ב"אשתי רוקדת ואני חולם", ספר הביכורים של קובי בן-שמחון, יש הומניזם רחום ומקוריות ספרותית, שהופכים את הקריאה בו למסע משותף לקורא ולמספר, מסע שמבהיר שכתיבה היא תמיד מעשה של קינה על מה שהיה או היה יכול להיות
קובי בן-שמחון. הוצאת זמורה-ביתן, 221 עמ', 84 שקלים
ספרו של קובי בן-שמחון מספק חוויית קריאה יוצאת דופן. דפדוף ראשון חושף את היותו עשוי קטעים קטעים, המופיעים רק על צדו האחד של כל דף; רוב העמודים בצד ימין ריקים. במהלך הקריאה מצטיירות דמויותיו כחידתיות משום שהן אינן מתעגלות במהלך הקריאה ולא נוצרת עמם היכרות ביוגרפית רציפה. גם מהלכי העלילה אינם נהירים לגמרי; מכיוון שהספר עשוי מפרגמנטים שמדלגים על פני זמן ומרחב, לא ניתן לשחזר את מהלך האירועים הכרונולוגי במלואו, והעלילה מנומרת בפערים רבים מספור. אין ספק ש"אשתי רוקדת ואני חולם" אינו רומן קלאסי, וגם לא מודרני; למעשה, הוא מאתגר ללא הרף את הגדרתו המסורתית של הרומן. עם זאת, הוא מעשה אמנות שמרגש ומצית את הדמיון. יתרה מכך, הוא משמיע קול ספרותי רגיש, מחוכם ואוטונומי, שאינו מחקה שום קול מוכר.
רק תצלום אחד מופיע בספר, והוא מצוי על כריכתו, ובכל זאת מדובר באלבום של תמונות. הספר מספר במקביל שני סיפורים על התמונות המילוליות שמופיעות בו: הן עצמן מגוללות סיפור על התבגרות, נטישה וגעגוע, ובו-בזמן מעגנות אותו במבנה סגנוני שעוסק בקשר שבין אימאג'ים, מלים וזיכרון. שני הרבדים מפעילים זה את זה בתואם מושלם, ובכל זאת אין מדובר בתרגיל אינטלקטואלי גבה-מצח ומנוכר; יש מידה של עוצמה נאיבית ובלתי אמצעית בכתיבה של בן-שמחון שאינה מאפשרת לקרוא את הספר רק כתרגיל מטא-ספרותי מתוחכם. הוא מפגין גם סיפור שפשטותו ותומתו מרעידות את הנפש.
אלבום התמונות מציג את המספר, גבר-ילד בן 30 שמעולם לא עזב את בית אביו, ושעברו משעה את העצמאות או הבגרות שגילו מחייב. הוא מסדר את התמונות המילוליות זו לצד זו: הן מציגות את אביו, שנותר הלום ומשותק לאחר שאמו נהרגה בתאונת אופניים; את שכנו, מר גונן, שאשתו עזבה אותו לטובת חיים מסעירים יותר ואת בנו גוגו, חבר הילדות של הגיבור, שהגעגוע לאמו מחריף את הפתולוגיה הנפשית המסוכסכת שלו.
הגיבור מציג את תמונתה של זיוה, מושא אהבתו הראשונה, הגורלית והנכזבת; את רחמים, ידידו המבוגר; את סבתו ניצולת השואה ואת "האשה מבית שש", שעמה איבד את בתוליו. ככל שהופכים את הדפים באלבום התמונות מצטברים חייו של הגיבור ושל הגברים שסובבים אותו כמונעים על ידי נטישתן של נשים, אמהות ואהובות, אשר הותירו את הגיבורים פגועים וחסרים.
גיבור הספר איבד את אביו ואת אמו, את חברו הטוב ביותר ואת אהבתו הראשונה. הוא כותב את תמונותיהם כשהוא מונע על ידי געגוע ומחסור. אולם הגיבור איבד עמם גם דבר-מה מהותי יותר: את עברו. הדמויות שהיו יכולות לקשור בין מי שהיה לבין מי שהיום אבדו, והנתק בין הזיכרון למעשה הכתיבה שמבקש לשחזר אותו, לעגן אותו בהמשכיות ביוגרפית ורגשית, ניטל ממנו.
תמונות הסיפור, כמו תמונות באלבום שנפתח לאחר זמן רב בשעת סידור הארונות, או כשנתקפים געגוע פתאומי, מוכרעות תחת רושם השנים; הן מצהיבות, ופרטיהן הופכים למטושטשים. הן ממירות את הסיפור של הרגע, שחמק מבלי שוב, בסיפורם של השערה, ניחוש, פנטסיה. כשהדמויות שמצולמות בהן כבר אינן, מה נותר מהזיכרון שלהן, ואיך אפשר להשתמש במלים כדי לפצות, לגשר, לזכור? "יש הרבה דברים שהמלים לא מספיקות להם", כותב המספר. ובמלים הבאות הוא כותב את התמונה של מות אביו: "אבא מת באותו היום. אחרי הלוויה חזרתי הביתה לבד ושתיתי תה".
כתיבה של משפט כזה, סתמי לכאורה בלאקוניות שלו, מכילה יותר ממה שמלים יכולות לתאר. המידע הזה, שנמסר ביובש, רווי בפערים והם שמקנים לו את המשמעות שמצויה מעבר לעצמו ומעבר ליכולת הכתיבה. הפערים נוגעים בזיכרון ובגעגוע באופן בלתי מתווך: ההלוויה שאין מלים שיכילו אותה, השיבה הביתה לבד, התקנת התה במטבח שלעולם לא יאכלס עוד את האב, או את המשפחה שהיתה ואבדה; שתיית התה הבודדה הזאת, ידיים מכונסות סביב הספל החם, המבט נעוץ בחלל הריק, הפה יבש ממלים.
הספר כולו נכתב דרך הפערים של הסיפור, ברווח שבין תמונה לתמונה, והוא נכתב במשותף, בידי הקורא והמספר. הוא מסופר בעמודים הלבנים, הריקים, באותה המידה שבה הוא מסופר בעמודים המודפסים. כאשר המלים נוכחות, מצדו השמאלי של הדף, הן פשוטות, ישירות ותמימות. הן יוצרות סיפור פגום - בשל היעדר רצף, בשל תנועתו המהירה בין זיכרונות מקוטעים, נטולי הקשר, של תחושות שאבדו. אולם הפגם הזה יוצר את האמינות של הסיפור וגם את העוצמה הרגשית שלו: הוא משחזר היטב את המבט שמופנה אל תמונות ישנות ואל העבר שכמוס בהן, כמו הבטחה של סוד שכבר לא ניתן לחשוף.
כשאדם מתבונן בתמונות ישנות שלו - כילד בארגז החול, מחופש בפורים, מחייך למצלמה באיזה טיול נשכח - דבר לא קושר אותו לדמות שבתמונה מלבד הסיפור שמספרים לו, ושהוטמע בו: זה אני שם, הדמות הבלתי מוכרת הזאת, אני שהייתי, אני שכבר שכחתי. רגעים חמקמקים, בדויים למחצה, של זיכרון עמום יכולים לצקת בתמונה ציוני מקום או זמן, להזכיר אושר גדול, עלבון או תחושת שייכות. אולם הרגעים הללו אינם שייכים לתמונה ואינם שייכים לעבר. הם נטועים במבט של ההווה, והם עדות למאבק על האפשרות לספר את עצמי, ומאבק זה תמיד נטוע בבדיון.
כשהמספר כותב ש"צריך להיאבק על זיכרונות של אנשים", הוא יודע שהמאבק נדון לכישלון. הגיבור כותב תמונות, משום שהצילום/הכתיבה מבקשים להנציח את העבר כאשליה של אמת ממשית ונגישה בעולם. התמונות מאפשרות את הארגון-מחדש של הזיכרון; הן מכתיבות אילו קרעי עבר ניתן לשלוף, מה ייזכר ומה יישכח. "בשלב מסוים המעגל מצטמצם לדברים שהיו פעם, מזמן, אפילו שאנחנו חושבים שאנחנו מתפתחים", כותב המספר על ההווה שנרדף על ידי תמונות העבר.
"אשתי רוקדת ואני חולם" עוסק לא רק בזיכרון ובאובדן, אלא במעשה הסיפור עצמו, שמדווח עליהם ומופעל על ידם בו-בזמן. יש בו מידה של הומניזם רחום ומקוריות ספרותית שהופכת את הקריאה בו למסע משותף לקורא ולמספר, שמבהיר שכתיבה היא מעשה של קינה על מה שהיה או היה יכול להיות, וכוחה נובע ממוגבלותה ליצור תמונה טהורה שלו. "ככה מצאתי את עצמי יושב בסוף היום בבית קפה אחד", כותב המספר, "וחושב על הדברים, על זה שבעצם אני לא יודע לדבר".
עמרי הרצוג כותב עבודת דוקטורט ומלמד בחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים
