בין ספריה הקודמים של מירה מגן: "כפתורים רכוסים היטב" (1994), "בשכבי ובקומי, אשה" (2000), ו"פרפרים בגשם" (2005), כולם ראו אור בהוצאת כתר
תצלום: תומר נויברג / ג'יני
ימים יגידו, אנה
מירה מגן. הוצאת כתר, 305 עמ', 89 שקלים
ספרה החדש של מירה מגן הוא דרמה קאמרית שעוסקת באסון, בתשוקה ובאמונה, ובאופן שבו הגורל מפעיל את יחסי הגומלין ביניהם. הוא מעוצב לאור כללי האחדות הקלאסיים: הוא משרטט פרופיל של משפחה גרעינית אחת, ומתרחש ברובו באתר אחד ובמשך תקופת זמן קצובה.
במהלך קיץ אחד מגיעה משפחת חייט-טיילור הירושלמית לתל אביב כדי להפעיל מזנון שהוחכר לה על שפת הים. להורים, חלי ומייק, מתלווים גם בתם אנה בת ה-13, שסובלת מחוסר שליטה מוטורית מולדת ברגליה, ובנם תום בן החמש. בסצינה הפותחת את הרומן גונבת אנה אופניים שהושענו על הסככה בחוף, ובזמן שהיא מרכיבה את אחיה הצעיר, הוא שומט את אחיזתו בה, נופל בעוצמה וראשו נחבט במזח. האירוע מתרחש ללא עדים, ואנה נמלטת משם מבוהלת, משום שהיא יודעת שחייו של תום, הנותר מוטל חסר הכרה על המזח, ישתנו ללא הכר, ועמם גם חייה שלה וחיי משפחתה.
סודה האיום של אנה, שנותר כמוס בחודשי הקיץ, הוא שער הכניסה לחייה של המשפחה, שכל אחד מחבריה נושא סוד משלו: חלי ומייק, שאהבתם שוצפת ומיטיבה, מאפשרים זה לזה חירות מינית, על מנת שהעשבים השוטים של התשוקה החולפת לא יעיבו על פרח אהבתם. מייק נושא את סוד תשוקתו לשרה, אחותה של חלי - אשה דתייה נשואה ומרובת ילדים שמתגוררת בהתנחלות; חלי נושאת את סוד קנאתה למייק, שאשה אחת על שפת הים מפלרטטת איתו ללא בושה; גופו של תום צופן את סוד ההחלמה, ואנה מתוודעת במקביל לסוד אהבתה לאדיסו, הנער האתיופי שעובד במזנון.
ואולם "ימים יגידו, אנה" איננו רומן על משפחה שמוכרעת תחת עול הסודות או תחת עול האסונות שאירעו לה, ועל אף שהוא חוגג את חייה של המשפחה הזו, הוא אינו צובע את שחרורם של הסודות בגוונים סנטימנטליים: חשיפת הסוד כרוכה בקורבן, וסודות חדשים ימלאו את החלל שהותירו קודמיהם.
גם מירה מגן יודעת סוד, שמניע את הרומן הזה; מגן יודעת שהסבל של בני המשפחה, שמבקשים לשרוד אל מול אכזריותו של הגורל, הוא אירוע בסיסי כל כך מבחינה רגשית, עד שלא ניתן לעשות לו רדוקציה אל שגרות התיאור שמאפיינות אותו בדרך כלל. אין רגע אחד ברומן של התפרצות כאב מילולית, משום שמגן נמנעת בתבונה מניסיונות הפלישה המעושים אל הסבל הטהור, שרוחש בגופה של משפחה שנפצעה. היא מניחה לו לפעום ללא הרטוריקה הקלושה והקולנית, הסנטימנטלית והמלודרמטית, שהשפה נוטה לייחד לו.
הבחירה של מגן לצמצם את המלודרמטי ולכנס את מהלכי העלילה למינימום, היא בחירה שיש לה מחיר: יש רגעים מונוטוניים ברומן; ואולם דווקא הריסון העלילתי מאפשר למקד מבט ברגעי האושר שמפציעים מבעד לאסון. ורגעי האושר הללו, רגעים של הישענות על מי שיכול לשאת - ולו לרגע - את מלוא המשקל, גם מגדירים את קבוצת האנשים הללו, שגורלם כרוך זה בזה, ושמכונים משפחה; "חבורה של בודדים שמגוננים זה על זה, נשמרים זה מזה, וכשצובט לאחד נצבטים כולם".
