השבוע יחרוג מדור זה מהרגיל, ולציון עשור למותה של ימימה אבידר-טשרנוביץ - מסופרות הילדים המרכזיות בתקופת היישוב והעשורים הראשונים למדינה -
ימימה אבידר-טשרנוביץ
תצלום ארכיון: עליזה אורבך
הוא יעסוק דווקא בישן ולא בחדש.
ילדי שנות ה-40 וראשית המדינה הכירו היטב את "ימימה" - החתימה שליוותה לעתים קרובות את הסיפורים לפעוטות ולילדים שפירסמה טשרנוביץ בעיתונות הילדים של התקופה. חתימה פמיליארית זו לא היתה רק נחלתן של נשים שכתבו לילדים (כמו "פניה" לפניה ברגשטין, "ברכה" לברכה חבס, ו"אנדה" לאנדה עמיר-פינקרפלד); היה גם "זאב" (וינטראוב) ו"זרובבל" (גלעד). כולם כתבו באופן רגיל ב"דבר לילדים", עיתון הילדים הגדול והמשפיע ביותר בשנות ה-40 וה-50. רבים הכירו את "ימימה טשרנוביץ" מהספרים שפירסמה עוד בתקופת היישוב, ומתסכיתי הרדיו שלה ששודרו באופן קבוע ב"קול ירושלים" בשנות ה-40.
יצירתה לא שאפה ליהפך לקלאסיקה, להיות "מעל לזמן ולמקום" ולהיקרא גם בזמנים אחרים. להפך, סיפוריה היו עכשוויים במוצהר, קשובים לתרבות
הילדים המקומית ולשפה הילידית המתהווה, והם לקחו על עצמם לתת במה לאירועים ולאידיאולוגיות ההגמוניות של הזמן. לכן, אף על פי שהיתה מוכרת ואהובה על דור שלם של ילדים שחיו בפלשתינה-א"י ואחר-כך בישראל - שהם כיום בני 50, 60, ו-70 - רוב יצירתה לילדים אינה נקראת היום כיצירה חיה. יתר על כן, בקריאה של היום עלולים הורים, ספרנים, מבקרים וחוקרים לפסול רבים מסיפוריה בתואנה שהם אינם פמיניסטיים מספיק, או שהם מבטאים אידיאולוגיה לאומית בוטה מדי.
עם זאת, לצד הקריאה הביקורתית רצוי להפעיל גם קריאה היסטורית, ולהתמקד באמצעות סיפוריה בקריאת העבר ובצרכים הספרותיים של הקוראים הצעירים, שיצירתה של טשרנוביץ נענתה להם ושעד מהרה הפכו את מקצת יצירתה למה שיכונה כמה עשורים לאחר מכן "רב מכר". כמה סגולות ייחודיות היו ליצירתה של טשרנוביץ בתקופת היישוב, שקל להחמיץ אותן אם לא מביאים בחשבון את התקופה שבה נכתבה. הראשונה היא אופיה העירוני (בורגני) של כתיבתה לפעוטות ולילדים קטנים, שאיפשר לילדי העיר, שהיו רוב בקרב ילדי היישוב, למצוא את עצמם.
כידוע, סופרי הילדים בשנות ה-30 וה-40 הרבו לכתוב (ולהכתיב) על הווי החיים הארץ-ישראלי. "דבר לילדים" לקח על עצמו להציג הווי חיים אידילי, והתמקד בדרך כלל בילדי ההתיישבות העובדת. אפילו כותבת עירונית מובהקת כמו לאה גולדברג בחרה לעתים קרובות בגיבורי כפר כגיבורי ספריה: פלוטו ה"כלבלב מקיבוץ מגידו", דיירי הבניין בעל חמש הקומות הממוקם באופן לא מקרי "בין כרמים ושדות" (ב"דירה להשכיר"), ו"מור החמור" בן הכפר, היוצא לראשונה לטיול תיירותי בעיר הגדולה.
טשרנוביץ, לעומת זאת, כתבה על ילדים קטנים המתגוררים במרחב עירוני - כמו "סיפורים לרמה" (1936), "שלוש ילדות חרוצות" (1939), ו"מוקי השובב" (1943). בניגוד לספרות שהיתה מגויסת למפעל ההתיישבות העובדת, סיפוריה כללו הורים, בית, צעצועים פרטיים ושיכון, ולא קולקטיב. ייתכן שזו הסיבה לכך שאף שהיתה משויכת לזרם העובדים בחינוך ואף עבדה כמחנכת במוסדותיו, ספריה ראו אור בהוצאות פרטיות.
