השחקנית דברה וינגר המבקרת בישראל נפגשה לשיחה עם הסופר סייד קשוע כחלק מפעילותה למען בתי הספר העבריים-ערביים. כך זה נשמע: "ברור שאני לא מקבל אנשים שמתנגדים לנישואים מעורבים", אמר קשוע. וינגר: "כולנו צריכים להתמודד עם קיצונים". קשוע: "אני מדבר על הזרם המרכזי"
דברה וינגר, סייד קשוע ובנו אמיל בבית הספר הדו-לשוני בירושלים. "אני חייבת לומר שכולם כאן ריגשו אותי", אומרת וינגר. "אני צריכה להתעשת ולהחזיר לעצמי את הציניות שלי, כי אני בישראל עכשיו. לכן רציתי לפגוש אותך"
תצלום: מאיה לוין / ג'יני
זה לא מקרי שבבית הספר הדו-לשוני בירושלים שבו התקיימה שלשום אחר הצהריים שיחה בין כוכבת הקולנוע האמריקאית דברה וינגר, הנמצאת בישראל לביקור, לבין הסופר והעיתונאי סייד קשוע, השפה תפסה מקום מרכזי. מבלי משים השחקנית שוקלת מלים, כאילו שומעת מבחוץ לראשונה את מה שהיא אומרת, כפי שהדברים עשויים להישמע באוזני מאזיניה. כל מלה, ולו השגרתית ביותר, פתאום מקבלת משמעות סמלית, כל מטאפורה מתממשת. כך למשל, קורה כשהיא תוהה לגמרי בטבעיות אם קשוע המשיך בדרכו. היא משתמשת במלים "soldiered on" ופתאום לא בטוחה אם הביטוי הצבאי הולם. אחר כך היא מספרת על שהותה בפסטיבל הסרטים בירושלים לפני שנתיים, שם פגשה את קשוע והתיידדה אתו, ואז "המלחמה פרצה" - "אם אפשר להגדיר זאת כך", היא ממהרת להוסיף. גם כשהיא שואלת אותו על סדרת הטלוויזיה שלו "עבודה ערבית", ומבררת אם היא היתה "פורצת דרך", שבאנגלית זה "שוברת קרקע", היא מיד מצטערת על הביטוי הזה שפתאום נשמע לה אלים. וינגר מנסה גם להבין את פשר הגידוף שבשם "עבודה ערבית", ומסתפקת לבסוף בכך שזה כנראה לא מיתרגם אל מחוץ לגבולות ישראל. כל זה קורה בשיחה בת שעה וחצי בשפה אחת ניטרלית כביכול - אנגלית - ומדגים היטב עד כמה קשה לקיים בית ספר בשתי שפות של שני עמים החיים יחד ונמצאים בקונפליקט.
וינגר, שחקנית הוליוודית הידועה לא רק בשל תפקידיה הנכבדים ("קצין וג'נטלמן", "תנאים של חיבה"), אלא גם בשל החלטתה המודעה לפנות עורף לתעשייה (הסרט התיעודי "מחפשת את דברה וינגר" של רוזאן ארקט ביטא זאת היטב), מקדישה חלק ניכר מזמנה להתנדבות בכל מיני ארגונים. בביקורה הקודם בישראל קידמה ארגוני צדקה התומכים בעיוורים, מאחר שבצעירותה התעוורה חלקית וזמנית בתאונת דרכים קשה. כעת היא נבלעה לתוך היוזמה של ארגון "יד ביד", המקדמת את שלושת בתי הספר הדו-לשוניים העבריים-ערביים שקיימים בינתיים.
למה לא התקשרת?
השחקנית, בת 53, יזמה את הפגישה עם קשוע, ואת תיעודה לעיתון, כדי להפנות תשומת לב לבתי הספר הללו. אין להסיק מהתיאור הקודם של המלים הנשקלות היטב ובזהירות של אורחת, שדיבורה מהוסס ומעוכב. ההיפך הוא הנכון. וינגר - תוססת, יפה ולבושה בשיק נונשלאנטי - היא מהירת תגובה, מדרבנת את בן שיחה, ממלאת את האוויר בדיבורים ובניסוחים שונים בזמן שהוא מתלבט. אלא שהיא גם מצליחה תוך כדי כך לתהות על פשר ומהות מלותיה. השחקנית (שמשתתפת בסרט של ג'ונתן דמי שייצא השנה, "לרקוד עם שיבא") רצתה לדבר עם קשוע, כי לדבריה "יש לנו יחס ספקני דומה לאמת. זיהינו את זה אחד אצל השני מיד", היא אומרת באירוניה על המפגש שלהם בפסטיבל הסרטים בירושלים. בזה אולי מסתכם הדמיון ביניהם. קשוע, בשל מזגו המופנם, ובוודאי גם בשל השפה הזרה, משיב על שאלותיה באטיות ובקצרה. את ההשחזות והעקיצות העצמיות והאחרות הוא משאיר לטורים שלו במוסף "הארץ".
הוא גם מופתע מכך ששיחתם תתפרסם בכתבה. בשלב מאוחר יותר בשיחה, כשהיא נוזפת בו קלות על כך שהיה בניו יורק ולא התקשר אליה, הוא שואל אותה אם היא בטוחה שהיתה רוצה לקיים פגישה כזאת גם שם: "זה היה הופך לכתבת מגזין ארוכה מלווה בתמונות צבעוניות", הוא עוקץ.
אחרי ששהתה בבית הספר המחודש והמרשים בשכונת פת בירושלים באותו יום, וביקרה בבתי ספר דומים בסכנין ובכפר קרע, היא מודיעה לקשוע כי החליטה "להקדיש את החלק הבא של החיים שלי לבתי הספר האלה". היא מתפעלת מהרב-גוניות של המורים והתלמידים ומהגישה שהציגו: "'אנחנו לא משאירים את השוני שלנו במפתן הדלת'", היא מספרת שאמרו לה, "'אלא מכניסים אותו פנימה'. אני יודעת שאני מפשטת את זה, אבל אני די קשוחה, ואני חייבת לומר שכולם ריגשו אותי. בכל אופן, אני צריכה להתעשת ולהחזיר לעצמי את הציניות שלי, כי אני בישראל עכשיו. לכן רציתי לפגוש אותך", היא אומרת לבן שיחה. בעניין זה, היא מספרת ששערה סמר למשמע הבדיחות על הדתות השונות מפי המורים בבית הספר, אבל היא מבינה שזאת דרך לכבד את ההבדלים.
"כן, אבל מנקודת המבט שלי, לא צריך לכבד את ההבדלים בין דתות. בכלל לא צריך לכבד דתות", מסביר לה קשוע, שבמשך כל השיחה מחזיק בזרועותיו את בנו הפעוט אמיל. "אני בעד אינטגרציה מלאה. אני לא מתעניין בזהויות. מהרגע שאתה נולד אתה אמור להשתייך לצד אחד, וזה מבלבל".
הוא מבין את ההתלהבות של וינגר מבית הספר, גם הוא נרגש כשהוא רואה שבתו נאי חברה של "יובל ומיכל", ושיחסיהם טובים וטבעיים. אבל הוא חושש שהוא מבלבל אותה, שיום אחד כשתצא מן החממה הזאת תיתקל בעלבון. לכן הוא מעודד את לימודיה במקום, משקיע בשיעורי הפסנתר שלה. הוא מודאג קצת מהבחירה בשפה שהיא לא שלך, "כי זאת השפה השלטת". זה מזכיר לו שלפני חודש קרא את "שושה" של יצחק בשביס זינגר. "יש שם קטע שיהודי יוצא לרחוב, הוא נתקל בפולני, והוא נזהר מלהשתמש במלים שיסגירו את יהדותו. הפולני שמולו אומר לו שאין לו בעיה עם היהודים, רק עם זה 'שהם מנסים לדבר את השפה שלנו, ללכת לתיאטרון שלנו'. ברור שאני לא מקבל אנשים שלא מסכימים להכניס אותנו למוסדות שלהם, או שמתנגדים לנישואים מעורבים". וינגר: "כולנו צריכים להתמודד עם קיצונים".
קשוע: "אני מדבר על הזרם המרכזי".
וינגר: "טוב, אני צריכה להתנצל כאן לפני קרובי המשפחה שלי שקוראים את זה על הדברים שאני עומדת להגיד, אבל הגישה הזאת נובעת מבורות ומהעדר חשיפה. אני תמיד נדהמת כשאני באה לישראל מכך שאני חשופה לאנשים שונים יותר מאשר האנשים החיים כאן".
יום אחד אהיה מושל
היא לא צפתה בסדרת הטלוויזיה שלו "עבודה ערבית", שפתחה בפני הרבה יהודים צוהר לחייהם של הפלשתינאים הישראלים. "אני יודעת מההיכרות שלי אתך ומכתיבתך", היא אומרת לקשוע, "שלא תכניס את השקפת העולם שלך כבדרך אגב, אלא בדרך מפותלת, ממנהרה תת-קרקעית ואז במעלה הבניין, ותפיל את זה מהגג".
בהזדמנות זו היא מראה לו את הספר שהיא כתבה על עצמה, "Undiscovered" שמו, שרואה אור כעת. "זה ספר על הקונפליקטים שלי. הוא אולי לא מצחיק כמו הספרים שלך, אבל אני מנסה להסביר בו איך זה היה להיות מפורסמת בגיל כל כך צעיר ועדיין לנהל חיים נורמליים. הספר עוסק גם בעובדה שאני יהודייה ובדרך שהתרחקתי מזה, והתקרבתי חזרה לאט לאט. אתם יודעים איך זה, את מרגישה ומאמינה במה שבא לך ואז יש לך ילדים, ואת צריכה לחשוב על הכל מחדש".
כמו למשל מי יהיה מתאים להנהיג את ארצות הברית. "כל כך הרבה קורה עכשיו עם ברק אובמה, עם כל הגזענות שעפה לכל הכיוונים, די מדהים", אומרת וינגר. אז במי היא בוחרת, מתעניין קשוע. כנראה לא במקיין. אחרי שכינה את פורים "ליל כל הקדושים היהודי", החליטה שלא לבחור ב"בן אדם הכי מטומטם שוב". "אני לא רוצה לומר במי אבחר. אני מסוג האנשים שמחליטים ככל שהעניינים מתקדמים. מערכת הבחירות כעת יצאה משליטה, אבל אני כולי תקווה, וכפי שכבר ברור, אני לוקה באופטימיות יתר".
"אני מחבב את המושל החדש של ניו יורק", אומר קשוע על הפוליטיקאי המודה כל יום בפרט בעייתי אחר מעברו, "הוא נוסך בי תקווה שיום אחד גם אני אוכל להיות מושל".
בשלב אחר בשיחה מספרת וינגר שלפני כשנתיים הסתכסכה עם חברה טובה שהעבירה לה טקסטים שבהם כתוב "הישות הציונית", במקום ישראל. "אני מתנצלת כאן לפני כל מי שאינם מסוגלים להשתמש במלה 'ישראל'", היא אומרת באירוניה, אבל היא מעדיפה שישתמשו בה. קשוע: "זאת שאלה פילוסופית, את יודעת, אם את מתעלמת ממשהו, האם הוא ממשיך להתקיים".
"התשובה שלי היא לא", היא חובטת את העקיצה חזרה למגרש של קשוע. זה מזכיר לה משהו. "הייתי פעם בקמפינג והוצאתי את הראש שלי מהאוהל ובדיוק ראיתי עץ נופל. לא לרבים יוצא לראות מראה כזה, ואני רוצה לפתור את התהייה הזאת בשביל רבים - עץ שנופל ביער עושה הרבה מאוד רעש".