אבל מגן מגלה גם סוד נוסף: הסבל הוא מופע שמעניק משמעות; הוא נותן שם, זהות ותואר לבני האדם שנושאים אותו וששותפים לו. החוויה של הסבל מפרה תמיד את התנועה השגורה והמוכנית של חיי היומיום; הסבל פוצע את הסדר ואת הידע. הוא חסר הסבר, שרירותי ופתאומי. כשבני המשפחה ניצבים מולו, הם מבקשים לתת משמעות באסון, לארגן מחדש את הסדר של חייהם ואת הידע שמפעיל אותו. הם יודעים היטב שישנו מוסד אחד שמסוגל להעניק משמעות להתאכזרות הגורל, שעשוי לגשר על הפצע שנפער בחיי היומיום ולהעניק לו סיבה: זו האמונה הדתית, שמאפשרת לסגל משמעות ולספק תשובות לשאלות בלתי נמנעות כמו מדוע זה קרה לי וכיצד אפשר להבין את האסון.
בני משפחת חייט-טיילור מכירים את הנחמה שהדת יכולה להציע - ומסרבים לה. הם אינם מעוניינים להבין את הטרגדיה שלהם במונחים של רצון אלוהי, של חטא ועונש, של סיבה נסתרת מן העין; הם מתנערים במופגן ומבחירה מהמנגנונים היעילים הללו של נחמה ושל שיקום ובוחרים בדרך אחרת, סבוכה ומלאת מהמורות. הם שמים את מבטחם זה בזה, קלושים, רצוצים ופגומים ככל שיהיו; הם שמים את מבטחם בתשוקת החיים שלהם בעולם הזה - פשוטה וחסרת הסבר, טבעית וחסרת מורא.
החילוניות של הרומן - לא במובן של אורחות החיים, אלא במובן העמוק של הדיאלוג עם הגורל - היא שערורייתית ואמיצה. לא רק משום שמגן היא סופרת דתייה, אלא משום שלמול אסון, העמדה החילונית היא הדרך שאינה נבחרת; היא דרך של קושי, של תאוות החיים הפגומים ולא תאווה להסבר רוחני שלם ומוחלט. הבחירה להסב את המבט מהאסון אל החיים על פני האדמה, ולא אל השמים, היא בחירה שנטענת במשמעות אתית, והופכת גם את השפה לנגועה בארציות פרגמטית ולא בפתוס רוחני: "מה יעשה מלאך עם כנף שבורה?", שואלת מגן, ועונה: "מצד אחד לא יוכל לחזור לשמים, מצד שני לא יקבל אגורה מביטוח לאומי. רק אלוהים יודע כמה מהקבצנים שצולעים במדרחוב של בן-יהודה היו פעם מלאכים ששאלו יותר מדי למה".
מגן מוקסמת מהמשפחה שעליה היא כותבת: מוקסמת באופן דתי כמעט, לעתים גם באופן עודף. ההיקסמות שלה אירוטית, והיא צובעת את הרומן בגוון אירוטי (לא במובן נוכחותן של סצינות מין, אלא באופן שמעמיד את התשוקה, ואת כוחה של התשוקה, ככוח עליון). "כל מה שהורג נשיקות צרפתיות קרה להם, והנשיקות לא מתו", היא כותבת; "הרגליים המזגזגות של אנה מכרסמות להם את הנשמה, הגולגולת המרוסקת של תום, הפרנסה הקשה, ואהבתם היא חלוק נחל, שלמה, קשה, מתגרה בסחף".
האהבה הזו - תשוקה של נפש וגוף - ממירה את האהבה המופשטת לאל ומציבה לה חלופה. "אדם הוא לא ארון ספרים שמסודרים בו ספרי קודש לחוד וטבע לחוד ומדע בדיוני לחוד", היא מציינת, וכשכל הסיפורים ארוזים יחדיו בעור אחד, אזי גם אסון וגם נחמה, גם עלבון וגם קירבה, גם אלוהים וגם תשוקת הגוף, יכולים לדור בפערים שמתקיימים ביניהם. תמיד מסוכסכים זה עם זה, תמיד נעים בחוסר נוחות מתחת לעור, אבל לא מאפשרים לשום חוק לקבע אותם במקומם, לארגן הייררכיה שתעלים את סודם. בגופו של כל סיפור ומתחת לעורה של כל משפחה פועם סוד, ו"ימים יגידו, אנה" חוגג את תשוקת החיים שהוא מסמן.
עמרי הרצוג כותב עבודת דוקטורט ומלמד בחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים
