגום או בהסברה, גם לא בייצוג "נכון" או "תקני" של הזהות היהודית ושל הנסיבות הפוליטיות שמעצבות אותה.
היחסים המורכבים עם אבות שונים - עם השפה היידית, עם מיתוס התחייה האמריקאי והיהודי, עם הספרות היהודית-אמריקאית - הוא נושאו של רומן המתח הזה. זהו החטא הקדמון שמכתיב את השושלת הפטריארכלית של הזהות היהודית ושל הכתיבה היהודית, החל מרגע שבו "אברהם השכיב את יצחק על פסגת ההר וחשף את חזהו הפועם כלפי השמים"; זהו רגע של בגידה ושל התמסרות, שמעדיף את המיתוס על פני החיים.
ב"איגוד השוטרים היידים" מופעלות הדמויות הראשיות - שני הבלשים, וגם הנרצח - תחת עול הבגידה הזאת; הם נדרשים להתמודד עם תוצאותיה, עם המורשת שלה ועם המחיר שיש לשלם כדי להגשימה. פתרון הרצח מאפשר להם גם לסמן לה חלופה. השחרור מבגידת האבות משמעו שחרור מהעול של תשוקת הגאולה. הגאולה מומרת בהכרת הזמניות המוחלטת של הקיום היהודי, וגם בוויתור על זבח הקורבנות שמכוון לקראת אשליית התגשמותה. ניתן להאמין בגאולה, באחרית הימים, בנצח שיביא עמו הניצחון המשיחי - אבל לא יותר מדי. מי שמאמין מדי הופך את העולם שמסביבו להזיה נוקשה. מי שמאמין יותר מדי מוותר על החיים ועל אהבת החיים.
*
ואולם אל לניתוחים מלומדים להרתיע קוראים פוטנציאליים; "איגוד השוטרים היידים" איננו משל פשטני על הפוליטיקה המזרח-תיכונית או על הקשר שבין פונדמנטליזם לאלימות. שייבון אמנם עוסק בזהות, בגלות ובשייכות, בלאומיות, בחופש ובגורל - אבל הוא אינו מתעניין באלגוריות ברורות, וכתיבתו נעדרת סימבוליקה דידקטית.
שייבון מתעניין בבריאתו של עולם ספרותי: הסיפור מתקדם כשהוא צובר ערב-רב של פרטים, הנחות, רמזים ודמויות, אל מורכבות מענגת, מבלבלת ומהפנטת. ואז החוטים מתלפפים, הרמזים מתארגנים והפשע לובש צורה: פשע שיש בו יותר מהגלוי לעין, מסועף ומנומר בכתמים של אשמה, זדון וטעות.
מבלי שנשים לב נבנה למולנו עולם בדיוני מופרך, אך גם משכנע, שלם ומוכר: הקוראים לומדים להכיר היטב את סיטקה, עיר המחוז היהודית הקפואה, את חצרותיה האחריות, את ההיסטוריה שלה, את פושעיה הקטנים והגדולים ואת מנהיגיה. ולעולם היידי הקפוא הזה יש שפה משלו: מתובלת ביידיש מהירה ונוקבת; שפה של אלתור וגוזמה, שבה כל מחמאה היא עלבון וכל עלבון מחמאה, שפה שבה כל שאלה נענית בשאלה אחרת, וכל הפגנת דאגה היא הטחת אשמה - במלים אחרות, שפה יהודית נפלאה, שוצפת ושנונה, חסרת עכבות ודחוסה (ומתורגמת לעילא: העברית העכשווית שרקח משה רון מעולם לא נשמעה יידית יותר).
אני נאבק בפיתוי לצטט מחצית מהספר - הוא רווי בהברקות ליריות, סרקסטיות, רגשניות; הוא גורם לאצילי להישמע פרובוקטיבי, לבדיחות הקרש להישמע מתוחכמות, לדיאלוג בסיסי להישמע כמו רוק'נרול כלייזמרי: מתחשק לרקוד בזמן שקוראים.
"איגוד השוטרים היידים" הוא יצירת מופת מענגת והוא גם רומן יוצא דופן: הוא מחייה את ראשיתה של הספרות העברית היידית, ושומר על השילוב של הומור וכאב שהפך אותה לאפקטיבית כל כך. חשוב מכך, הוא מדלג על הפומפוזיות הלאומית, על ההכרה בצדקת הדרך, על האמונה המקושטת בסמלים בנצחיותו של העם היהודי, מבלי לאבד לרגע את ייחודיותו: הסיפור הזה לא יכול היה להיות מסופר על קבוצה אתנית או דתית אחרת.
בדיוק בשל כך הוא מעשה של ניצחון: ניצחונו של היהודי הרדוף, היגע והעיקש, שנודד במדבר של ההיסטוריה, ומה שמגדיר אותו אינו יכולתו לתרגם את עצמו לשפות זרות, גם לא אמונתו בביאת המשיח או ארסנל הנשק שברשותו, אלא אך ורק יצר החיים שלו - יצר שמלווה על פי רוב גם בכוסית משקה חריף, בנתח אפרפר של קיגל, באף ארוך שמריח צרות ובצרור בדיחות טובות.
מייקל שייבון "איגוד השוטרים היידים" הוא ספרו הרביעי של הסופר מייקל שייבון (יליד 1963) המתורגם לעברית: קדמו לו "וונדר בויז" (בבל, 1999); "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי" (עם עובד, 2003); ו"תעלומת התוכי החטוף" (עם עובד, 2006)
עמרי הרצוג כותב עבודת דוקטורט ומלמד בחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים
