קורים דברים אגי משעול. הוצאת הקיבוץ המאוחד / מוסד ביאליק, 126 עמ', 39 שקלים
ספר השירים החדש של אגי משעול "קורים דברים" איננו ספר חדש ממש, אלא "כל כתבי" בפורמט קטן; זה איננו עניין של מה בכך, שכן ב-2003 כינסה משעול את שיריה לקובץ "מבחר וחדשים". אפשר לראות בפורמט הכיס
אגי משעול
תצלום ארכיון: דניאל צ'צ'יק
החלטה שיווקית; קל לשאת אותו ומחירו שווה לכל כיס. יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מההצהרה הפואטית הגלויה הגלומה בהכרעה זו, ואחת היא אם מדובר בהכרעת הוצאת הספרים או בזו של משעול עצמה: אגי משעול היא קלאסיקה.
במאמרן "אצלי היגייני, אזור כתיבה, על שירת הפנאי העברית", שהופיע בגיליון הראשון של "מטעם" (ינואר 2005), מיקמו תמי ישראלי ויערה שחורי את משעול כמשוררת המובילה את "שירת הפנאי", כלומר את שירת השפע והקניין ששני מאפייניה העיקריים הם המרחב והאובייקטים (תמיד אסתטיים) הנרכשים בידי המשוררת, וכן העדפת היפה על פני "הכאן והעכשיו". משחשפו את התבנית היסודית הזו בשירתה של משעול, מספיק לרפרף בשירים כדי לזהותה: "ממעמקים קראתיך יא/ טפש אחד שתראה/ כמה אני פלגמטית פה מרב/ אמרלד ריזלינג (...)" ("ממעמקים קראתיך יא", עמ' 31); "לא נוסעת לשום מקום./ אני רעועה מכדי לעקר/ מהקשרי/ והעצלות שבי שואפת להתמיד/ במצבה,/ להמשיך ולשכן במרחבה המכר" ("בין העצים והלא עצים", עמ' 52), ובשיר "לפנות ערב": "אור אלכסוני רך וזהב/ חמל פתאם על חדרי/ וגרגרי אבק ממש מול עיני/ נצתו בזהב." (עמ' 80).
אחד השירים המדגימים באופן המובהק ביותר את העובדה שההתכנסות אל החלל הביתי החם והנעים היא בחירה ולא כורח, הוא השיר "פישוק":
יכלתי בצעד אחד לחבר אדמה לשמים להסתובב חדת מח מזקפת השכל הטובה ומכל החושים להשאיר רק את חוש השיר אותו משוש שלוחת שפיות שבקצהו העין האנינה פקוחה לקים אותי בהתנסחות אבל ברגע זה נחוץ לי להשמין בשקט בקצה הכפר פשוטה ועגלת ראש עם שאר משחקי הקביה להפריח יונים קצת למשך בערלתי לזמזם כמו מגרפה במחסן מקפת בס כבשים גס. (עמ' 24-25)
כאן עולה עניין נוסף: המשוררת מצהירה שהיא יכולה לנסח את העולם, אבל השאיפה היא ש"זמזום" העולם ינסח אותה; ואולם "עולם" זה איננו מצליח להיחלץ מגבולות ה"יפה" אלא הוא מכווץ, מרצון, בתוך היופי הכפרי, גם אם הוא "(...) מגרפה / במחסן/ מקפת בס כבשים גס". המוסיקליות הכובשת של השיר, ההולכת ומתעגלת, מתמלאת, ככל שנערמות מלות הש' ("החושים", "להשאיר", "חוש", "השיר", "משוש", "שלוחת", "שפיות", "להשמין", "בשקט" וכו'), היא הסימפטום של ההתכנסות, שמגיעה לכדי היטמעות מלאה באינות: "פשוטה ועגלת ראש עם שאר/ משחקי הקביה".
המוסיקליות בשיר הזה, איננה, איפוא, בלתי מורכבת. להיפך, היא הופכת את שירתה של משעול לשירה שהקסם "נשפך ממנה". למשל, בשיר "ולס": כל כך העיקה קלפת הגוף בתו?/ הבית ההול? ומתעצה/ עד שהזמינה את הסבל לולס.// מאחורי הויטרינה/ על תחרת קיכלים/ רעדו הקריסטלים מתשוקה/ לנקישה/ והסבל היה מנוף לענג בל ישער - " (עמ' 26).
תעוקת הגוף בתוך גוף נוסף - הבית, מובילה לפתרון "מטורף"; קליפת הגוף מזמינה את הסבל לוולס. הקריסטלים רועדים ומרעידים את תחרת הקיכלים והמוסיקליות מנגנת את הוולס האטי הזה; צעד אחד אטי של הצליל Xים - "קיכלים" ו"קריסטלים" המופרד במלה "רעדו" (לכן הוא מואט), וצעד אחד אטי של הצליל Xה - "מתשוקה", "לנקישה" - שאטיותו נוצרת הן באמצעות הפסיחה והן במעבר בין המלים הללו באמצעות האות ל'. וכך, בשורה הבאה מונף הסבל אל על ומחלץ את עצמו "לענג בל ישער". יפה כל כך השילוב הזה שמקיים את המשמעות בצליל ומשעול בהחלט מודעת לכך. בשיר "אחת עם קלשון" היא אף בוחרת, באמירה גלויה, את הצליל הרצוי לה:
"(...) שקט רצית ואספסת, הא? צוצלת ששוקלת אמפיבר?, הא? אז לאורה אני בטח לא, בעצמך ראית איך השדים שלי כשאני הולכת בלי חזיה נעים ככה טקט אחד אחרי הגוף והאצבעות כשהן לא ממש שמות לב לעצמן איך כל אחת (אין מלה לזה) לכוון אחר ובכלל אני אחת עם קלשון שפורמת ל? את כל הדימויים בחזרה אל החיים." ("אחת עם קלשון", עמ' 43)
אל הגבר שמבקש את צליל האמפיברך, צליל הקינה בדרך-כלל, מכוונת משעול קלשון מטאפורי הננעץ בצליל האמפיברכי של המלים "שקט", "אספסת" ו"צוצלת". כך היא מפרקת את הפנטזיה שלו לאשה, למעין לאורה שלה כתב פטררקה סדרת סונטות, והיא נשארת אשה שאיננה נזקקת למבטו של הגבר, אשה ששדיה משוחררים לא רק מן החזייה אלא גם ממנו.
ואולם, בדיוק השחרור המדומה הזה ממבטו של הגבר, ולא רק ממבטו שלו אלא ממבטו של העולם, הופך את עולמה של משעול לעולם שתוק, מושתק, מרוקן. גם כשהיא נפרדת מאמה ב"נרות נץ-החלב" נשמע רק קולה שלה, קול מתאר שאינו מניח לקולה של האם לחדור אל השורות ולקלקל את האסתטיקה האימאז'ית והמוסיקלית; אפילו ההומור הכאוב איננו מצליח לכסות על מחיקת האם הממשית לטובת האם הפואטית: "אני רואה את התיל המחליד בעיני?/ ואת נפש? המחלילה בערבים/ כשסלט טונה קטן בחיק?/ ביחד עם הצנימים/ מול ארגז הטלויזיה" (עמ' 82).
העולם המושתק של אגי משעול, גם כשרכיביו פוליטיים, נותר לא רק לא-פוליטי אלא גרוע יותר, פסוודו-פוליטי; הוא הופך מסכין חדה שיכולה היתה להינעץ בבשר העולם לליטוף מנחם של הנפש המסתפקת רק בו. הנה כך בשיר שכותרתו "4.11.95": "משהו בכתפים/ מושך למטה/ משהו איזה דבר/ בצואר// משהו אוף/ שמוט בלבב/ פ-ני-מה/ פ-ני-מה// משהו בחדר/ הדברים/ או שכנות החפצים/ או האור/ משהו באור// משהו בחוץ/ בענפים/ או העורבים קולם// או משהו בעולם/ קשה לדעת/ הכאב// משהו הרה מאד/ צער/ יש// משהו אוף/ מאד" (עמ' 68-69).
ה"אני" התובעני של משעול הופך להיות עילג אל מול הזוועה ובמקום למלל אותה הוא ממלל, שוב, את עצמו. גם בשיר החדש "יפו", אחד מחמישה שכונסו בסוף הספר ושכותרתו מחייבת כל כך, משעול מתעלמת מההיסטוריה הנוראה של העיר שתובעת את המבט על אופיה גם היום - גירוש רוב תושבי העיר הערביים במלחמת השחרור; עבורה העיר היא רק תפאורה פסטורלית שנפגמת בא-אסתטיות הקיטשית של צילומי חתונה:
"לפעמים, למשל ביפו, כשהשמש עומדת לשקע והסירות מתנדנדות על פני הגלים כמו בציור וחתולי מסעדות הדגים מתקמרים בין השלחנות ופתאם מכונית מתנה עטופה בסרטים ורדים פולטת חתן וכלה וצלם והשחפים כבר מתעופפים בין התרנים על גלגל החמה הכתם ואנחנו חבוקים על המזח, - " (עמ' 122).
גם יפו, איפוא, היא רק נוף, חומר מחומרי השירה, מלים, תיאורים, צבעים, מוסיקה. ההחלטה להוציא את אוסף השירים של משעול בפורמט של ספר כיס, לכן, היא אולי רעיון לא רע; הספר "קלאסי" לשליפה בכל מיני אירועים, כש"קורים דברים". אז אפשר למצוא שיר מתאים לקריאה, גם לבד אבל בעיקר מול קהל. השירים הלא מטרידים ינעמו תמיד לאוזן המאזין. ינעמו למנוחה, אך לא לנחמה. את הנחמה רצוי לחפש אצל משוררים אחרים.
