ספרו הסאטירי של יוסי שריד, "לפיכך נתכנסנו", כולל 20 מונולוגים מדומיינים של ישראלים שחיו כאן בין 1948 ל-1967; התמונה המצטיירת מהקריאה בהם היא שאת רוב חוליי החברה הישראלית דהיום אפשר היה לזהות כבר אז
ספרו החדש של יוסי שריד מרתק מאוד מבחינות אחדות. הראשונה שבהן היא הבחינה הציבורית - ואפילו הפוליטית; "לפיכך נתכנסנו" הוא מסמך ציבורי-פוליטי ממעלה ראשונה, הכתוב בידי מחבר שהוא אחד מאישי-הציבור המרכזיים בישראל. הממד המרתק השני בטקסט הוא הממד הספרותי: שריד יצר כאן פוליפוניה של 20 מונולוגים, 20 קולות "סולו", שכל אחד מהם מייצג רובד אחד של החברה הישראלית, או עמדה חברתית ורוחנית נפרדת ושונה מהאחרות; כל אחד מ-20 הקולות ממוקם בשנה מסוימת בהיסטוריה הישראלית - מ-1948 ועד 1967. ריבוי הקולות יוצר בספר תחושה של חידוש ז'אנרי, או לפחות של עקיפת סכנות ההשתגרות של הרומן החברתי או ההיסטורי הרגיל, המתקשה כיום להתחרות עם בכורת הכתבות בעיתונות.
הממד המרתק השלישי בספרו של שריד הוא הצד הסאטירי; הקולות השונים בפוליפוניה שיצר אינם רק מייצגים שכבות שונות ב"ישראל הקטנה" שבין תש"ח למלחמת ששת הימים, אלא גם מעבירים את צלילי הקולות של הדוברים השונים דרך פריזמה סאטירית - כך למשל מונגדות עמדותיהן המוצהרות של הנפשות הדוברות עם המציאות שטפחה וטופחת על פניהן.
כאן המקום לציין כי
בפוליפוניה הזאת של הקולות (שמשמשים בה משה שרת, ותימני ימני רצחני במיוחד שהוא מעין "חונך" של יגאל עמיר; גם יוסי שריד עצמו בשתי התגלמויות שונות בזמן, וגם מזכירתו של בן-גוריון; גם קוטל ערבים בכפר קאסם וגם מורה עברי המתחרה בחידוני תנ"ך; גם פרטיזן יהודי קומוניסטי שעלה ארצה וגם רווק קשיש שהוא כותב-מכתבים כפייתי לעיתונות, המתגורר ברחוב פרוג בתל אביב) משוקעת באופן מובלע, ולעתים גם באופן בולט מאוד, יכולתו הפובליציסטית הגדולה של המחבר. למען האמת, יכולתו של שריד בתחום המסה האינטלקטואלית אינה נופלת אפילו ממיטב המסות של עמוס עוז וא"ב יהושע - ונוסף לה, כאמור, ממד סאטירי חריף.
גם בנפרד מהספר שלפנינו הציב עצמו שריד בבירור בשנה-שנתיים האחרונות כאחד הפובליציסטים המרכזיים בארץ, סאטיריקן אך לא רק סאטיריקן - כביכול המריא ממה שעלול להיות לא פעם עמק-הבכא של הפוליטיקה השוטפת, למרומי הפובליציסטיקה העברית, בעקבות סוקולוב, ז'בוטינסקי, פרישמן, ברנר וברל כצנלסון. המראה זו דומה במקצת להמראת אחד ממושאי-ביקורתו, שמעון פרס, ממישור הקרבות הקשים בפוליטיקה השוטפת למרומי החללית הנשיאותית שנוסקת כולה בספירת הכבוד והטוב. אבל בעוד שהמראתו של פרס מעל עמק-הבכא הפוליטי היא אל ספירה שכולה כבוד משכך, מסעו הפובליציסטי של שריד הוא כאמור סאטירי-ביקורתי באופיו - והסאטירה שלו לעתים תכופות היא גם סאטירה עצמית מובהקת.
כך, למשל, כבר בהקדמתו לספר מעביר שריד דרך פריזמה סאטירית את גישתו-שלו, המותחת, בין השאר, ביקורת חריפה כל כך על הממסד הוותיק של תנועת העבודה ועל היגררותו של הממסד הזה אחר מיתוס ארץ ישראל השלמה. יתר על כן: גם דמותו של שריד הילד, המסומן מנוער לגדולות כמשורר על ידי בני משפחתו, וכן דמותו של שריד הצעיר כדובר הממסד האנטי-בן-גוריוני של מפא"י בצל ספיר, ארן, אשכול וגולדה, מאופיינות בהבזקות ובהברקות הומוריסטיות, סאטיריות ואירוניות מובהקות, ומלווה אותם גם צד אנקדוטלי מרתק, מה עוד ששריד הוא בעל ידע פנימי על נבכי הממסד הישראלי הוותיק.
הפרק המתאר את שריד הצעיר כדובר הממשלה והממסד של מפא"י בכללו, בימי אשכול וגולדה, למשל, הוא פרק מלא הומור מבריק ותוסס כשמפניה, ומכיל אנקדוטות מעולות בתכלית; כזה הוא התיאור של גולדה מאיר, שהתגברה על חוסר-חיבתה לשריד והסכימה למינויו הממלכתי מכיוון שידעה כי המיועד לדוברות הממשלה "איננו אוהב את שמעון", ממש כמוה.
