ברומן החדש של חיים סבתו יש שילוב כמעט גרוטסקי בין רומן על אודות השואה ותוצאותיה לבין רומן חניכה יראי, המתאר את תהליך צמיחתה של דמות מובילה בעולמה של הציונות הדתית
חיים סבתו. הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 162 עמ', 88 שקלים
"חורף תשי"ט קר וסוער היה. אינני יודע אם באמת היה אותו החורף כל כך קר, אולי רק לי. ילד קטן הייתי, תלמיד כיתה ב' בתלמוד תורה בית-וגן. כמה חודשים קודם לכן עלינו ממצרים לשיכון עולים בבית-מזמיל, ליד המעברה של האזבסטונים. לא היינו מורגלים בקור הירושלמי".
במלים אלה פותח חיים סבתו את הרומן החדש שלו, הרביעי במספר (קדמו לו "אמת מארץ תצמח", "תיאום כוונות" ו"כעפעפי שחר"), המגולל את סיפורו-שלו, סיפור של ילד שעלה ממצרים עם משפחתו למעברה בבית מזמיל (כיום שכונת קרית יובל בירושלים), שם פגש לראשונה בעולם התרבותי והדתי האשכנזי הכובש אותו ואת הספר לחלוטין. הילד הקטן והמלומד, מעין ילד-זקן ומהורהר, הולך שבי אחרי דמות אניגמטית וכריזמטית בשם פרקש, ניצול שואה הונגרי שבנה את חייו מחדש במעברה ולמעשה משמש כמעין פטרון או מנהיג לא רשמי של כל תושביה. עם השנים מתפתחת בין השניים מערכת יחסים ייחודית שבה משמש הילד, ומאוחר יותר הנער והרב המבוגר, מעין כלי קיבול או כהן מוודה, שלפניו שוטח פרקש את החוויות האיומות שעברו עליו בשואה ולפניה, חוויות שאותן לא גילה לאיש.
המשימה שנטל על עצמו סבתו מורכבת מאוד - אולי המורכבת ביותר שנטל עליו עד כה. ישנו קושי עצום לארוג מחדש את החוויות, הדמיונות והמשאלות הילדיות לכלל יצירה סיפורית בשלה, המציגה לפני הקורא את השלבים המורכבים והעדינים ביותר של התפתחות הנפש והתודעה. על אחת כמה וכמה משימה זו הופכת לקשה עד כמעט בלתי אפשרית, בבואה לספר ילדות שהתנהלה בתנאים לא תנאים - בלבה של חברת הגירה רב-תרבותית המנסה לבנות את עצמה במדינה חדשה בצל הטראומה הנוראה של השואה.
כוחו של הספר נובע מהסיפור הרב-מוקדי שאותו הוא מציע. הסיפור הוא סיפורו של הילד, אך הוא מסופר על ידי מספר מבוגר המתבונן במבט נוסטלגי על ילדותו ועל החוויות המעצבות שעברו עליו במעברה. בנוסף לכך, הציר הבין-תרבותי משמש כאן ככלי ספרותי חשוב. מוצאו המצרי של הילד יוצר נקודת מבט ייחודית על התרבות העומדת במרכז הרומן - זו האשכנזית. הילד, על אף מוצאו המיוחס שאותו הוא מרבה להזכיר ("אני נכד של חכם שויכה ממצרים", עמ' 20) לומד במוסדות אשכנזיים, ורוב הדמויות המשמעותיות עבורו ברומן הן ממוצא אשכנזי.
כאן אולי ניתן לראות את ייחודו של הספר, המעמיד רומן מעברה מהופך שבו מוצגים על ידי מספר מזרחי דווקא תושבי המעברה האשכנזים, ניצולי מחנות ההשמדה. כפי שהראתה חוקרת הספרות בתיה שמעוני, קהילה זו אינה זוכה לייצוג הולם בשיח הספרותי בישראל, שבה נתפסת המעברה לרוב כמרחב שבו פעלו וסבלו בעיקר עולי ארצות המזרח. את בני עדתו שלו מתאר המספר באופן דל, מסורתי ואוריינטליסטי: הם כולם יהודים מסורתיים השומרים על מבנה והייררכיה קהילתית מסורתית, ללא כל תחושה ממשית של שבר או חורבן בעקבות טראומת ההגירה שעברה עליהם.
המספר מודע לקשיים שעברו ועוברים עליהם, אך אלה אינם מצליחים לסדוק או לבקע את חומות הקהילה המגוננות המתוארת בצבעים רכים והרמוניים: "אנחנו ושכנינו עולי מצרים, אדון סולומון ישראל ומסייה ענתבי, והגברת ג'מילה שחיבר, ומשפחת מנשה ומשפחת עגמי, ואדון מוריס ברסאנו, רגילים היינו לבתים פתוחים, שכנים נכנסים ויוצרים בלי לבקש רשות, החלונות קרועים לרווחה, ריח התבשילים המטוגנים והמתובלים מתפשט בכל הסביבה וקולות הילדים המשחקים ומצהלתם נשמעים בכל מקום" (עמ' 22).
עיקר תפקידה של קהילת המוצא של הגיבור הוא לשמש כמעין תשליל של יהודי אירופה ניצולי השואה, שעמם הוא נפגש ושאליהם הוא נמשך. השואה משמשת עבור הגיבור כחוויית יסוד משמעותית: דרך דמותו, התנהגותו וסיפוריו של פרקש, ובעזרת אוסף של דמויות אקסצנטריות המאכלסות את הרומן (למשל אותה אשה שפופה ומסתורית שכל ילדי המעברה מכנים בשם "מכשפה"), מנסה הגיבור לשרטט לעצמו את הטראומה שעברה על יהודי אירופה ולחלץ מטראומה זו משמעויות תרבותיות, מוסריות ודתיות.
הבעיה העיקרית ברומן היא התיאור ההרמוני של הטראומה. הדמויות הרבות, המגוונות והצבעוניות שאותן מתאר הרומן מושלמות בפגימותן; הפגמים, הצלקות וההשפעות ההרסניות שהיו לטראומה שעברה על יהדות אירופה מתוארים בקווים סטריאוטיפיים שנועדו לאשש ולחזק את הזהות הקבוצתית הציונית-דתית שנוצרה עבור הגיבור במעבדה האנושית שהקימה המדינה במעברות העולים. הדמויות המתוארות נראות כמי שנגזרו מתוך קטלוג ספרותי שנועד לסייע לסופר בבואו לתאר דמויות שעברו טראומה קשה. יש ברומן שילוב כמעט גרוטסקי בין רומן על השואה ותוצאותיה לבין רומן חניכה יראי, המתאר את תהליך צמיחתו וחניכתו של המספר המבוגר, המשמש כיום דמות מובילה בעולמה של הציונות הדתית. אף אחת מהדמויות הרבות המאכלסות את הרומן אינה מורדת, אינה זועמת ולמעשה לא מפתחת קווי אישיות החורגים אל מעבר לקונבנציה התרבותית המצופה והמקובלת.
התפקיד הקולקטיבי של הדמויות בא לידי ביטוי גם בשפה. רוב הזמן הדמויות ברומן אינן מדברות או משוחחות אלא נואמות, מרצות ועוסקות בהעברת לקח או מוסר לגיבור המשמש ככלי קיבול למשנתן, ונעזר בהן על מנת לבנות את זהותו הלאומית והדתית. כך למשל כאשר פרקש מתאושש ממחלה קשה שכמעט גבתה את חייו, הוא פונה אל הגיבור ואל הרב גוטהולד הבאים לבקר אותו, ומעוניין לספר להם את סודות חייו הכמוסים ביותר, את מה שעבר עליו שם. הוא עושה זאת בשפה נמלצת, גבוהה ועמוסת ציטוטים, שפה המתאימה לנואם מיומן העומד בעצרת בכיכר ולא לאדם נרגש העומד לחשוף סוד שאותו הצפין במשך שנים: "(...) וראיתי מה עוללו הרשעים האכזרים לבני עמי, בני ציון היקרים המסולאים בפז, המגנים את הפז ביופיים, התמימים מן הכפרים והעיירות, עמלי כפיים וטהורי לבב, האופים והחייטים, הרבנים והמלמדים, מוכרי הכעכים ומפטמי האווזים, שהתייגעו יומם ולילה כדי להביא פת לחם לילדיהם הקטנים" (עמ' 87). כאן, כמו במקרים רבים ברומן, החוויה הפרטית והחד-פעמית שעבר הגיבור מומרת מיד לטענה קולקטיבית-לאומית.
המשאלה המלווה את הרומן לכל אורכו ואולי אף משמשת לו כבסיס אידיאולוגי - לחלץ מתוך זוועות השואה חוויה הרמונית של קיום קהילתי שבו נשמרת השלמות הרוחנית והקולקטיבית היהודית - היא משאלה מובנת שיש בכוחה לעורר הזדהות רבה. עם זאת, הרצון להעמיד יצירה ספרותית שבה הדמויות מתפקדות תמיד כפי שמצפים מהן, תמיד באופן הנכון והראוי, מביא ליצירה חלקית וחסרה, שבה אובדת היכולת לספר חוויה יחידה וחד-פעמית על המפגש בין מזרח ומערב, בין ילד למבוגר. בעיקר אובדת האפשרות לומר דבר-מה מורכב על השואה ועל מי ששרדו בה, דבר-מה החורג מן הצורך לחנך ולחזק את הזהות הקולקטיבית.
חיים וייס מלמד במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב
