חשיבותו העיקרית של כתב-העת "דווקא", העוסק בתרבות ובספרות היידיש, היא בכך שהוא מוסיף נדבך משמעותי מאוד לדיון על רב-תרבותיות וזהות ישראלית; הוא גם מצליח להראות כיצד ההקשבה ליידיש יכולה לטלטל ולחדש את הספרות הישראלית שנכתבת היום
בני מר וחנה עמית (עורכים). גיליון 4, פברואר 2008. מו"ל: בית שלום עליכם, 63 עמ', 30 שקלים
לפני כחודשיים, במושב "הוראת יידיש באוניברסיטאות בצפון אמריקה", שהתקיים במסגרת כנס של האגודה ללימודי יהדות בטורונטו, שמעתי הרצאה מפי פרופסור אפריקאי מגאנה בשם אטו קאייסון, המלמד באוניברסיטה של טורונטו ומנהל בה מרכז חדשני ומצליח של "לימודי גלות ולימודים טרנס-לאומיים". הוא דיבר באנגלית קיימברידג'אית רהוטה על כוחה של היידיש, וטען שכל מי שמתעניין באופן שבו קבוצות מיעוטים אתניות מקיימות את תרבותן בעולם לאומי או גלובלי, קולוניאלי או פוסט-קולוניאלי, חייב לדעת משהו על המודל של שפת היידיש ותרבותה - שפת מיעוטים וגלות מובהקת. ההרצאה היפה הזאת הידהדה באוזני כשקראתי את הגיליון הרביעי של כתב-העת "דווקא", המוקדש לתיאטרון במרחבי "ארץ יידיש ותרבותה", ועוררה בי כמה שאלות.
ראשית, למה לקרוא את "דווקא"? בשנים האחרונות פורחת בישראל סצינה סוערת במיוחד של כתבי-עת ספרותיים, תרבותיים, אמנותיים ופ
ופוליטיים מכל המינים והסוגים. רבים מהם צצו כפטריות שלא ברור לגמרי באיזה גשם הושקו, חלקם אזוטריים במובהק ואחרים מנסים לפנות לקהל רחב יותר. התשובה היא ש"דווקא" מצליח להתבלט גם בתוך הסערה הגועשת הזאת ככתב-עת בעל עמדה ומדיניות-עריכה ברורה, עם קשת רחבה מאוד של נושאים וסגנונות, ויש לי תחושה שהוא ישרוד בגלים הנוכחיים של סערת כתבי-העת.
שנית, למי מיועד "דווקא"? אין ספק שמבוגרים ומתי-המעט הצעירים הדוברים או קוראים יידיש נהנים ממנו הנאה מרובה. עם זאת, הבחירה לכתוב בעברית על יידיש, ובמסגרת שאיננה בהכרח אקדמית, מראה בבירור שכתב-העת שואף להגיע אל מעבר לקהל המצומצם הזה. למעשה, הוא אינו פונה רק למי שאינם דוברים וקוראים את השפה, אלא גם, ואולי בעיקר, לכל מי ("אשכנזים" ו"מזרחים" כאחד) שרואים ביידיש משהו ארכאי, מגוחך, לא-רלוונטי. משהו שקשור לגלות, למוות, לשואה, לחרדים, ל"גפילטע פיש" - במלים אחרות למה שהציונות והישראליות רצו להשאיר מאחור.
"דווקא" מצליח להראות באופן מרשים שבכל ניסיונות ההכחדה הרבים היידיש לא רק שרדה, אלא שזוהי שפה שלאורך מאות בשנים עמדה, ועדיין עומדת, במרכזה של תרבות עשירה ומגוונת, אשר רבים לא יודעים על קיומה או בוחרים להתעלם ממנה.
חשיבותו העיקרית של "דווקא" היא בכך שהוא מוסיף נדבך משמעותי מאוד לדיון על רב-תרבותיות וזהות ישראלית, ומצביע על היידיש כעל רכיב חשוב והכרחי בה. מבחינה זו שמו, "דווקא", קולע בדיוק למטרה. ה"יידישיסטים" יודעים שהשם מתכתב עם כתב-עת ביידיש בעל אותו שם, שיצא לאור בשנים 1949-1982 בבואנוס איירס. אך גם מי שלא שמעו מימיהם על הז'ורנל הארגנטינאי בעל הנטייות הפילוסופיות, יגלו ב"דווקא" משהו דווקאי ועדכני, שלא לומר חתרני. הוא פועל בדיוק כמו המלה "דווקא", שמקורה ארמי-תלמודי, אך היא עברה דרך המערבל המדהים של היידיש, שמעכל ומשנה הכל, וחדרה (הפעם במלעיל) לעברית הישראלית כמלת התרסה במובן היידישאי.
העדכניות והחדשנות של "דווקא" בולטות בעיצובו המוקפד והנקי של כתב-העת, על התצלומים והאיורים מאירי העיניים שבו, וגם בתכניו המרתקים ומעוררי המחשבה; כל אלה הם בדיוק ההיפך מן הסטריאוטיפים לגבי היידיש הישנה והארכאית. העורכים (בני מר וחנה עמית) השכילו לשלב בין הכותבים גם חוקרים באקדמיה יחד עם סופרים, משוררים, אמנים ומסאים, וגם דוברי יידיש ותיקים יחד עם צעירים שלמדו יידיש כ"שפה זרה".
גם ההחלטה להקדיש כל גיליון לנושא מסוים (עד כה - "מסעות"; "ילדות"; והיחסים המורכבים בין יידיש, ארץ ישראל ומדינת ישראל) התגלתה כמוצלחת במיוחד. וגם אם נמצאו בגיליונות אלה כמה יוזמות והתחלות של מדורים שלא היה להם המשך, אין ספק ש"דווקא" מוצא את הנוסחה המתאימה לו בתהליך של ניסוי וטעייה, ורק הולך ומשתפר.
הגיליון הנוכחי של "דווקא" מוקדש כאמור לתיאטרון יידי, ובכלל לקשרים שבין יידיש לתיאטרון - והוא גדוש במאמרים מקוריים ובתרגומים מיידיש וכן מגרמנית ומרוסית. תיאטרון הוא נושא מצוין לקיום הבטחתו של כתב-העת - להציג תמונה תרבותית של "ארץ יידיש" לא נודעת, "יידישלנד" מדומיינת חובקת-כל (כמעט), הכוללת לא רק את ורשה, וילנה, מוסקבה וצ'רנוביץ', אלא גם את פראג, ניו יורק, בואנוס איירס, תל אביב ואפילו קהיר.
מי שלא מכיר תיאטרון יידיש יופתע לגלות בגיליון את המגוון העצום שלו. לא רק מלודרמות, אופרטות וקומדיות מוסיקליות נכתבו ובוצעו ביידיש, אלא גם דרמות נטורליסטיות ומחזות סימבוליסטיים ואקספרסיוניסטיים שזכו להפקות חדשניות ופורצות דרך. בכל אלה עוסקים המאמרים של דוני ענבר (על אברהם גולדפאדן), של מתן חרמוני (על שמ"ר), ושל בני מר (על גוס"ט: תיאטרון יידיש המודרניסטי במוסקבה). תרגומי ההרצאות של סופר היידיש האוונגרדי ישראל ראבון, ושל שחקן היידיש הדגול שלמה מיכואלס, מוסיפים עומק למגוון הזה, ומראים כמה מורכב היה הדיון בתיאטרון יידיש, במיוחד בתקופת השיא שבין שתי מלחמות העולם.
אפשר גם למצוא חסרונות בגיליון. אין כאן לדוגמה שום מאמר על הפורים-שפיל, שנחשב לנקודת ההתחלה של תיאטרון היידיש; גם ניו יורק איננה מיוצגת בגיליון כפי שהיה ראוי לה, כמי שהיתה במחצית הראשונה של המאה ה-20 המרכז הגדול והחשוב ביותר של תיאטרון היידיש בעולם. בעיה נוספת היא חוסר האחידות ברמה, הן בתוכן והן בסגנון. חלק מן המאמרים משרטטים לא יותר מאנקדוטה מעניינת, ואחרים נוגעים בעניינים מהותיים ומציגים תמונה מעמיקה של הנושא שבו הם עוסקים.
אך למרות הבעיות, הגיליון מזכה את קוראיו בתובנות רבות וחשובות, כמו לדוגמה בנושא הקשרים בין תיאטרון היידיש לתרבות הישראלית, נושא חשוב שזוכה כאן לדיון מקיף. המאמרים העשירים של שמעון לוי ושל בן עמי פיינגולד מגלים, כל אחד בדרכו, שבעצם אי אפשר להבין את התיאטרון העברי והישראלי מראשיתו ועד היום מבלי להביא בחשבון את התפקיד המכריע שהיה לתיאטרון היידיש.
עובדה זו מתבררת גם במאמר של רפי אילן, העוסק בהצלחה המפתיעה (ואולי לא כל כך מפתיעה) של הצגת "המגילה", שכתב וביים שמואל בונים על סמך ה"מגילה לידער" של איציק מאנגר. ההצגה ביידיש הועלתה ב-1965 בתיאטרון החמאם ביפו, שבעליו היו חיים חפר ודן בן אמוץ. גם הראיון התיאטרלי בעליל של המחזאי מוטי אברבוך עם עצמו הוא טקסט חשוב. אברבוך כותב ומביים בשנים האחרונות הצגות בתיאטרון ה"יידישפיל", ובדיאלוג העצמי הכן שלו הוא מנסה לברר את סוד הקסם של תיאטרון היידיש ואת תפקידיו האפשריים בישראל במאה ה-21.
הגיליון כולל גם כמה פנינים שלא קשורות לתיאטרון יידיש באופן ישיר, אבל הן בהחלט תורמות למטרות ש"דווקא" ייעד לעצמו. כדאי לציין את המאמר היפה של יאיר אור על קפקא והיידיש, ואת התרגום שלו להרצאה הידועה שקפקא נשא (בגרמנית) על ה"ז'ארגון" בעקבות צפייה בתיאטרון יידיש בפראג, חוויה שהשפיעה רבות עליו ועל כתיבתו.
באותו הקשר יש חשיבות גדולה למאמר של דרור בורשטיין על "שבחי החלודה", שנכתב בעקבות ספרו המרתק של בנימין הרשב, "התרבות האחרת". בורשטיין טוען שהספרות הישראלית העכשווית לוקה בסטריליות, וזקוקה כמו אוויר לנשימה למה שהוא מכנה "האבק של היידיש".
הרשימה המרגשת של משה סקאל (סופר ועורך צעיר ממוצא מזרחי) שמנסה לענות לשאלה "מה לך וליידיש?" מראה בדיוק את מה שבורשטיין מנסה לטעון: כיצד ההקשבה ליידיש יכולה לטלטל ולחדש את הספרות הישראלית שנכתבת היום. כל אלה מורים על נכונות טענתו של אטו קאייסון בדבר הרלוונטיות והחיוניות של היידיש היום. אם זה נכון לפרופסור מגאנה שמלמד בטורונטו, זה בוודאי נכון לישראל של 2008.
ד"ר שחר פינסקר מלמד ספרות עברית באוניברסיטת מישיגן
