נוף עם אשה גבוהה
רחל גיל. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 208 עמ', 84 שקלים
לספרה של רחל גיל, "נוף עם אשה גבוהה", יש פתיחה מבטיחה. בבוקר שלמחרת סופת הטורנדו בעיירה המנומנמת טורנברוק שבפלורידה, מוצא שוטר את גברת קנינגהם שרועה חסרת הכרה על הספה, בשמלה פרחונית ובכובע קש המכסה את פניה, כשלמרגלותיה סל גדול ומזוודה ישנה וידה אוחזת בארנק אדום; בדיוק באותן מחלצות הזויות שבהן נשקפת דמותה מהתמונה התלויה בביתה - מינוס הארנק האדום.
לאחר שהגברת קנינגהם מתה בבית החולים, מדווח עיתון מקומי כי המשטרה חוקרת את נסיבות מותה. בצד הידיעה, מופיע צילום של אשה גבוהה ומתחתיו מובאים הפרטים: אווה נוסבאום, ציירת, ישראלית הנשואה לפיסיקאי ישראלי, שכנתה של גברת קנינגהם. הפרולוג המעניין והמותח הזה מסתיים בקרשנדו סוחף: "(...) הוא התעקש שזה לא היה המבטא הזר. זו היתה גברת קנינגהם, שהיתה תלויה על דפים בסטודיו הקטן בחצר, מפורקת לחתיכות, שום איבר לא מחובר לרעהו, רגליים, קרסוליים, צוואר, קווצה של שיער וחתיכה של יד, שהתנדנדה מלמעלה כמו נתח בשר אצל הקצב".
עד כאן מצוין. רק כמה חבל שגברת קנינגהם ויתר הדמויות האחרות בחייה של הציירת הישראלית הגבוהה נותרות מעט פלקטיות, תלויות זו לצד זו, על מעין חבל כביסה הנמתח בין טורנברוק לירושלים.
"נוף עם אשה גבוהה" הוא סיפורה של אווה, ציירת בשנות ה-30 לחייה, המצטרפת בחוסר רצון לבעלה שקיבל הצעת עבודה בפלורידה. שם הם בוחרים להשתכן בעיירה אפרורית הקרובה למפעל שבו הוא מועסק כפיסיקאי - בניגוד לחבריו לעבודה המעדיפים להתגורר ולחיות בעיר הסמוכה. בעלה, יוני, "מרגיש בבית" מרגע שנחת בארצות הברית. אווה חשה בודדה וזרה. ונוטרת. הוא עובד - והיא שקועה בעיקר בהנהלת חשבונות רגשית עמו, עם אמה המנוחה ועם חברתה ללימודים בבצלאל, המצליחה בארץ. בצר לה, היא מתיידדת עם שכנתה המבוגרת והבודדה כמוה, הגברת קנינגהם. כמה אמירות אקראיות, זרותה, בולטות גובהה של אווה, ובעיקר ציור הפורטרט של שכנתה ורישומים רבים של חלקי גופה, הם שהופכים אותה לחשודה במות הקשישה, והופכים את הקריירה של יוני ואת ההוויה הזוגית מחלום אמריקאי לסיוט מאיים.
זהו ציר העלילה שבאמצעותו בוחנת רחל גיל, כפי שנכתב על עטיפת הספר, את היכולת של הישראלים להיטמע בסביבה זרה, ואת השתנות יחסי הכוחות בין בני זוג כאשר משהו משתבש בעת שהם רחוקים מן הנוף הפיסי והאנושי של ישראל.
גיל כותבת מ"יד ראשונה": כמו אווה נוסבאום, גם היא עברה להתגורר בפלורידה בעקבות עבודת בן זוגה, וגם היא מציירת. אבל למרות המיומנות והקירבה הביוגרפית, הסיוט העובר על זוג הישראלים בחצרות האחוריות של פלורידה לא מייצר הזדהות. הדבר היחיד שמשך אותי לעבור בין הפרקים, המדלגים ללא הרף בין ייסורי טורנברוק לייסורי ירושלים, היה החיפוש אחר דמותה המבטיחה של הגברת קנינגהם. והחיפוש הזה לא עלה יפה.
גרסאות ישראליות או אחרות של "עקרות בית נואשות", נשים בלתי ממומשות התלויות עד צוואר בבעליהן המצליחים ומתפלשות בפחד, חרדה, ייאוש והחמצה, יש בכל נוף. גבוהות או ממוצעות קומה, יש כאלה שיסחבו עמן את תחושת ההגליה ויאחזו בהתחשבנויות שלהן - כאן מתקופת הינקות דרך הלימודים בבצלאל וההורים שלו ושלה - באותה עיקשות שבה אוחזת גברת קנינגהם בארנקה האדום בדרכה האחרונה.
האם הטוויסט בסופו של הסיפור הופך את אווה ויוני, זוג הישראלים שנסעו להצליח באמריקה ונקלעו לסיפור קפקאי, לחומר מעניין לקריאה? עבורי לא. זהו הרומן השלישי שכתבה רחל גיל - קדמו לו "אשה יושבת", "כברת דרך" וקובץ הסיפורים "כלום לא קרה". כמו כן כתבה גיל את ספרי השירה "תנים של מורא" (שזכה בפרס השירה ע"ש רון אדלר ב-1991) ו"עכשיו תורי למות". ואכן, הספר משובץ במשפטים יפים, מעוררי מחשבה ושנוני אבחנה, המעידים על כותבת מנוסה ומוכשרת, אבל "נוף עם אשה גבוהה", אף שהוא דרמה עמוסת חיבוטי-רגש, לא הצליח לגעת ברגש שלי.
כל זה גרם לי להרחיק ולהיזכר בנופו של אדם אחר. סמוך לגיל 100, עיוור וכמעט חירש, סיפר לי יצחק בן-אהרון, בחדרו החשוך בקיבוץ גבעת חיים מאוחד, על תמונת הנוף האחרונה שהוא עוד משתוקק ללמוד ולפענח בטרם ימות: תמונת כדור הארץ דרך עיניהם של שני אסטרונאוטים המקיפים אותו, בוחנים אותו בפרוטרוט, דנים במראה עיניהם ומתווכחים ביניהם, ומדווחים בזמן אמת על מצבה של האנושות בכל פינותיו.
בן-אהרון, בימיו האחרונים, תשוש וכבול בכורסה, עדיין היה מרותק למסתרי הנוף האנושי באשר הוא, על הישגיו ועוולותיו. המגע האנושי, הסקרנות העסיסית הזאת לאנושי-אוניברסלי וחוצה הגבולות, אולי זה בדיוק מה שנפקד מנופי הסיפור שמשרטטת רחל גיל.
יעל גבירץ היא עיתונאית ומחברת הביוגרפיה "ילד לא רצוי, יצחק בן אהרון ביוגרפיה אינטימית" (ידיעות אחרונות, 2003) |