ספרה המפורסם ביותר, "שמונה בעקבות אחד" (טברסקי, 1945; כתר, 1996), מתרחש אמנם בקיבוץ על גדת הכנרת, אך גם בו הקפידה טשרנוביץ לצרף ילד עירוני, ובכך לאותת לילדי העיר שהסיפור הוא גם עליהם. אין זה מקרה שדווקא חגי, הילד העירוני שמגיע לקיבוץ מחיפה המופגזת, הוא זה שקיבל לידיו את המושכות הספרותיות: הוא המספר והוא הגיבור הראשי.
סגולה נוספת של טשרנוביץ היתה יכולתה לכתוב סיפור הרפתקה מתוזמן היטב "מפי הילדים", בשפתם ומתוך הווי חייהם. הדבר כמובן ניכר מאוד ב"שמונה בעקבות אחד" בסלנג שהכניסה, בהומור הילדי ובמתן רשות הדיבור למספר-ילד. כל אלה העניקו לספר אותנטיות נדירה שילדי התקופה ידעו להוקיר. ב"שמונה בעקבות אחד" ניכרת סגולה נוספת שתרמה רבות לכתיבתה של טשרנוביץ, והיא היכולת לעבוד עם יוצר נוסף, ובמקרה זה עם נחום גוטמן מאייר הספר. ההומור הגוטמני שמשתמע מהאיורים מקרין על הסיפור כולו ומוסיף לו קלילות וחן צברי.
טשרנוביץ נענתה להצעתו של גוטמן, שחגי המספר יהיה גם המאייר הפיקטיבי של היצירה, כלומר שהאיורים יוצגו כמי שצוירו בידיו. עובדה זו תורמת מאוד לתחושה שהספר מסופר "בגובה העיניים" וללא התערבותם הסמכותית של המבוגרים. בשנות הארבעים היה בכך חידוש מרענן.
יכולת העבודה המשותפת ניכרת מאוד גם בעבודתה של טשרנוביץ עם מירה לובה בשני ספרים שגם להם היה אימפקט עצום בתקופתם: "אי הילדים" (טברסקי, 1945. ב-2002 ראה אור תרגום אחר של ספרה תחת השם "אי-בוד", בהוצאת מרגנית) ו"שני רעים יצאו לדרך" (טברסקי, 1950). את "אי הילדים" כתבה בגרמנית מירה לובה וטשרנוביץ תירגמה לעברית תוך שיתופה של לובה בבחירותיה ובהכרעותיה. אין ספק שבעזרתה נהפך הספר ל"רב מכר" נוסף במונחי הזמן. השתיים שיתפו פעולה ככותבות בספר "שני רעים יצאו לדרך", העוסק במסעם המשותף של ילד ניצול שואה וילד "צבר" לאירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, במטרה למצוא את אחותו של הניצול ולהביאה ארצה. שני הקולות, קולה ה"צברי" של טשרנוביץ וקולה ה"אירופי" של לובה, הפכו גם את הכתיבה עצמה לשיתוף פעולה מפרה בין שתי אופציות תרבותיות שונות, בדיוק כמו שיתוף הפעולה ברמה הבדיונית בין שני גיבורי הספר. גם ספר זה, כקודמו, זכה לאהדה עצומה ולמהדורות רבות.
שיתוף פעולה נוסף הזכור לטוב, שנהפך גם הוא לנכס צאן ברזל של הילדים בשלהי שנות ה-40 ובמשך כמה עשורים, הוא עם לוין קיפניס בעריכת המקראה "גן גני" לילדי הגן. המקראה הראשונה שהשניים ערכו וכתבו בה ראתה אור ב-1947 (טברסקי), ובתוך שנתיים זכתה לשני המשכים - "גן-גני שני" ו"גן-גני שלישי". "גן גני" על גרסאותיו שהשתנו מדי פעם ברצף השנים היה במידה רבה "מדורת השבט" של פעוטות ישראל בשני העשורים הראשונים למדינה. המקראה סיפקה מכנה משותף תרבותי מקומי בתקופה שבה היה למשותף-הדורי ערך עצום, בכך שהוא סימן את הילידיות הלאומית החדשה ואת תרבותה הייחודית. באחרונה ראתה אור מהדורה נוסטלגית של "גן גני", המיועדת למי שכבר מזמן אינו ילד, בהוצאת "ספר זיכרונות". כך, למרות שרוב ספריה של טשרנוביץ לא עמדו במבחן הזמן, מקומם המרכזי בתולדות ספרות הילדים העברית בוודאי מובטח.
