ואני הייתי בטוח בכך שתמיד יהיה אהרן אמיר מפני שתמיד היה. היה מהתחלה. כשהייתי חייל בן עשרים ושתיים שלחתי לו ביד רועדת סיפור. כעבור חמישה ימים קיבלתי ממנו גלויה ובה רק ארבע מלים: "יישר כוחך. הורדתי לדפוס". כעבור עוד סיפור או שניים נועזתי להופיע בוקר אחד במשרדי מערכת "קשת" ברחוב ביאליק, והנה מצאתי לפני ג'נטלמן נינוח בעל חזות מזרחית, שפם שחור מדוקדק ומבטא גרוני. הוא, שלא היה איש של שיחות נימוסים בטלות, שאל אותי חמש או שש שאלות ענייניות שעליהן עניתי לו בקול רועד, בעודי יושב מולו על קצה הכיסא ואיני מעז להישען על מסעדו. אהרן אמיר הקשיב היטב לכל תשובה מתשובותי, ואחרי כל תשובה המתין עוד רגע בדממה, כמתחשב באפשרות שאולי ארצה להוסיף עוד משהו לאחר שסיימתי. כעבור השאלות והתשובות שאל אהרן אמיר: ומה הבאת לנו היום? והוסיף מלת שבח נדירה ויקרה מפז "אתה לא משאיר מלאכה מרובה מדי לעורך" (אבל כעבור עוד ימים אחדים שלח לי בדואר רשימה של הערות ותיקונים). עד היום אני נוצר את המחמאה הזאת ומשתדל להותיר לעורכים מלאכה מועטה עד כמה שאני מסוגל.
אהרן אמיר היה סופר, משורר, מתרגם ועורך. אכתוב כאן דברים אחדים רק על העורך. חוברות "קשת" ו"קשת החדשה" שאהרן אמיר הוליד, טיפח וערך כמעט בעשר אצבעותיו מצטרפות לכלל כתב העת החשוב ביותר של הספרות העברית במחצית השנייה של המאה העשרים ובעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. חותמו המובהק של אהרן אמיר, טעמו, העדפותיו והשקפת עולמו חרותים בכל חוברת. ועם זאת, חרף עמדותיו האידיאולוגיות החדות והמקובעות של אמיר כוללות חוברות "קשת" ו"קשת החדשה" קשת רחבה של יוצרים והוגים, בהם גם יוצרים כש"י עגנון ואהרן אפלפלד שעולמם היהדותי רחוק מאוד מעולמו העברי ה"כנעני" של אמיר. הוא היה עורך קפדן ומחמיר, עורך שאין לפניו לא רישול ולא קלות ראש. וכשם שערך - כך כתב וכך גם תירגם: כמו יושב שבעה נקיים על כל משפט ועל כל ביטוי.
חוברות "קשת" ו"קשת החדשה" היו מגיעות אלינו אחת לשלושה חודשים בדיוק נמרץ, ללא דיחוי, ללא פשרה, ללא חוברות כפולות וללא איחורים שהזמנים או המזומנים גרמו להם. גם בכך היה אהרן אמיר יחיד ומיוחד בין כל עורכי כתבי העת העבריים לדורותיהם.
"קשת" היתה דופק החיים של הספרות העברית בשנות השישים והשבעים, קיץ וחורף, סתיו ואביב. שירה וסיפורת, מסה ועיון, תרגום וביקורת. וכעבור הפסקה של כעשרים שנה חזר אהרן אמיר, בעקשנותו הנפלאה ובמסירותו לאין קץ, לערוך ולהוציא לאור את "קשת החדשה". ושוב - ארבע חוברות תמימות מדי שנה בשנה, אחת לא חסרה, ובחוברות האלה באו שלל קולות חדשים ובהם קולות מרתקים וקולות מפתיעים בשירה ובפרוזה, במסה ובעיון.
עכשיו, כשאהרן אמיר הלך מאתנו, מי יישא על כתפיו את "קשת" ואת כל צבאה?