*
כל הקולות שמביא שריד אותנטיים לחלוטין - החל במזכירה של בן-גוריון, המתיימרת לדעת טוב יותר מפולה "מה טוב לזקן"; דרך אותו איש ימין קיצוני המתכנן כבר אז, "בשנות הקוקוס", את רצח בן-גוריון ויצחק רבין בגלל הפגיעה באלטלנה, כעין פרוטוטיפ של יגאל עמיר - ועד לדמויות ארכיטיפיות של זקני תנועת העבודה הציונית-חלוצית.
כשתי דוגמאות לאותנטיות של הקולות מאוצר הזיכרון של "ישראל הקטנה", החופנת בתוכה כבר את גרעיני ההתפתחויות מאז 1967, יכולים לשמש הקטעים הבאים: האחד מתוך מונולוג של ה"מורה" של יגאל עמיר; והשני לקוח ממונולוג מדומיין של משה שרת.
כך למשל מדבר איש המחתרת הימנית הקיצונית בשנת 1951: "אני תימני אסלי, ולא תימני מהמרבד, לא תימני צעצוע. ההורים שלי באו לכאן עוד לפני בן-גוריון, ואמא שלי הספיקה לרחוץ הרבה רצפות של אשכנזים (...) עד היום לא החלטתי אם אני שונא יותר ערבים או שאני שונא יותר יהודים משומדים, וכופרים יותר גרועים מגויים ואפילו מערבים, והכי גרועים הם המפא"יניקים".
והנה קטע ממונולוג מדומיין, אך מתקבל מאוד על הדעת, של משה שרת, המיוחס לשנת 1954: "סוף הקיץ עכשיו, וגם הסתיו שלי מתחיל, ועוד מעט חורף. אתמול הורכבה הממשלה החדשה - אלוהים חזר, בן-גוריון חזר, אני אמנם ממשיך בתפקידי כשר החוץ, התפקיד הנצחי שלי, אבל אני חשוב כמת. אין לי אשליות (...) עכשיו אני כאן, יושב וכותב אל מול החלון, בבית ההבראה ארזה של קופת חולים. אני משתדל להתגבר על תחושת הבדידות והנבגדות, איך נעזבתי לנפשי, איך נותרתי בודד במערכה - מנסה להתגבר ולא מצליח. שרים גידלתי ורוממתי, והם פשעו בי".
ברור כי התמונה הכללית המצטיירת מהקריאה בספר היא כי הדיאגנוזות המרכזיות של "המצב הישראלי" ניתנו לאבחון כבר ב"ישראל הקטנה" - אבל החולי האקוטי הפנימי והחיצוני שאופף אותנו ומאכל הרבה חלקות טובות אצלנו, אם לא את כולן, פרץ לאחר מלחמת ששת הימים. נראה כי הסאטירה ההומניסטית ביסודה של שריד מכוונת נגד ה"סטייה ימינה" של החברה הישראלית בתחום המדיני-ביטחוני והכלכלי-חברתי גם יחד (בהקשר האחרון הזה מן-הראוי להזכיר את מאמריו הפולמוסיים החריפים של שריד נגד שלטון האוליגרכיה המתפרסמים בזמן האחרון).
ההרעה הבולטת במצב הישראלי, שניכרת לאחרונה בתחומים שמחוץ לנכסי האלפיון העליון, נראית לשריד כפועל-יוצא של תהליכי ההידרדרות אשר התחילו כבר בשעתם, עם הביטחוניזם של נערי בן-גוריון ועם שאיפת הסיפוח של "אחדות העבודה", כאשר זקני מפא"י המתונים לא עמדו בפרץ (עוד הרבה לפני שהופיעו אהוד ברק ועמיר פרץ, ועוד בטרם נוצרה, ובמקצת גזה, גם החלופה מלאת התקווה במרצ).
הסאטירה של שריד מבטאת אם כן גם צד חיובי ופדגוגי, כיאה לשר חינוך לשעבר ולאיש חינוך מובהק; הכוונה היא לאופטימיזם של תיקונים אפשריים מבית מדרשו של שמאל שפוי והומני, שאיננו אנטי-ציוני או אנטי-לאומי, אלא שואף להגן על הלאומיות הרציונלית על בסיס שתי מדינות לשני עמים ותיקונים חברתיים פנימיים.
אבל נראה לי שלשם השלמת התמונה הסאטירית הזאת זקוקה התכנסות-הקולות הגדולה שמביא כאן המחבר לא רק לעדכון כרונולוגי - אלא גם לתוספת של שלושה קולות לשם שלמות התמונה: קול האוליגרך הדורסני, קול הדקונסטרוקציוניסט האנטי-ציוני והאנטי-לאומי הקנאי (גם מסוג הסאטיריקנים האנטי-ציוניים הרגילים שלנו במדיה) וקול הקנאות הנאצו-איסלאמית הקיימת באזור ובארץ כממשות ודאית ולא כדחליל מדומיין בלבד. אם יושלם מניין הקולות שמציג שריד, יוכל גם הקול הנגדי של הסאטיריקן ההומניסטי להישמע כשהוא מביא בחשבון את כל צלילי המציאות במדינת ישראל של ראשית המאה הזאת.
פרופ' גבריאל מוקד מלמד פילוסופיה באוניברסיטת בן-גוריון ועורך את כתבי העת "עכשיו" ו"ג'רוזלם רוויו"
