אני כוזרי גאה - עיון

פורסם ב - 00:00 17/03/08

עדכון אחרון - 00:00 19/03/08

ראיון

אני כוזרי גאה

מאת עפרי אילני

מסקנות ספרו החדש של ההיסטוריון שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי?", מרחיקות לכת: הוא טוען שהעם שהתגורר כאן בזמן מלכות יהודה מעולם לא הוגלה, שממשיכיו הביולוגיים הם בעצם הפלשתינאים ושהיהודים שהגיעו לכאן ממזרח אירופה הם בעצם כוזרים שהתגיירו. האם יש למחקר הזה השלכות על "זכותנו על הארץ"? דווקא לא, אבל יש לו השלכות על האתוסים של מדינת ישראל

תגיות: יהדות, ספרים, הכוזרים



	שלמה זנד

	תצלום: דודו בכר

מבין שלל הגיבורים הלאומיים שהצמיח עם ישראל לאורך הדורות, לא שפר גורלה של דהיה אל-כהינה, מנהיגת הברברים בהרי האוראס שבצפון אפריקה. על אף שהיתה יהודייה גאה, מעט ישראלים שמעו את שמה של המלכה הלוחמת, שבמאה השביעית לספירה איחדה כמה שבטים ברבריים - ואף הדפה את הצבא המוסלמי שפלש לצפון אפריקה. ייתכן שהסיבה לכך היא שדהיה אל-כהינה היתה בת לשבט ברברי שהתגייר ככל הנראה כמה דורות לפני הולדתה, בסביבות המאה ה-6 לספירה.

לטענתו של ההיסטוריון פרופ' שלמה זנד, מחבר הספר "מתי ואיך הומצא העם היהודי?" (הוצאת רסלינג), שבטה של המלכה ושבטים מתייהדים אחרים בצפון אפריקה, הם המקור העיקרי שממנו צמחה יהדות ספרד. טענה זו, בנוגע למקורותיהם של יהודי צפון אפריקה משבטים מקומיים שהתגיירו - ולא מגולי ירושלים - היא רק נדבך אחד בטיעון רחב-היריעה הנפרש בספרו החדש של זנד, מרצה בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב.

בספר מנסה זנד להוכיח, כי היהודים החיים כיום בישראל ובמקומות אחרים בעולם כלל אינם צאצאיו של העם הקדום שחי בממלכת יהודה בתקופת הבית הראשון והשני. מקורם, לדבריו, בעמים מגוונים שהתגיירו במהלך ההיסטוריה בפינות שונות של אגן הים התיכון והאזורים הסמוכים לו. לא רק יהודי צפון אפריקה הם ברובם צאצאים לפגאנים שהתגיירו, אלא גם יהודי תימן (שרידי ממלכת חימיר בחצי האי ערב, שהתייהדה במאה הרביעית) והאשכנזים יהודי מזרח אירופה (פליטי ממלכת הכוזרים שהתגיירה במאה השמינית).

בשונה מ"היסטוריונים חדשים" אחרים שביקשו לערער את מוסכמות ההיסטוריוגרפיה הציונית, זנד אינו מסתפק בחזרה ל-1948 או לראשית הציונות, אלא צולל אלפי שנים לאחור. הוא מנסה להוכיח שהעם היהודי מעולם לא היה קיים כ"עם-גזע" בעל מוצא משותף, אלא הוא ערב-רב ססגוני של קבוצות אנושיות שאימצו בשלבים שונים בהיסטוריה את הדת היהודית. לטענתו, אצל הוגים ציוניים אחדים הובילה התפישה המיתית של היהודים כעם עתיק לחשיבה גזענית ממש: "היו זמנים באירופה אשר בהם אם מאן דהו טען שכל היהודים שייכים לעם בעל מוצא נוכרי הוא היה מסווג כאנטישמי לאלתר. כיום, אם מישהו מעז להציע כי אלה הנחשבים ליהודים בעולם (...) מעולם לא היוו ועדיין אינם עם או לאום - הוא מוקע מיד כשונא ישראל" (עמ' 31).

לפי זנד, התיאור של היהודים כעם נודד ומתבודד של גולים ש"נדדו על פני ימים ויבשות, הגיעו עד קצות העולם ולבסוף עם בואה של הציונות ביצעו פניית פרסה ושבו בהמוניהם למכורתם המיותמת" - איננו אלא "מיתולוגיה לאומית". כמו תנועות לאומיות אחרות באירופה, שתרו אחר תור זהב מפואר והמציאו באמצעותו את עברן ההירואי - למשל יוון הקלאסית או השבטים הטבטוניים - כדי להוכיח שהתקיימו מקדמת דנא, "כך גם הניצנים הראשונים של הלאומיות היהודית הפנו את כיוון פריחתם לעבר האור העז שמקורו קרן מממלכת דוד המיתולוגית" (עמ' 81).

אז מתי בעצם הומצא העם היהודי, לפי תפיסת זנד? "בשלב מסוים של המאה ה-19, משכילים ממוצא יהודי בגרמניה, שהושפעו מהאופי הפולקיסטי של הלאומיות הגרמנית, נטלו על עצמם את המשימה להמציא עם 'אחורה', מתוך צימאון ליצור לאום יהודי מודרני. מההיסטוריון היינריך גרץ והלאה, אינטלקטואלים יהודים מתחילים לשרטט את תולדות היהדות כהיסטוריה של עם שהיה ממלכתי, הפך להיות עם נודד, ובסוף יעשה פניית פרסה ויחזור למולדתו".

למעשה, רוב הספר שלך לא עוסק בהמצאת העם היהודי על ידי הלאומיות היהודית המודרנית, אלא בשאלה מאיפה הגיעו היהודים.

"הכוונה הראשונית היתה לקחת סוג מסוים של חומרים היסטוריוגרפיים מודרניים, ולבדוק איך המציאו את 'המדומיין' של העם היהודי. אבל כשהתחלתי לעמת את המקורות ההיסטוריוגרפיים, פתאום מצאתי סתירות. ואז זה דחף אותי - התחלתי לעבוד, בלי לדעת לאן אגיע. לקחתי חומרים ראשוניים וביקשתי לבדוק את ההתייחסויות של מחברים בעת העתיקה - מה הם כתבו על גיור".

זנד, היסטוריון של המאה ה-20, חקר עד כה את ההיסטוריה האינטלקטואלית של צרפת המודרנית (בספר "האינטלקטואל, האמת והכוח", עם עובד 2000), ואת היחסים שבין קולנוע להיסטוריה פוליטית ("הקולנוע כהיסטוריה", עם עובד 2000). באופן חריג להיסטוריונים מקצועיים, הוא עוסק בספרו החדש בתקופות שאותן לא חקר מעולם - בדרך כלל תוך הישענות על מחקרים קודמים שהציגו עמדות לא אורתודוקסיות בנוגע למקורותיהם של היהודים.

מומחים לתולדות עם ישראל טוענים שאתה מתעסק בנושאים שאין לך שום הבנה בהם ומתבסס על חיבורים שאתה לא יכול לקרוא במקור.

"נכון שאני היסטוריון של צרפת ושל אירופה, ולא של העת העתיקה. ידעתי שברגע שאני אעסוק בתקופות קדומות כאלה, אני אחשף לביקורת קטלנית של היסטוריונים שמתמחים באותם שדות מחקר. אבל אמרתי לעצמי שאני לא יכול להישאר רק עם חומר היסטוריוגרפי מודרני, בלי לבדוק את העובדות שהוא מתאר. לולא הייתי עושה את זה בעצמי, היה צריך לחכות דור שלם. אם הייתי ממשיך לעסוק בצרפת, אולי הייתי מקבל קתדראות באוניברסיטה ותהילה פרובינציאלית. אבל החלטתי שאני מוותר על התהילה".

"לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית" - כך נקבע בפתיח של מגילת העצמאות. זוהי גם המובאה הפותחת את הפרק השלישי בספרו של זנד, שכותרתו "המצאת הגלות". לטענתו של זנד, הגליית העם מארצו לא אירעה למעשה מעולם.

"פרדיגמת-על של הגליה נדרשה על מנת להבנות זיכרון לטווח ארוך, שבו עם-גזע מדומיין וגולה הוצב כהמשכו הישיר של 'עם המקרא' אשר קדם לו", אומר זנד; בהשפעת היסטוריונים אחרים שעסקו בשאלת הגלות בשנים האחרונות, הוא טוען שהגליית העם היהודי היא במקורה מיתוס נוצרי, שתיאר את הגלות כעונש אלוהי שהוטל על היהודים בעוון דחיית הבשורה הנוצרית. "התחלתי לחפש ספרי מחקר על ההגליה מהארץ - אירוע מכונן בהיסטוריה היהודית, כמעט כמו השואה; אבל לתדהמתי גיליתי שאין על זה ספרות. הסיבה היא שאף אחד לא הגלה את עם הארץ. הרומאים לא הגלו עמים, והם לא יכלו לעשות את זה גם אם רצו. לא היו להם רכבות ומשאיות כדי להגלות אוכלוסיות שלמות. לוגיסטיקה כזו לא היתה קיימת עד המאה ה-20. מכאן למעשה נולד הספר כולו: מהתובנה שהחברה היהודאית לא התפזרה ולא הוגלתה".

אם העם לא הוגלה, אתה טוען למעשה שהצאצאים האמיתיים של תושבי ממלכת יהודה הם הפלשתינאים.

"שום אוכלוסייה לא נשארת טהורה לאורך תקופה של אלפי שנים. אבל הסיכוי שהפלשתינאים הם צאצאים של העם היהודאי הקדמון הוא הרבה יותר גדול מהסיכוי שאני או אתה צאצאים שלו. ראשוני הציונים, עד המרד הערבי, ידעו שלא היתה הגליה, ושהפלשתינאים הם צאצאים של תושבי הארץ. הם יודעים שאיכרים לא עוזבים עד שלא מגרשים אותם. אפילו יצחק בן צבי, הנשיא השני של מדינת ישראל, כתב ב-1929 ש'הרוב הגדול של הפלחים אין מקורם מהכובשים הערבים, אלא, לפני זה, מהפלחים היהודים שהיו מנין ורוב בניין הארץ'".

וכיצד הופיעו מיליוני יהודים סביב הים התיכון?

"העם לא התפשט, אבל הדת היהודית התפשטה. היהדות היתה דת מגיירת. בניגוד לדעה המקובלת, ביהדות המוקדמת היה צימאון אדיר להמרת דת. החשמונאים היו הראשונים שהתחילו לייצר המון יהודים על ידי גיור המוני, בהשפעת ההלניזם. הגיורים ממרד החשמונאים ועד מרד בר כוכבא הם שהכינו את הקרקע להפצה המסיבית של הנצרות מאוחר יותר. אחרי ניצחון הנצרות במאה ה-4, תנופת הגיור נבלמה בעולם הנוצרי והיתה נפילה חדה במספר היהודים. יש להניח שהרבה מהיהודים שהופיעו סביב הים התיכון נעשו נוצרים. אבל אז היהדות מתחילה לזלוג לאזורים אחרים, פגאניים - למשל לאזור תימן ולצפון אפריקה. אם היהדות לא היתה רצה קדימה בשלב הזה, וממשיכה לגייר בעולם הפגאני, היינו נשארים דת שולית לגמרי, אם בכלל היינו שורדים".

איך הגעת למסקנה שיהודי צפון אפריקה הם במוצאם ברברים שהתגיירו?

"שאלתי את עצמי איך הופיעו קהילות יהודיות כל כך גדולות בספרד. ואז ראיתי שטארק אבן-זיאד, המפקד העליון של המוסלמים שכבשו את ספרד, היה ברברי, ורוב החיילים שלו היו ברברים. הממלכה הברברית היהודית של דהיה אל-כהינה הובסה רק 15 שנה לפני כן. ובאמת יש כמה מקורות נוצריים שאומרים שהרבה מהכובשים של ספרד היו מתייהדים. מקורה העמוק של הקהילה היהודית הגדולה בספרד היו אותם חיילים ברברים שהתייהדו".

לטענתו של זנד, התוספת הדמוגרפית המכרעת ביותר לאוכלוסיית היהודים בעולם, אירעה בעקבות גיורה של ממלכת כזריה - אימפריה ענקית שקמה בימי הביניים בערבות שליד נהר הוולגה, ושלטה בשיאה מגיאורגיה של ימינו ועד קייב. במאה ה-8 אימצו מלכי הכוזרים את הדת היהודית, והפכו את העברית לשפת הכתב בממלכה. מאז המאה ה-10 נחלשה הממלכה ובמאה ה-13 הובסה לחלוטין על ידי פולשים מונגולים, וגורלם של תושביה היהודים לוט בערפל.

זנד מחיה את ההיפותזה, שהוצעה כבר על ידי היסטוריונים במאה ה-19 וה-20, שעל פיה הכוזרים המתייהדים הם המקור העיקרי לקהילות היהודיות במזרח אירופה. "בתחילת המאה ה-20 יש ריכוז עצום של יהודים במזרח אירופה: שלושה מיליון יהודים רק בפולין", הוא אומר; "ההיסטוריוגרפיה הציונית טוענת שמקורם בקהילה היהודית הקדומה יותר של גרמניה, אבל הם לא מצליחים להסביר איך מעט היהודים שהגיעו ממערב אירופה - ממגנצה ומוורמייזה - יכלו לייסד את עם היידיש של מזרח אירופה. היהודים של מזרח אירופה הם ערב רב של כוזרים וסלבים שנדחקו מערבה".

אם יהודי מזרח אירופה לא הגיעו מגרמניה, למה הם דיברו יידיש, שהיא שפה גרמאנית?

"היהודים היו שכבת תלות של הבורגנות הגרמנית במזרח, וכך הם אימצו מלים גרמניות. אני מסתמך כאן על המחקרים של הבלשן פול וקסלר מאוניברסיטת תל אביב, שהוכיח שאין קשר אטימולוגי בין השפה היהודית הגרמנית של ימי הביניים לבין היידיש. ריב"ל (רבי יצחק בר לוינזון) כבר אמר ב-1828 שהשפה העתיקה של היהודים לא היתה יידיש. אפילו בן ציון דינור, אבי ההיסטוריוגרפיה הישראלית, עדיין לא חשש לתאר את הכוזרים כמקור ליהודים במזרח אירופה, ומתאר את כזריה כ'אם הגלויות' במזרח אירופה. אבל בערך מאז 1967, מי שמדבר על הכוזרים כאבותיהם של יהודי מזרח אירופה נחשב תמהוני וסהרורי".

למה אתה חושב שהרעיון של מוצא הכוזרי כל כך מאיים?

"ברור שהחשש הוא מערעור הזכות ההיסטורית על הארץ. הגילוי שהיהודים הם לא מיהודה ישמיט לכאורה את הלגיטימציה להיותנו פה. מתחילת תקופת הדה-קולוניזציה, מתיישבים כבר לא יכולים להגיד פשוט: 'באנו, ניצחנו ועכשיו אנחנו כאן' - כמו שאמרו האמריקאים, הלבנים בדרום אפריקה והאוסטרלים. יש חשש מאוד עמוק שיטילו ספק בזכות הקיום שלנו".

לחשש הזה אין הצדקה?

"לא. אני לא חושב שהמיתוס ההיסטורי של ההגליה והנדודים הוא מקור הלגיטימציה להיותי כאן, לכן לא אכפת לי להאמין שאני כוזרי במוצאי. אני לא חושש מהערעור על קיומנו, כי אני חושב שאופיה של מדינת ישראל מערער את קיומה באופן הרבה יותר חמור. מה שיוכל לבסס את קיומנו פה זה לא זכויות היסטוריות מיתולוגיות, אלא שנתחיל לכונן פה חברה פתוחה של כלל האזרחים הישראלים".

למעשה אתה טוען שאין עם יהודי.

"אני לא מכיר בעם יהודי בינלאומי. אני מכיר ב'עם היידיש' שהתקיים במזרח אירופה, שהוא אמנם לא לאום, אבל ניתן לראות בו ציוויליזציה יידישיסטית עם תרבות עממית מודרנית. אני חושב שהלאומיות היהודית צמחה על רקע 'עם היידיש' הזה. אני מכיר גם בקיומו של לאום ישראלי, ואני לא שולל את הזכות שלו לריבונות. אבל הציונות, וגם הלאומיות הערבית במשך שנים, לא מוכנות להכיר בו.

"מבחינת הציונות, המדינה הזו לא שייכת לאזרחיה, אלא לעם היהודי. אני מכיר בהגדרה אחת ללאום: קבוצה אנושית שרוצה לחיות בריבונות על עצמה. אבל לרוב היהודים בעולם אין רצון לחיות במדינת ישראל, למרות ששום דבר לא מונע מהם את זה. לכן לא ניתן לראות בהם לאום".

מה כל כך מסוכן בכך שהיהודים מדמיינים שהם שייכים לעם אחד? למה זה רע בעצם?

"בשיח הישראלי על השורשים יש מידה של פרוורטיות. זה שיח אתנוצנטרי, ביולוגי, גנטי. אבל לישראל אין קיום כמדינה יהודית: אם ישראל לא תיפתח ותהפוך לחברה פתוחה, רב-תרבותית, יהיה לנו קוסובו בגליל. תודעת הזכות על המקום צריכה להיות הרבה יותר גמישה ומגוונת, ואם תרמתי בספרי לכך שאני וילדי נוכל לחיות עם האחרים כאן במדינה הזאת במצב יותר שוויוני - עשיתי את חלקי.

"אנחנו צריכים להתחיל לעמול כדי להפוך את המקום שלנו לרפובליקה ישראלית, שהמוצא, וגם האמונה, לא יהיו בה רלוונטיים מבחינה חוקית. מי שמכיר את האליטות הצעירות של ערביי ישראל יכול לראות שהם לא יסכימו לחיות במדינה שמצהירה שהיא לא שלהם. אם הייתי פלשתינאי הייתי מורד במדינה כזו, אבל גם כישראלי אני מורד בה".

השאלה אם בשביל המסקנות האלה היית צריך להרחיק עד לממלכת הכוזרים וממלכת חמייר.

"אני לא מסתיר את העובדה שיש לי מצוקה גדולה לחיות בחברה שהעקרונות הלאומיים המנחים אותה מסוכנים, ושהמצוקה הזאת שימשה כמניע בעבודה שלי. אני אזרח במדינה הזו, אבל אני גם היסטוריון, וכהיסטוריון חובתי היא לכתוב היסטוריה ולבדוק טקסטים. וזה מה שעשיתי".

אם המיתוס של הציונות הוא העם היהודי שחזר לארצו מהגלות, מה יהיה המיתוס של המדינה שאתה רואה בעיני רוחך?

"מיתוס של עתיד עדיף בעיני על פני מיתולוגיות סתגרניות של עבר. אצל האמריקאים, והיום גם אצל האירופים, מה שמצדיק את קיום הלאום זו הבטחה עתידית לחברה פתוחה, מתקדמת ועשירה. החומרים הישראליים הרי קיימים, אבל צריך להוסיף להם, למשל, חגים כלל-ישראליים. להפחית קצת את ימי הזיכרון ולהוסיף ימים שמוקדשים לעתיד. אבל גם, למשל, להוסיף אפילו שעה אחת לזכרה של 'הנכבה', בין יום הזיכרון ליום העצמאות.

שלמה זנד

בין ספריו הקודמים בעברית של ההיסטוריון שלמה זנד (יליד 1946): "האינטלקטואל, האמת והכוח" (עם עובד, 2000), "הקולנוע כהיסטוריה" (עם עובד, 2000), ו"ההיסטוריון, הזמן והדמיון" (עם עובד, 2004)

תגובות

	הוספת תגובה חדשה

כמות של בדיות,איך כוזרים,לפני התגיירותם היו אשכנזים באירופה ?

אחד שלמד