בשבועות החולפים מתגבשת אצל לבני וברק הערכה משותפת: לאחר אי-עשייה מתמשכת, יבצע אולמרט מהלך חפוז ויחתום הסכם כלשהו עם הפלשתינאים, שאתו יילך לבחירות. הם יצטיירו כמי שלא הצליחו להביא לא שלום ולא ביטחון
מי שמדבר באחרונה עם שרת החוץ, ציפי לבני, ועם שר הביטחון, אהוד ברק, שומע מהם תסריט דומה לגבי עתיד המו"מ עם הפלשתינאים. באוגוסט או בספטמבר, הם סבורים, עשוי ראש הממשלה, אהוד אולמרט, לשלוף את ה"שפן" הפלשתיני מהכובע ולחתום במהירות על הסכם כלשהו עם יו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס. "נייר פאניקה" הגדירו כמה מקורות בעלי ניסיון במו"מ את המסמך הזה, שלא יהיה מפורט מדי ושעליו יוכל אולמרט לבסס את מערכת הבחירות שלו לכהונה נוספת.
אחת האפשרויות העומדות בפני אולמרט בבואו לנסח הסכם מהיר, היא להעלות על הכתב את ההסכמות שאליהן הגיע בכעשר הפגישות בארבע עיניים שהיו לו עד כה עם עבאס. לפי מקור מדיני, השניים כבר "הגיעו רחוק, אפילו רחוק מאוד". אפשרות אחרת היא פתיחת "מו"מ שקט", במקביל למו"מ הפומבי, כמו לדוגמה השיחות השקטות בין המשנה לראש הממשלה חיים רמון לבכיר אש"ף יאסר עבד-רבו. אם יצליח, אולמרט יציג הסכם חתום, יקרא לבחירות מוקדמות, ויעשה את הלא-ייאמן (כך הוא מקווה) - זכייה מחודשת באמון הציבור.
ברק ולבני חוששים מהליכה לבחירות על בסיס הסכם כזה, מסיבות פוליטיות אך גם מהותיות. שרת החוץ אמרה בשיחות סגורות שאינה מאמינה ב"ממשלת מיעוט שמבצעת מחטפים מדיניים". ברק מעריך שחתימה חפוזה על הסכם, ללא הכנה רצינית, תסכן את ביטחון המדינה.
במשרד ראש הממשלה שומרים על עמימות אשר לכוונות אולמרט. הם מפנים את השאלות ללבני ("היא אחראית למו"מ") ומנגד מזכירים שוב ושוב את השיחות בין אולמרט לעבאס. אנשי אולמרט אומרים, שהוא נחוש להביא מסמך כמה שיותר רחב וכמה שיותר עמוק.
אף שאנשי אולמרט טוענים שהוא מעודכן, מחלק הנחיות ומגדיר ללבני את מרחבי התמרון, נראה שהוא הקטין את מעורבותו במו"מ ושהנושא אינו ממלא את סדר יומו. אפילו מינון הפגישות עם עבאס קטן, והשניים נפגשים בערך אחת לחודש, אף שלפי התכנון היו אמורים לעשות זאת מדי שבועיים. נראה שגם עבאס אינו שש להיפגש בתדירות גבוהה. השבוע הודיעו אנשיו לישראל, שהיו"ר לא יוכל לבוא לירושלים לפני 3 באפריל, בגלל לוח זמנים צפוף, אף שהפגישה האחרונה בין המנהיגים היתה ב-19 בפברואר (אני רוצה, אבל אבו מאזן אף פעם לא כאן, אומר אולמרט).
פרופיל נמוך
לצד ההערכות על העתיד, יש בינתיים מגעים נמרצים בין ראשי צוותי המו"מ, לבני ואחמד קריע (אבו עלא). מבחינתם, הצהרת אולמרט, עבאס ונשיא ארה"ב ג'ורג' בוש על ניסיון להגיע להסדר קבע עוד ב-2008 מקשה על השיחות. סד הזמן מגדיל לדעתם את הסיכון שהשנה תסתיים ללא הסכם, ושוב יירשם כישלון לניסיון לפתרון על בסיס של שתי מדינות.
השבוע נפגשו לבני וקריע פעמיים ובשבוע שעבר שלוש פעמים. שניהם מחזיקים את הקלפים קרוב לחזה ואינם מעדכנים בכל הפרטים אפילו את שרת החוץ של ארה"ב, קונדוליזה רייס, המפקחת על המו"מ. בנוסף, כמעט אין הדלפות מהמגעים, למעט המסר כי הם מתקדמים בצורה טובה. הדבר היחיד שניתן לומר בוודאות הוא שהשניים דנים על פליטים, התנחלויות, ביטחון וגבולות. איש לא יסכים לומר אם כבר מדברים גם על ירושלים, אולי הנושא הנפיץ ביותר. אחרי כל פגישה של לבני וקריע, יועציהם, טל בקר וסעיב עריקאת, מעלים על הכתב את ההסכמות ואת חילוקי הדעות, ואף ניסחו כמה טיוטות להסכם בנושאים שעלו.
מחד גיסא, לבני מרוצה מהשקט התקשורתי סביב המו"מ, אחת הסיבות העיקריות שמצליחות להשאיר את ש"ס בממשלה. מאידך גיסא, הפרופיל הנמוך של המו"מ יוצר אדישות וחוסר אמון כלפיו בציבור, ומקשה על גיוס תמיכה בתהליך.
במקביל, פועלים מטה המו"מ במשרד ראש הממשלה וכן צוותי המו"מ על נושאים אזרחיים, שדנים בענייני מים, איכות סביבה, אסירים, כלכלה, תשתיות, משפט ועוד. ראשי צוותים אלה כבר נפגשו עם עמיתיהם הפלשתינאים, אבל בשלב זה עיקר העבודה נעשית בתוך משרדי הממשלה, תוך למידת הסכמים מהעבר וריענון הדרישות וה"קווים האדומים" של ישראל.
"האיש הרע"
דבר נוסף שמקשה לכאורה על המו"מ הוא המצב בשטח, שבו אין שינוי: הפלשתינאים בגדה המערבית אינם חשים בשיפור בחיי ביום-יום, וברצועת עזה לא נראה סופו של שלטון חמאס.
בעניין הגדה, האצבע המאשימה של ארה"ב מופנית לעבר ברק. לרייס, שתבוא מחר לישראל, יש בטן מלאה על שר הביטחון, שלדעתה אינו עושה מספיק לחיזוק שלטון עבאס. נראה שברק, מצדו, התכונן היטב לביקור. הרטוריקה שלו התרככה מעט (ביום שני כבר אמר בעת ביקור באזור תעשייה שבונה טורקיה בדרום הגדה שיש צורך "לקחת סיכונים מחושבים"). שלשום הציג "חבילת מחוות" בפני ראש ממשלת הרשות, סלאם פיאד, בהן אישור להכנסת שוטרים לג'נין, מתן אישורי עבודה בישראל לאלפי פלשתינאים, העברת משוריינים למנגוני הביטחון של הרשות ועוד.
למעשה, ברק אומר שהוא מתוסכל מתדמית "האיש הרע" שדבקה בו. הוא מדגיש שהוא רתום לגמרי לתהליך. בעיניו, זו חלק מאסטרטגיה פלשתינית, שבה גם קיטורים הם נכס. בדיונים סגורים, הוא מצדיק את עמדתו על ידי הצגת האירוניה הבאה: לו היו הפלשתינאים נאבקים היטב בטרור, היה נוצר לחץ על ישראל לחזק את עבאס באמצעות צעדים בשטח; הבעיה בעיניו היא שאותו דבר קורה גם כשהפלשתינאים אינם עושים דבר נגד הטרור.
אחד הדיווחים האחרונים שהרתיחו את שר הביטחון הגיע משכם, שבה אישרה ישראל לרשות להכניס 500 שוטרים שאחראים לביטחון העיר. לפי הדיווח, על אף הכוונות הטובות של המנהיגים הפלשתינאים, יש תיאום בין השוטרים לפעילי הטרור. האחרונים מנטרלים את מטעני החבלה שהניחו כשהשוטרים מסיירים בקסבה - ומחברים אותם מחדש עם הסתלקותם.
מסר ברוח זו ינסה ברק לומר לרייס בפגישתם הקרבה. באחת השיחות האחרונות ביניהם אמר לה, ש"אין לי בעיה לעשות מחוות לפלשתינאים מדי פעם, אבל חשוב להיות מפוכחים. זמן החיים של זה הוא שבועיים. אחר כך הם שוכחים ובאים בדרישות חדשות. חוץ מזה, הכל ייעצר בפיגוע הראשון, אז זה שווה את זה?"
לזכותו זוקף ברק את יחסיו הטובים עם פיאד, ואת הפתרון המהיר לבעיות שהאחרון מעלה בפניו. שניהם מבינים שהסכנה טמונה בפיגוע הראשון שיתרחש. כך, לדוגמה, ברק נענה לבקשות לאפשר העברת מלט לרצועה, כדי להשלים פרויקט ביוב במימון בינלאומי. "באיזו עוד מדינה היו מספקים מלט לאזור שממנו יורים עליך טילים?" שאל מקורב לברק.
